תעשיית האוכל הישראלית הפכה להיות מומחית בהמצאה של מקומות יש מאין. אני בכוונה משתמש במילה תעשייה - זו לא תרבות אוכל. זו כלכלה של זיהוי הזדמנויות עסקיות. זה לא קשור לאוכל. באותה מידה, יכולים היו לפתוח חנויות לממכר כיסויים לאייפונים או דוכן קוסמטיקה. נוצרה כאן בועה משגשגת של שיעתוקים, שיבוטים והעתקות. כל מה שפופולרי בחו"ל – זוכה לגרסה מקומית שמופיעה סתם ככה, פתאום, אאוט אוף דה בלו, בלי קשר למסורת או מקומיוּת. כי זה מה שאופנתי וזה מה שהולך. התוצאה היא שישראל מוצפת במסעדות לחלוטין מקריות. יש להן עיצוב, יש להן קונספט, יש להן קהל, אבל לא ברור מה הן רוצות ולמה הן קיימות.
רוצים דוגמה? בכיף. מסעדת טיטו בגבעתיים. או ליתר דיוק – בקומה השלישית של קניון גבעתיים, בפוד קורט, ליד מקדונלדס, בית הקולנוע והג'ימבורי. טיטו היא מסעדה עם רעיון "מקורי". אני בכוונה כותב את זה במרכאות, כי אין יותר רעיונות מקוריים. יש רעיונות שחושבים שהם מקוריים. או רעיונות שמישהו השאיל אותם קודם. טיטו מתבססת, כמובן, על משהו שהיה קיים לפניה, עשרות שנים קודם לכן, בניו יורק: מסעדות איטלקיות, משפחתיות, שמגישות מנות בומבסטיות, אדירות ממדים. מה שנקרא – כל מנה: טוני סופרנו. מכירים Carmine's? ברור שמכירים. אז כזה בדיוק. אין מנות אישיות ולא זוגיות. כל מנה מיועדת לשלושה-ארבעה סועדים. לא מדובר בגימיק ולא במה שזכה לתואר המאוס "שיירינג". באיטלקיות המהוללות בניו יורק, אף אחד לא "חולק" שום דבר. לאמריקאים ממוצא איטלקי יש תיאבון גדול. בישראל, זה כבר משהו אחר לגמרי – טיטו היא מסעדה קונספטואלית עם טוויסט. אני שונא מסעדות כאלה כי אין בהן שום דבר מיוחד. זה סתם העתק דהוי של רעיון שצמח מתוך תרבות מקומית; שיש לו היגיון חברתי. מה למסעדה איטלקית משפחתית ולקניון בגבעתיים? אין לי מושג. אבל החיים במאה ה-21 הם מוזרים ובלתי צפויים. ככה זה כשהכסף שולט בכל.
ובכל זאת, איכשהו, זה עובד. כי כמו האיטלקים, גם הישראלים הם אנשים חמים ומשפחתיים. לפחות זו הקלישאה. הישראלים אוהבים לאכול בגדול. הם חובבי מנות ענקיות ומנות קטנות גורמות להם להרגיש כאילו שמישהו דפק אותם. אז טיטו היא מסעדה מושלמת עבור משפחה ישראלית ממוצעת שרוצה לאכול ולשבוע ולפתוח שני כפתורים בג'ינס. אני מתעלם מהעיצוב של טיטו, כי באמת שזו לא חוכמה להעתיק עיצוב של מסעדה מניו יורק. כל אחד יכול לעשות את זה. זו פסאדה קפיטליסטית. האוכל, לעומת זאת, הוא באמת משהו יוצא דופן. כלומר, אם אתה מתייחס אליו במונחים של מטראז' ולא בהכרח של טעם. נאמר, קנלוני (115 שקלים) במילוי "תבשיל ציידים", ברוטב שמנת פרמזן. זה קנלוני שאורכו כמטר. משהו שמזכיר נחש ארוך. הוא ממולא בבשר בקר, בבישול ארוך, ומוצף בשמנת מתוקה. המילוי לא אחיד, כי אי אפשר למלא באופן אחיד קנלוני כל כך ארוך. הבצק עשוי כהלכה. להגיד לכם שזה לא טעים? זה בסדר. זה יעיל. וכך צריך למדוד את טיטו – במבחן היעילות. זה המבחן היחידי. כל השאר - לא כל כך רלוונטי.
