כמה ימים אחרי שהכל התחיל החברות שלי בווטסאפ התחילו לקטר. "אני כל היום במטבח", כתבה אחת, "זה טירוף, אשכרה צריך לבשל שלוש ארוחות ביום", כתבה השנייה, "אני כל ערב מפשירה בשר ומתכננת מה להכין מחר לבוקר, צהריים וערב", הסכימה השלישית.
"מיום ראשון הכנתי פעם אחת אורז ופעם אחת פסטה", אני אמרתי.
הבלבוסטיות שלהן דיכאה אותי. מה זה, אנשים סבירים ובינוניים כמונו לא מתכננים כל יום את הארוחה הבאה וחושבים איזה בשר להפשיר, הם אוכלים כמה ימים את אותה המנה ומפשירים משהו שנשאר מהשבוע שעבר. מה כולן הופכות לי למאמות עכשיו ומשוויצות בדגים מבושלים, פילה עוף וקדירת בקר? זה לא שקינאתי, טוב אולי קצת בזה שהילדים שלהן אשכרה מאפשרים להן לבשל. המחשבה על איזו מנה להכין ואיך להתארגן לקראתה מייאשת אותי בשגרה, גם בלי הילדים על הראש, ואלה פה מתקתקות לי בולונז כאילו זה עניין של מה בכך. טוב, אולי זו כן קנאה אחרי הכל.
לפני שנה בדיוק החלטתי שאני מתמודדת עם אחד מהשדים הכי גדולים שלי, ולומדת סוף סוף לבשל. סיפרתי אז ממש פה איך אני כושלת במשימות המטבח הכי בסיסיות ומצליחה להחריב אפילו סנדוויץ' עם גבינה צהובה, שבמקום שיהיה טרי וטעים יוצא מהידיים שלי עצוב ומפורר. הפתיתים שלי נדבקים, הביצה הקשה יוצאת לי או יבשה מדי או רטובה מדי ובשני המקרים בלתי ניתנת לקילוף, תפוחי אדמה בתנור לעולם לא הופכים אצלי לנימוחים מבפנים וקריספיים מבחוץ, וכשאני מנסה להכין פשטידת ברוקולי לרוב מתקבל מין מאפה מוזר של פרחי ברוקולי בעיסה שלא התגבשה לכדי יחידת פשטידה אחת.
פשוט אין לי שום חוש. בעלי טוען שהמקור לחולשה הוא שילוב קטלני של אשכנזיות וקיבוצניקיות, אבל סביר להניח שתורמות את תרומתן גם עצלות (למי יש כוח למצוא את המכסה של הקוטג'? פשוט נחזיר אותו למקרר כפי שהוא) וחסכנות מוגזמת באופן אובייקטיבי (הערב תפסתי את עצמי חותכת שתי נקניקיות עם ביס ומחזירה לכלי של הנקניקיות, כי למה לזרוק). לפני שנה התייצבה אצלי במטבח קרן ארגמן מ"הילדה שאהבה ברוקולי", ובעזרתה ניסיתי לשבור את ההבניה הזו. היא אומנם נסדקה, ולתקופה מסוימת אכן הייתי על זה - אבל תוך כמה חודשים הכל חזר לקדמותו. ואז הגיע משבר הקורונה.
בימים כסדרם אוכלים שלושת הילדים ארוחת צהריים חמה במסגרות, ככה שבבית אנחנו נדרשים להתמודד רק עם חביתה וסלט לעת ערב. אבל עכשיו כבר שלושה שבועות שאנחנו תקועים בבית 24/7 וצריכים להכין את כל הארוחות סביב השעון, וזה לא פשוט כי אין פה ממש מדורת שבט בתחום הקולינרי: טל בן ה-40 הוא צמחוני שנמנע מבצקים, גלי בת השנתיים אוהבת הכל אבל במנות די קטנות, ניצן בן השבע לא אוכל כלום חוץ מהקשה של הפיצה ומרק עדשים, ונבו בן השמונה אוכל הכל חוץ מאת מה שאני מכינה.
התחלתי לפתוח ספרים ואתרי בישול ולחפש מה להכין. כל מתכון שופף את קומתי עוד יותר. בזה הבנים לא ייגעו, בזה יש 20 מרכיבים, בזה צריך להשרות ולהנביט דברים. "נבו ביקש המבורגר, אני פשוט אנסה להכין המבורגר", החלטתי. פתחתי מתכון להמבורגר וקלטתי שצריך בשביל זה בשר טחון, ולא סתם בשר טחון, אלא מה שנקרא "בשר טוב" מאיטליז נחשב, כי אחרת זה פיכסה. לא היה לי בשר טחון, וגם לא אפשרות לנסוע לקנות כזה – בשגרה הנוכחית שלנו הורה שיוצא מהבית לכמה דקות, לצורך העניין לקנות בשר טחון, טוחן את ההורה השני לבד עם שני ילדים ופעוטה רעת מזג. כלום לא שווה את זה, צריך למצוא משהו שעשוי מדברים שכבר יש לנו בבית.
