חזרנו אל פופה (Poupée). כן, המסעדה ההיא עם תאי השירותים בצורת בבושקות ענקיות ועל התקרה תלויות נברשות שנראות כמו זירעונים שניתזו מתוך איבר מין גברי וציורי קיר מכוערים ובר מכוסה שיש ומוזיקת האוס גרועה ברמקולים. חזרנו אל הגרוטסקה המוגזמת הזאת, חלום הבלהות המופרך, הטעם הרע בהתגלמותו שכל מטרתו היא לפנות למכנה משותף מדומיין של העשירים והעשירות, היפים והיפות. הזיה מבורדקת, פדיחה עיצובית שחושבת שהיא שיא הסטייל העליון כשבעצם היא מגרדת את רף העולב התחתון. למה חזרנו? אוֹ, זו שאלה טובה.
חזרנו כי עברה שנה וחצי מאז הביקור הקודם שלנו ומסתבר שהיו שינויים. לא שזה מפתיע. מקומות מהסוג הנ״ל נוטים להתרכז במה שלא חשוב (הפוזה) ולא במה שחשוב (האוכל). וכך, השף אורן אסידו, שמראש הובא למקום מכיוון שהוא ״סלב״ שזכה בתוכנית ריאליטי בישול, עזב, ובמקומו הובא, בקול תרועה רמה והודעות יח״צ, שף ספרדי בשם קיקו מויה. עכשיו תשאלו, בשביל מה מסעדה ישראלית זקוקה לשף ספרדי? נו, אל תהיו תמימים. בשביל הפוזה. אותו קיקו אוחז בשני כוכבי מישלן שניתנו לו על מסעדה בבעלותו בדרום ספרד. ואם תחפשו את שמו בגוגל, תגלו שהוא גם משתף פעולה עם סטארט-אפ ישראלי בתחום הגידול של זעפרן בטכניקה של חקלאות אנכית. תראו איך הכל מתחבר: אוכל, סטטוס וכסף.
אבל אתם בטח לא חושבים – נו, אל תהיו תמימים – ששף ספרדי עם שני כוכבי מישלן יעבור לגור בישראל בשביל לבשל במסעדה ליד רחוב אלנבי עם בבושקות ענקיות בשירותים, אה? לעזרתו הגיע שף נוסף, ליאור כהן שמו, ש״כבר בגיל 23 מככב ברחבי העולם עם המנות שלו באינסטגרם״. כמה מביך, אבל ככה מתארים אותו באתר המסעדה. שוב, אנחנו חוזרים לעניין הפוזה. זה כאילו שכל הרעות החולות של הקולינריה העולמית והמקומית התרכזו לתוך המסעדה הזאת. האובססיה לנראוּת בכל מחיר, הרושם הריקני שמנסים להראות באמצעות כוכבי מישלן, וכמובן – האינסטוש. איך אפשר בלי האינסטוש. לשף אין קילומטרז׳ מקצועי אבל העיקר שהמנות שלו מככבות באינסטוש.
אז נכנסנו פנימה, לא לפני שהדורמן העצבני בכניסה (בשביל מה מסעדה צריכה דורמן?) עיכב אותנו ואז הועיל בטובו לפתוח את הדלת כדי שנלך אל המארחת שהובילה אותנו פנימה והושיבה אותנו על כיסאות הקטיפה האדומים. במושב שבו ישבתי היה קרע בולט בבד ובאופן כללי, העיצוב הבומבסטי הזה התיישן מאוד רע ולא מתוחזק כראוי. המסעדה ריקה, אפלה ונראית מוזנחת. תוך זמן די קצר, סינדרלה הפכה ללכלוכית.
לקחנו את התפריט בידיים, ובהתבסס על החוויה הקודמת במסעדה, שהייתה די סתמית, התכוננו לגרוע מכל. ואז קרה נס, חברים וחברות. זה לא שלכלוכית הפכה בחזרה לסינדרלה, אבל האוכל לא היה כל כך גרוע. כלומר, הוא היה הרבה פחות גרוע ממה שצפוי במסעדה כזאת. לרגעים, אפילו לא רע בכלל.
פתחנו במנה שסומנה בשני כוכבי מישלן. כן, הם מסמנים מנות בשני כוכבי מישלן כאילו שהידיים של אותו קיקו מויה טרחו והכינו אותן. קרינג׳? בהחלט. זו הייתה מנה של פאני פורי (43 שקלים), אותם עיגולי חיטה נפוחים מהמטבח ההודי שמולאו בקוביות פרידה נאה, צ׳ילי מותסס, שזיף מיובש, איולי יוגורט ועלי צ׳רביל. כך על פי התפריט. בפועל, היה שם דג לא מי יודע מה טרי מכוסה במיונז עם חריף. זו לפחות הייתה התחושה בפה. מישלן? יותר צמיגי חנניה.