לקחנו גם סלט פנצנלה (67 שקלים) שמוגש בתוך שוקת של סוסים, או מה שפעם נהגו לכנות בשם "קערה". זה סלט. עגבניות שרי טריות, פלפלים קלויים, רוטב ויניגרט וקרוטונים בגודל של חצי טלפון סלולרי. לצד הסלט, הזמנו את קלאסיקת כל הזמנים של המטבח האיטלקי-אמריקאי – ספגטי מיטבולס (132 שקלים). הספגטי היה בסדר. מעט רכרוכי. רוטב העגבניות – סטנדרטי. קציצות הבשר – טחונות יתר על המידה, דחוסות, לא מתובלות, לא טובות. אבל מה – זו מנה שיכולה להאכיל משפחה של חרדים בבני ברק. האם בכמויות כאלה אפשר בכלל לשמור על איכות גבוהה של ביצוע והקפדה? בכלל לא בטוח. האם למסעדה כזאת מגיעים בשביל איכות גבוהה? גם לא בטוח. אגב, בטיטו מבינים שהמנות הן לגמרי גרוטסקיות, ולכן מציעים לך לארוז אותן הביתה. בלית ברירה ארזנו ושכחנו את השאריות במקרר.
לקינוח לקחנו טירמיסו (120 שקלים). או ליתר דיוק – מגש טירמיסו. זה היה טירמיסו בינוני. הבישקוטים, מרכיב מהותי בכל טירמיסו, לא נטבלו זמן מספיק באספרסו, ולכן היו יבשים ועבשושיים. קרם המסקרפונה היה חביב. אם ב-Carmine's היו מגישים כזה טירמיסו, השף היה מוצא את עצמו ישן עם הדגים. אני רק אומר. לא מציע שום דבר.
חפשו את המטמון
בביקור השני לקחנו למנה ראשונה אינוולטיני (72 שקלים). גלילות חצילים, מרים, רווים בגרעינים, לא מטוגנים דיים. כאילו התעקשו לבחור את החצילים הגרועים ביותר על פני כדור הארץ. ובתוכם – מלית של ראגו בקר, טחון ונטול טעם, ברוטב ניטרלי של עגבניות מקופסת שימורים, עם יותר מדי מוצרלה. מנה באמת איומה, אם אתה אדם בודד או משפחה שלמה.
למנה עיקרית, הזמנו פפרדלה ציידים (158 שקלים) ברוטב עגבניות וחמאה עם תבשיל אונטריב. או ליתר דיוק – שמועה על תבשיל אונטריב. הצלחנו לדלות מתוך שוקת הפפרדלה כמה נתחים קטנטנים של בשר. אולי זו מנה שהיא בעצם חפש את המטמון.
טיטו – רק השם מעצבן. יש למישהו בישראל דוד איטלקי שמן שקוראים לו טיטו? אז למה להמציא אחד? – היא מסעדה משפחתית, וכך היא מגשימה את החזון שלה. אוכל גדול במספרים גדולים עבור אנשים שלא מאמינים באמצעי מניעה. והקונספט? נו, רק המילה הזאת מוציאה את התיאבון. אבל טיטו היא מסעדה חביבה מסוגה. כלומר, אם אתם לא מחפשים אוכל טעים במיוחד, הילדים משגעים אתכם ואתם בורגנים מעורערי עצבים. כל מה שאתם רוצים זה לתקוע חצי קילו פסטה, ללכת לישון ולא לקום יותר.
טיטו. דרך יצחק רבין 53, גבעתיים (קניון גבעתיים). 03-6317080