מצאתי מתכון של פיצות אישיות בלי שמרים שדרש רק שמן, קמח תופח, יוגורט ומלח. "אני מכינה לנו פיצה", הודעתי.
"למה את בכלל מכינה", רטן נבו קטן האמונה במרירות שלא ברור איך פיתח בגילו, "ממילא יצא לך מגעיל. אבל אני אוכל את זה, כי זה לא שיהיה לי משהו אחר לאכול".
"בנים, אתם רוצים לעזור לי?", ניסיתי כבכל ארוחה. קראתי איפשהו שהילדים אמורים לעזור עכשיו במטלות בבית, בסדר. באחד הערבים הם דווקא הכינו מסעדה ופינקו במגש גבינות מהמם, בשאר הזמן הם מעדיפים לוותר. הפעם הם הודיעו לי שהם עסוקים בלצבוע את השיער בכחול. אוקיי, אני אסתדר לבד.
שמתי את כל המצרכים בקערה וערבבתי, אבל הבצק לא נראה כמו משהו שאפשר ליצור ממנו גוש. אחר כך היה כתוב לקמח משטח עבודה ולרדד את הבצק. קימחתי והתלבטתי אם לא היה עדיף לפזר קמח רגיל ולא את התופח, עוד ייצא לי הר של פיצה. הבצק הדביק נצמד לאצבעות שלי באופן שלא משתמע לשתי פנים, אז שפכתי עוד ועוד קמח (תופח, כל הזמן תופח, מי יפתח את הארון עכשיו ויביא את הקמח הרגיל). אחרי מאבק בן כמה דקות הבצק סיים להימרח עליי והפך סוף סוף למשהו שאפשר לכנס לכדי גוש.
"בנים, הכל בסדר שם?", שאלתי מעבר לכתף ותהיתי אם הצבע לשיער הזה שהם מורחים זו פעילות שמצריכה נוכחות של מבוגר, אבל אלוהים אנחנו בשבוע השלישי לחרא הזה והחסמים לאט לאט יורדים, הורה אחד מתבזבז רק על הפעוטה ככה שאם השני עסוק בצרכים הבסיסים של הפרימדה, כלומר בהכנת אוכל או קקי, הבנים נשארים פרוצים לגורלם.
רידדתי את הבצק יפה יפה במערוך וחשבתי שניצחתי, אבל כשניסיתי להרים את הפיתה כדי להעביר אותה לנייר האפייה היא נקרעה לגמרי. אז חשבתי על רעיון גאוני שמעניין אם כולם חשבו עליו לפניי ופשוט לא ידעתי: רידדתי במערוך על גבי נייר האפייה. זה אומנם לא יצא עגול, כי איך בכלל אמורים שזה ייצא עגול? אבל לא משנה, זה הצליח. במתכון היה כתוב למרוח רוטב קנוי או תוצרת בית, פחחחח, ברור שקנוי, וגם גבינה מגוררת לא הייתה, אבל דווקא היו במקרר כמה חתיכות תלושות של פרוסות מוצרלה וגבינה צהובה שנותרו ממגש הגבינות שהבנים הכינו שלשום.
"אמא, זה נורא יבש", ניצן שהתגייס לשלב התוספות בשיער כחלחל הסתכל על הגבינות ואז הסתכל עליי. "תשים, תשים", היסיתי אותו וקיוויתי שהתנור יעשה להן רק טוב. אחר כך נתתי לו להניח על הפיצה זיתים משימורים, וכשהוא שאל אם לשים אותם שלמים אמרתי לו לבצוע עם הידיים, ויאללה לתנור.
אחרי רבע שעה או קצת יותר הפיצה הייתה מוכנה, ולמרות שציפיתי שעודפי הקמח התופח ינפחו אותה, היא דווקא הייתה דקה ופריכה מאוד. הגשתי אותה לצד צלחת ירקות חתוכים, וכולנו התיישבנו סביב השולחן.
"זה ממש טעים", טל שאינו אוכל בצקים אמר. "עוד! פיצה גדול!", תבעה הפעוטה. ניצן אכל את כל הקשה מסביב, ונבו חיסל את השאר וביקש שאכין עוד אחת. "אין מצב, זה לקח לי מלא זמן, הסתבכתי עם הבצק", אמרתי, אבל היה לי חשוב להוסיף ש"בפעם הבאה זה בטח ילך הרבה יותר בקלות ומהר" וגם ש"נחמד לדעת שאנחנו יכולים להכין ככה בצ'יק פיצה טעימה לבד בבית ולא לקנות את הדוחי הזה של הסופר".
בשבוע הבא ליל הסדר, ואין בני משפחה מורחבת שיכינו אוכל טעים. צ'אלנג' אקספטד.
המתכון לפיצה שנועה בחרה הוא אתגר שאין קטן ממנו, גם בתחום הפיצות נטולות השמרים. אנחנו שמחים שהיא נחלה הצלחה בקרב בני הבית, אבל עדיין המומים מכך שמתכון כל כך טוב יכול להנפיק מאכל כה כעור.