כשראיתי את המתכון לעוגיות שוקולד צ'יפס משיבולת שועל הרגשתי שהוא נכתב עבורי. גם עוגיות שוקולד צ'יפס, שזה הדבר הכי טעים בעולם, וגם עם שיבולת שועל וטחינה, שזה בריא – נשמע כמו השילוב המושלם; אני פחות אוהבת עוגיות בריאוּת כאלה עם שיבולת שועל וצימוקים, יש בהן משהו נוקשה ומבאס. ולכן השילוב של שיבולת שועל עם שוקולד צ'יפס נשמע לי כמו פשרה טובה.
אספתי את כל המצרכים על השיש והוצאתי ממגירת האפייה את בקבוק המדידה. אחד הטיפים הכי שימושיים שנתנה לי קרן ארגמן מ"הילדה שאהבה ברוקולי" בסדנת הבישול שעברתי אצלה היה להשתמש בבקבוק של תינוק ככוס מדידה. היו לי מיליון בקבוקים של תינוקות, אז לקחתי אחד שיצא משימוש, סימנתי על השנתות שלו "כוס", "חצי כוס", "רבע" ו"שליש", ובאמת מאז החיים נהיו קלים יותר.
במתכון הזה כוס המדידה עבדה סביב השעון. כמעט כל מצרכי העוגיות עברו דרכה: סוכר, מייפל (שמתי סילאן), טחינה, שיבולת שועל, קמח ושוקולד צ'יפס נמדדו כולם בזה אחר זה באותו הבקבוק. עם הסוכר, באופן טבעי, לא היה קושי, אבל שלב הסילאן כבר היה מאתגר. כשמעבירים נוזל דביק כמו דבש או סילאן לכלי מדידה ומכלי המדידה מעבירים אותו לקערה הרי יש פחת, כי הרבה מהחומר נשאר על דופנות הכלי, וצריך בעצם לחשב כמה נוזל הפסדתי ולתגמל בכמות קצת יותר גדולה. עם שאריות הטחינה הגולמית שמצאתי זנוחה במאחורה של המקרר זה בכלל היה קשה, כי היה בפלסטיק שלה גם נוזל וגם מוצק והייתי צריכה לדחוף את הכף פנימה, לגרד את הטחינה, להוציא אותה איכשהו ואז גם להכניס אותה דרך פיית הבקבוק לכוס המדידה. היא נכנסה לבקבוק בגושים ולא כנוזל חלק, אז גם פה הייתי צריכה להעריך כמה זה רבע כוס ואז להיעזר בכפית נוספת כדי לחלץ את זה מתוך הבקבוק אל הקערה. השלב הזה נגמר בידיים, כף וכפית מרוחות בטחינה, פלוס בקבוק המדידה כמובן, שעוד הייתה לו דרך ארוכה במתכון. לא התייאשתי. שיבולת שועל, קמח ופתיתי שוקולד לא מסובך למדוד גם בכלי דביק, הם נכנסים ויוצאים בקלות. כלומר יוצאים בקלות, להכניס את החומרים דרך פיית הבקבוק לא היה מאוד קל. אולי אני צריכה לשקול לעבור לכלי מדידה יותר נוח.
במתכון היה כתוב שהבלילה צריכה להיות די נוזלית, ושלי הייתה די סמיכה. יצקתי בעזרת כף על נייר האפייה תלוליות כמו שהיה כתוב, השארתי ביניהן מרווחים גדולים כדי שיהיה לעוגיות מקום להתנפח, והכנסתי לתנור. בקערה נשארה קצת בלילה, שתכננתי לשים באותה התבנית ברגע שזו תצא. האפייה לוקחת כולה 12 דקות, היה כתוב, אין סיבה לא לעשות שתי נגלות.
העוגיות נראו שחומות ופריכות מספיק כבר אחרי 10 דקות, אז כיביתי את התנור, הוצאתי אותן ואחרי שהן קצת התקררו טעמתי. בהתחלה הרגשתי שיש לנו בינגו, שעשיתי את זה: הן היו גם רכות וגם פריכות, אולי רק טיפה יותר מדי מתוקות. אבל טעם הלוואי שהגיע במהירות אחרי הביס הראשון הבהיר לי די מהר שאין פה יותר מדי במה להתפאר. זה היה טעם לוואי של טחינה מגעילה, לא מקולקלת, פשוט ישנה ומגעילה.
הצעתי לבנים את העוגיות, רק כדי ליהנות מהספק. לפני שהם טעמו כבר התנצלתי שלא יצא משהו. נבו הסכים איתי ולא הצליח לסיים אחת שלמה, ניצן אכל חמש עוגיות רצוף. לא הכנתי עוד תבנית, זרקתי את שארית הבלילה לפח ורשמתי על הלוח המחיק במטבח: "לקנות טחינה גולמית".
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
טובי המוחות שהתייעצנו איתם טענו בתוקף שאין כל מניעה להשתמש בטחינה שנפרדה לשמן ולמוצק, ושצריך רק לערבב אותה קודם בחזרה. אבל מכיוון שגם לנו יצא לשכוח קופסת טחינה גולמית ולחזור אליה רק אחרי שהספיקה לשכוח שפעם הייתה הומוגנית, אנחנו יודעים שזה פשוט לא נכון. במקרים החמורים אפילו בלנדר מוט - נשק יום הדין - לא הצליח לעזור לתערובת להתאחד מחדש.
השאלה עכשיו היא מה עושים כשנתקלים במצב כזה, שבו אחד מחומרי הגלם הנדרשים למתכון מתגלה כפסול-שימוש, כנראה משום שכילה את כל עלומיו באחוריים של המקרר. ואת התשובה לזה דומה שהבנת, כדרכך, בדרך הקשה.