המשכנו לבריוש (62 שקלים) שהוא בעצם קובנה תימנית מצוינת ועליו טרטר טלה שעורבב באיולי אנשובי, עם עלה חזרת מלמעלה. זו גרסה מקומית לסטייק אמריקן האירופאי שמגיעה עם בשר בקר קצוץ ונא ורוטב הולנדז. הומאז׳ יפה וטוב.
מקטגוריית מנות הביניים הזמנו קלמרי שטוגנו והגיעו ביחד עם שרימפס ונקניקיית עגל חלב וכל הכבוּדה הזאת שכשכה בוויניגרט עגבניות חריף שהיו בו רמזים לא מוסתרים לפישסוס תאילנדי. והיו שם גם פירורים של גבינה מלוחה. על הנייר זו נשמעת כמו סמטוכה, אבל בפועל – זו מנה אדירה. המרכיבים מחמיאים זה לזה, טעמי ים משתלבים בבשר הנקניקייה, החריפות מתונה, המליחות של רוטב הדגים משתלבת במליחות הגבינה. זה לא טריוויאלי שכל כך הרבה טעמים ידורו בכפיפה אחת בצלחת ולא תהיה שם מלחמת עולם. לא רק שזו לא הייתה מלחמה אלא זה היה שלום עלי אדמות.
מנה נוספת סומנה בשני כוכבי מישלן כאילו כדי לקרוץ לנו – קחו אותי, אני יוקרתית, אני בינלאומית. לקחנו. זו הייתה סינטת עגלה מעושנת (143 שקלים) במשקל של כ-150 גרם, שנצלתה לדרגת מדיום-וול, נפרסה לפרוסות, ואיתה – גושי אבן מלוכלכים באבק. אה, לא, אלה היו שזיפים מיובשים שכוסו באבקת בצל. כנראה שזו הייתה אמורה להיות תצוגה של יצירתיות מישלנית טיפוסית; אוכל שמעמיד פנים שהוא משהו אחר. במקרה הזה, טינופת מהרחוב. נתנו ביס לשזיף המיובש. הוא היה מתוק והלשון התמלאה בתחושה מחוספסת ולא נעימה של אבקה ארומטית. כמה חבל כי הבשר היה משובח.
אחר כך עברנו לעיקריות – מלפוף (63 שקלים) היא מנה שהזכירה לנו שפופה היא מסעדה מקושקשת לגמרי. מה למקום שיש לו יומרות עלק מישלניות וכרוב ממולא בפריקי וצנוברים שאפשר למצוא במסעדות עממיות? לא ברור. המילוי היה יבש ומפוצץ בכמון עד שאפשר לחטוף התקף אלרגיה. הממולא הונח על קרם חציל לבן ובצד הייתה פטריית ירדן ששופדה על שיפוד ועושנה בצ׳רמולה (תערובת תבלינים מרוקאית). הפטרייה הייתה פיקנטית ובשרנית. מסתבר שגם במנה כזו אפשר למצוא איזשהם ניצנים אופטימיים.
העיקרית השנייה הייתה פסטה מצוינת: פפרדלה חלמונים (89 שקלים), בשרה נגיס ומוצק, בחמאת פיקורינו, עגבניות לחות, מנגולד, גבינה מלוחה, פיורטי (סוג של כרובית) ועלים ירוקים. זו מנה לגמרי פשוטה, בוודאי מנוגדת לאווירה הכללית, אבל כל מסעדה איטלקית סטנדרטית הייתה שמחה להתהדר בה.
לקינוח, שוב נתקלנו בשני הכוכבים המטופשים האלה, והזמנו ״לימון וניל ופודינג חלמון״ (63 שקלים) שהסתברה כמנה ש״התחפשה״, אוי כמה שהטרנד הזה משומש: הגיעה לשולחן קערת ערבוב עשויה נירוסטה ובתוכה משהו שנראה כמו קמח ועליו שני חלמונים, כאילו שמכינים עוגה בחושה. אבל הקמח הוא אבקת וניל, החלמונים הם הפודינג המתקתק, והייתה שם גם גלידת וניל, קרם לימון וקוביות בריוש מטוגנות. תארו לעצמכם שאסוציאטיבית אתם אוכלים קמח וחלמון נא. מעורר תיאבון, לא? זה שטיק פופולרי שאין לו הצדקה ואין כוח אליו והוא חושף את פופה במה שהיא ומה שהיא מנסה להיות: מסעדה עם בבושקות בשירותים, שף מישלן נוכח-נפקד, שף אינסטגרם שעושה עבודה לא רעה והמון פוזה או פלאברה או איך שלא תקראו לזה. בפועל: אין סיבה לחזור לפופה כי האווירה הכללית היא על הפנים, אבל האוכל? ובכן, לא חשבתי שאומר זאת, יש לו פוטנציאל. לגמרי.
פופה. יהודה הלוי 46, תל אביב. 077-2302777