הכניסה לבר האוכל והקוקטיילים בושוויק מזכירה אלף מקומות אחרים שביקרת בהם ברחבי העולם. מארח צעיר אוחז באייפד. הוא נראה כמו ״היפסטר״, אבל סביר להניח שהוא רק חיקוי של הדבר האמיתי, במידה ויש דבר אמיתי. על קירות המקום משורבטים ציורי קיר צבעוניים, כפי שנהוג במקומות שרוצים לתת תחושה ״אורבנית״, ״תוססת״, ״חתרנית״. כמובן שהרושם הוא הפוך לגמרי. צייתנוּת וקונפורמיזם הם לב העניין.
האורות מעומעמים. פנסיונר שיזדמן לכאן בקושי יוכל לקרוא את התפריט. אבל זה לא מקום לפנסיונרים. כאן לא משחקים ברידג׳. זה בר אוכל וקוקטיילים שנמצא בלובי של מלון. קצת כמו המישלברגר בברלין או כל לובי של מלון אחר שתחשבו עליו. הרי כל ברי האוכל והקוקטיילים והלובאים של המלונות דומים זה לזה ואומללים בדרכם שלהם. ראית אחד, ראית את כולם. גם השם לא מבשר טובות. לקרוא למקום על שמה של שכונה בניו יורק? האם יש דבר פרובינציאלי מזה? זה כבר מוציא לי את התיאבון. אני אתגבר על זה. ואחר כך – הקוקטיילים. פעם ברמנים היו ברמנים, אחר כך הם הפכו למיקסולוגים ושוב חזרו להיות ברמנים. גם הם הבינו שלהיות מיקסולוג זה לקחת את זה רחוק מדי.
הברמנים בבושוויק לובשים טישירטים שחורים, וזה כבר שיפור. לפחות לא מכריחים אותם להתחפש ולעטות וסטים ופפיונים כאילו שאנחנו נמצאים בתקופת היובש בארה״ב של תחילת המאה העשרים ומסתתרים באיזה ספיק-איזי בתוך מרתף בשיקגו. יש גבול להעמדת הפנים. הקוקטיילים, כרגיל, מגלמים את היחס ההפוך שמקובל אצלנו: באירופה וארצות הברית, החיים הם מתוקים והקוקטיילים חזקים ומרים. בישראל, החיים הם מרים והקוקטיילים מתוקים וחלשים. אבל זו לא ביקורת על הקוקטיילים של בושוויק. אני לא נכנס לזה. כבר מזמן התייאשתי. כשרמת הסוכר שלי יורדת, אני אוכל סוכריות גומי. אני לא זקוק למשקאות אלכוהוליים בטעמי בננה, ליצ׳י, פסיפלורה, עם קצף ביצים מלמעלה.
האוכל בבושוויק הוא מלווה של האלכוהול, אבל זה לא הופך אותו לנחות או לא ראוי. כבר ביקרתי בלא מעט מסעדות ״לגיטימיות״ שבהן האוכל הוא מנת צד של ההתרחשות החברתית או אידיאולוגיית ה״יאללה כפיים״. זה מה שקורה כשחיי הלילה בולעים את הקולינריה. המקום שייך לתאגיד הקוקטיילים אימפריאל, שבבעלותו גם מסעדת לה אוטרה. היה איזשהו רגע שהגישו שם אוכל מקסיקני מעולה. הרגע הזה עבר מזמן. אבל באימפריאל מבינים באוכל. את התפריט בבושוויק בנתה אביבית פריאל ממסעדת אוזריה החביבה. זה לא תפריט שאפתני, אבל את מה שהוא יודע לעשות – הוא עושה לא רע.
הזמנו מנות שלגמרי אפשר לקבל אותן בכל מסעדה רגילה שאינה מגדירה את עצמה כבר אוכל וקוקטיילים. הרי גם ככה הגבולות לגמרי היטשטשו, וכבר אין מסעדות פרופר, אלא רק כל מיני יצורי כלאיים שמנסים לשרוד. וכך, ברד פודינג מלוח (56 שקלים) שמגיע מהביל במחבת קטנה, עם גבינת עיזים, תרד וקייל, היא מנה לגמרי ראויה ולגמרי מהנה. תראו לי מישהו שיכול לסרב לפחמימה חמה ומלוחה.
