זה קרה: "הכנת פשטידה מדהימה"

בשבועות האחרונים הרבה אנשים שאני מכירה מציעים לי מתכונים סופר קלים, שכנות מזמינות אותי לבוא לבשל איתן כדי ללמוד מתכונים מנצחים וחברת משפחה אפילו הגדילה לעשות והביאה לנו יום אחד לזניה מדהימה לארוחת צהריים, סתם ככה מתוך חיבה או רחמים. כולם נשבעים לי שוב ושוב שיש דברים שבאמת אין סיכוי לפשל איתם, אבל איכשהו כל המתכונים הקלילים האלה לא מצליחים להתגשם לי על השיש, כי בסופו של דבר חסר איזה מצרך או כי אני יודעת מראש שהמאכל ייפסל על ידי באי הבית גם אם יבוצע באופן מושלם.

ואז במין הפוך על הפוך חולני, מתוך עודף ההצעות והמתכונים תקף אותי איזה פרץ של מוטיבציה ותחושת מסוגלות להכין דווקא משהו מאולתר, לבד, ממה שכן יש בבית. זכרתי שהמניקוריסטית שלי אמרה לי פעם שאפשר להכין אחלה פשטידת ברוקולי בלי קמח ועם גבינות 5 אחוז, ככה שגם תהיה יחסית רזה. ניסיתי לשחזר את המתכון שהיא מסרה לי אז בעל פה: חבילת ברוקולי קפוא, גביע קוטג', ועוד כל מיני דברים שלא הצלחתי לזכור.

בדקתי בכמה מתכונים לפשטידות ברוקולי, והגעתי למסקנה שעל שקית של 800 גרם ברוקולי הגיוני לשים שלוש ביצים. הוספתי קוטג', ואז פשוט זרקתי פנימה כל מיני גבינות שהיו לי במקרר: נבו השאיר שני משולשים מקולפים של גבינה משולשת (הוא ממשיך להיות בקטע של להכין פלטת גבינות מדי פעם) אז קצצתי אותם והשלכתי לקערה, ופרסתי גם כמה פרוסות מגליל פרומעז ששכב עזוב. חיפשתי אילו תבלינים לשלב, ולשמחתי מצאתי תערובת מוכנה של "מיקס ירוקים" – רוזמרין, תימין, מלח גס ושום גבישי (הא?), וחשבתי שהיא יכולה להתאים. בניגוד לנטייה הטבעית שלי לקמץ בתבלינים פיזרתי ממנה בנדיבות.

>> בפעם הקודמת היה לי אירוע די קשה עם ניסיון לטגן בשמן עמוק

הפשרתי את הברוקולי כמה שעות על השיש, אבל הוא עדיין היה קר מאוד אז חתכתי אותו בתוך הקערה בצורה לא הכי יעילה. מה זה חתכתי, ביתרתי, כשביד אחת אני מחזיקה כף עץ כדי להכניע אותו וביד השנייה מנסה לקצוץ אותו בסכין. כמובן שתוך כדי שאלתי את עצמי, למה להיות חורנית למה, למה לא לחכות קצת שיחזור לטמפרטורת החדר, שיהיה אפשר להחזיק אותו ביד ולחתוך את הפרחים לחתיכות יותר קטנות כמו שצריך? הרי על זה יכולה לקום וליפול הפשטידה, לא? שאלתי אבל לא קיבלתי תשובה, ביד אחת כף עץ, ביד השנייה סכין ובתווך ברוקולי חמקני שניתז לכל הכיוונים מתוך הקערה ומטנף את השיש ואותי.

ערבבתי את העיסה והעברתי אותה לתבנית, ואז החלטתי לפזר מעל גבינה צהובה. במקרר היו רק אצבעות גבינה צהובה, הרגל מגונה שהבנים שלי ייבאו מאמריקה, אז חתכתי מהן רצועות ועיגולים וניסיתי למקם לרוחבה ולאורכה של הפשטידה. ואז, רגע לפני שהכנסתי לתנור, הסתכלתי לרגע על התבנית ופתאום כל הרוח יצאה לי מהמפרשים וייאוש גדול נפל עליי. די, אמרתי לעצמי, זה מגוחך, זה נראה זוועה, לא חבל על הזמן שאת משקיעה ועל החומרים אם בסוף יוצא מגעיל ואף אחד לא אוכל את זה וצריך לזרוק הכל? את בדיחה עם הצ'יזסטיק שלך ועם הניסיונות הפתטיים והעצלניים שלך, כולם אומרים לך שוב ושוב ואת לא מקשיבה, תעשי משהו כבר כמו שצריך או שפשוט תפסיקי לנסות.

אבל אחרי כך וכך זמן בתנור דחפתי לתוך העיסה קיסם והוא יצא יבש, וכשהוצאתי את התבנית מהתנור הייתי חייבת להודות שהפשטידה נראתה מדהים. מבפנים היא הייתה מגובשת וממש אפשר היה לפרוס ממנה פרוסות, ומבחוץ היא הייתה שחומה ומגרה. היא לא התפרקה, לא הייתה נוזלית ולא נשרפה. טעמתי פרוסה, וגם הטעם היה מדהים: גבינת העיזים כנראה נתנה טעם וארומה, והתבלינים היו בול.

"זה מדהים", טל שהציץ מעבר לכתף שלי וניסה גם פרוסה אמר, "הכנת פשטידה מדהימה".

"זה אני המצאתי את המתכון", אמרתי, וחשבתי שכדאי לכתוב מה בדיוק שמתי שם. שכחתי לכתוב, ונזכרתי רק כעבור כמה ימים. מאז הכנתי אותה שוב: עשיתי בדיוק אותו הדבר, או לפחות אותו הדבר שהיה כתוב, אבל אחרי יותר משעה בתנור הפשטידה עדיין הייתה נוזלית מדי ולא מוכנה. בכל זאת אכלנו אותה, ולמחרת היא אפילו כן התייצבה – אבל משהו שהיה שם בפעם הראשונה לא הצליח להשתחזר, וטל ואני הודנו בצער שמשהו אבד.

אני לא יודעת אם אנסה להכין את פשטידת הברוקולי המושלמת-לשעבר שלי שוב. הניסיון הזה ריפה את ידיי. מה בכלל שווה המאמץ אם אותם מרכיבים בדיוק נותנים תוצאה שונה בכל ניסיון? אולי רכבת ההרים הרגשית הזו לא בשבילי? אני צריכה ביטחון ויציבות. אולי אני בכל זאת אקבע עם השכנה ביקור, לראות כמה מהמתכונים המנצחים שלה.