"החבר'ה אומרים שהכנת ארוחת שישי מדהימה, הם היו בשוק"

את ארוחות יום שישי אנחנו אוכלים באופן קבוע עם ההורים שלי, אבל פעם בכמה זמן נקבעת ארוחת חברים ואני אוהבת שקובעים אצלנו. אני אוהבת לארח, כלומר אני אוהבת שבאים אליי אנשים ואני יושבת לקשקש איתם בזמן שטל מוציא כיבוד ושתייה. מרוב שאני מרוכזת בקשקוש אני בדרך כלל שוכחת לשאול את האורחים אפילו אם הם רוצים לשתות.

אני לא ממש מצליחה להיזכר מה הגשנו לארוחות שישי עם חברים עד היום. לפעמים עושים על האש ואז זה פשוט, בטח היו פעמים שזרקתי לתנור עוף עם תפוחי אדמה ויצא אכיל. בפעם האחרונה שחברים אכלו אצלנו הם הביאו סיר גולאש ענקי וסלט, ואני הבאתי מלא שאריות טעימות ממסעדה שהייתי בה באותו היום בצהריים. בזמנו חשבתי שזה אחלה, היו שם באמת כמה מנות ממש מיוחדות, אבל אחרי שהם הלכו חשבתי לעצמי שאולי זה די מוזר שבעצם הזמנתי אנשים לארוחת ערב, אבל לא הכנתי אוכל.

בשישי האחרון החלטתי שאחרי כל הניסיונות האחרונים אין סיבה שאני לא אצליח להכין משהו נורמלי. ידעתי שגם החברים יביאו אוכל, אז בחרתי ארבע מנות: הכרובית המוקרמת שידעתי שהולכת לי, סלט עגבניות שרי, סלט קינואה עם חמוציות וסלמון בתנור עם פיסטוקים ואגוזים. קבענו לשש וחצי, התחלתי לעבוד בשעה שלוש. אספתי את כל המצרכים על השיש ותעדפתי כל פעולה שאפשר להכין מראש, כל עוד אין ילדים שמפריעים לי: חתכתי את עגבניות השרי, ערבבתי אגוזי מלך עם פיסטוקים, רקחתי את הרוטב של עגבניות השרי (שום, שמן זית, לימון), קליתי את הצנוברים ובישלתי את הקינואה. הנחתי בקערות רטבים, עיסות ועלי תבלין מוכנים לערבוב אחרון, ועל פתק קטן רשמתי לעצמי את ההנחיות האחרונות לדקה התשעים: למזוג את מיץ הלימון מעל הקינואה אחרי שמערבבים את הכל, להכניס את הכרובית לתנור בשעה שש. במתכון של הסלמון היה כתוב, למרבה הזוועה, שהוא צריך להיות בתנור שחומם ל-220 מעלות רק שמונה דקות. החלטתי לחכות עד שהחברים ייכנסו בדלת, ורק אז להכניס אותו – כדי שייצא ישר לשולחן.

"שמונה דקות?", הם עיקמו את האף כשנכנסו ועדכנתי אותם, "זה נורא מעט, צריך לשים 15". "זה מה שכתוב במתכון", התעקשתי, ובלב התבאסתי שבחרתי מתכון כזה יומרני וקיוויתי נורא שיצליח. "אנחנו הכנו צלי טוב לכבוד הפעם האחרונה שאנחנו באים אליכם", אמר החבר שהוא מצחיקן סלאש מעליבן, ואני הנחתי שאולי הוא מכניס לי על הפעם הקודמת שבה רק הוא הביא את כל האוכל.

הסלטים והכרובית כבר היו מוכנים, התיישבנו לשולחן, הסלמון הוגש. "וואו נועה זה נראה ממש טוב!", המעליבן אמר בכנות, ומהר מאוד כולנו גילינו שזה לא רק נראה טוב: סלט השרי היה מעולה, ולמרות שאני חשבתי שהמתכון היה הכי סטנדרטי, הסועדים טענו שהתיבול היה מדויק וטעים; הכרובית נחטפה על ידי הילדים והנוער וקיבלה מלא מחמאות; סלט הקינואה עבר כמנה ראויה לכל דבר והסלמון היה מושלם, לא חי מדי ולא יבש כלל. "היה ממש טעים, יכול להיות שיש לך עוד סיכוי להיות נורמלית", סיכם החבר בפליאה, "ואולי גם באנו עם ציפיות נמוכות מאוד".

בדיוק ברגע הזה פרסמה גיסתי המושלמת והמרגיזה בקבוצה המשפחתית תמונה של סביצ'ה מתוקתק ומרהיב עם דג חי וצנוברים קלויים. הגבתי בתמונה משלי. "זה לא את עשית", היא כתבה. "זה היא עשתה! ויצא מדהים", טל יצא להגנתי. האורחים ישבו במרפסת, טל הגיש קפה, ואני הסתובבתי בבית ככלה ביום חתונתה. מכל עבר ניתזו עליי מחמאות וקריאות התפעלות. האם באמת יש לי סיכוי להיות נורמלית?

כמה ימים אחרי אותו ערב נכנס אלינו הביתה חבר אחר. "החבר'ה אומרים שהכנת ארוחת שישי מדהימה, הם היו בשוק", הוא אמר. "מה, גם אתה כבר אכלת פה אצלנו", התפלאתי, "היה כל כך נורא? כאילו, יש דיבור על כמה שהאירוח שלי עלוב בדרך כלל?".

"לא עלוב, אבל את יודעת, חצי כוח", הוא הודה, "תמיד העוגה לא יוצאת לך, תמיד זה כמעט... הפעם הם סיפרו שממש השקעת, שהכל נראה פיקס והיה טעים לאללה. שהדבר היחיד שנשאר מזכר האירוח של נועה הישנה זה המפות הישנות והדוחות של סבתא שלך".

מצד אחד, קצת מבאס לדעת שהאירוח הלוקה שלי היה נושא לשיחה אצל החבר'ה. מצד שני, נעים לשמוע שעכשיו מדברים עליו טובות. מצד שלישי, כדי לקצור מחמאות צריך כנראה להשקיע, מצד רביעי עבדתי רק משלוש אחרי הצהריים ולא באמת שלוש שעות רצופות עד שש, אז אולי זה לא כזה נורא. וגם אני, אחרי הכל, באתי עם ציפיות נמוכות מאוד. זה אומר שבפעם הבאה אצטרך להתעלות אפילו עוד?