מסבחה לימה (58 שקלים) היא לא בדיוק מסבחה לימה כפי שכתוב בתפריט. זהו קרם לימה ועליו – נתחי שייטל שתובלו בפפריקה מעושנת, עם בצל צלוי ועלים ירוקים. התיבול כל כך חזק שבא לך להתעטש. אז התעטשתי. הנתחים עסיסיים. קרם הלימה סופג את מיציהם. זה חומוס עם בשר בגרסה מעט יותר מתוחכמת. אבל ממש מעט.
לקחנו גם נאגטס עוף (42 שקלים) שהיו מתחת לכל ביקורת. נתחי עוף שייבשו להם את הצורה, עטופים בבלילה דקיקה ומתפוררת שקצת נשרפה בטיגון. תארו לעצמכם איך זה ללעוס טופו עם אפר של סיגריה. אז ככה זה.
לעומת זאת, סנדוויץ׳ קורנביף (42 שקלים) היה מצוין. נתחי הבשר הכבוש היו מפולפלים ומתובלים במידה מינימלית, והוגשו בתוך לחמניית פרעצל שצריך להתאפק לא לבקש שיארזו לך עוד עשר כמוה ולקחת הביתה בשקית. היא נמרחה בחרדל חריף, ולידה – קורנישונים קטנים, ויותר מזה אנחנו לא צריכים.
את הקינוח – פאי לימון (42 שקלים) – המלצרית תיארה בתור ״הפאי הכי מושלם בעולם״. בסדר, לא צריך לקחת כל המלצה ברצינות. זה היה פאי קטנטן ולא מושלם, עם קצפת בצד. ובמילא, בבר קוקטיילים ישראלי, הקוקטיילים עצמם משמשים כקינוח. אז בשביל מה צריך עוד קינוח?
חזרנו לביקור שני שהמשיך את הקו של הביקור הראשון. נאגטס עוף (42 שקלים) היו עדיין כושלים לחלוטין. יש בבושוויק חוסר הבנה של מה זה נאגטס עוף ומה החטיף הפשוט והפופולרי הזה אמור להיות. הוא בטח שלא אמור להיות יבש ומטוגן יתר על המידה. לצדו, הזמנו צמד ברוסקטות (26 שקלים) של מטיאס, על גבי לחם שיפון, עם שמנת חמוצה וצנונית מוחמצת. לתפארת עדות אשכנז, מה שנקרא.
הייתה גם מנה טבעונית. פפרדלה (54 שקלים) ברוטב של קרם קשיו עם שעועית ירוקה וברוקולי שבושלו יתר על המידה. זו מנה גדולה וכבדה שלא מתאימה לתפריט שמתבסס על מנות קטנות ובלתי מחייבות שמלוות שתייה. פפרדלה מהסוג הזה מגישים בכל מיני ברי פסטה בעשרים שקלים. אפשר לוותר. ההמבורגר (62 שקלים), לעומת זאת, היה מצוין. לחמנייה טובה, בשר טוב, עשוי מדיום, ישיר ומדויק. רק למה להגיש צ׳יפס עם פרמזן ושמן כמהין? לא הייתי מאחל שמן כמהין אפילו לשונאים הכי גדולים שלי.
האם בושוויק יכולה לשאוף גבוה יותר? יכולה. האם צריך לשאוף גבוה יותר? לא בטוח. האוכל כאן עושה את העבודה כמו פועל במה מיומן. הוא לא מעוניין לגנוב את ההצגה מהשחקנים הראשיים. עם קצת יותר מחשבה ויותר השקעה, יכול להיות שבושוויק הייתה מצליחה להתעלות מעל למשוכת הביניים של ברי האוכל. אבל היא אפילו לא מנסה לשבור את תקרת הזכוכית. ואי לכך, נשמרת המשוואה הקבועה: החיים מרים, הקוקטיילים מתוקים, האוכל בסדר. לחיים.
>> בשבוע שעבר אכל המבקר בדון קמילו
בושוויק. נחלת בנימין 28, תל אביב יפו. טלפון: 03-5678006. לא כשר