בשעה שלוש אחרי הצהריים, ביום שישי בשבוע שעבר, עמד השף תומר אגאי בתוך הבר במסעדת "סנטה קתרינה". במקום להוציא פיצה מהטאבון או לקצוץ ירקות לסרוויס הצהריים העמוס של סוף השבוע, הוא ארז לאחד הלקוחות בשקית את העגבנייה האחרונה שנותרה במקום. הוא מכר אותה בחצי מהמחיר בו רכש אותה והרוויח עליה שליש ממה שהיה מרוויח אילו הייתה חלק מאחת המנות שמוגשות במקום. באותה דרך הוא מכר גם את הבצלים, הגבינות, היינות, והעוף. ואז החליטה הממשלה שבעצם, כן אפשר להמשיך ולהפעיל את עסקי המסעדנות עוד מספר ימים נוספים, ואגאי ראה איך עשרות אלפי שקלים נשרפו לו מול העיניים. שוב.
"בהתחלה מכרתי מנות. כשנגמר האוכל אנשים נכנסו למטבח ופשוט חיסלתי את המסעדה", מספר אגאי על אותו היום, "מכרתי כל מה שנשאר, כי אני איש חוק. אני לא פושטק, אני לא מעוניין לעבור על החוק ואני גם לא יכול להקפיא את הסחורה, זה אוכל בעשרות אלפי שקלים, אם אני לא מוכר את זה הוא ילך לפח. ופתאום, תוך כדי שמכרתי את הדברים האחרונים, הדם אזל לי מהגוף כי התחילו להגיע הודעות שיש סיכוי שאפשר להישאר פתוחים. המשכתי במכירה כי כבר אי אפשר לעצור את זה ובשעה ארבע הגיעה ההודעה הרשמית. אני נשבע לך שהרגשתי תחושות שלא הרגשתי בחיים, רגעים שהם רצון להיעלם, שמשהו ייקח אותי. זאת הייתה עקיצה של עשרות אלפי שקלים, גניבה של כסף. הזגזוג הזה של הממשלה גנב לי עשרות אלפי שקלים".
אגאי כמובן לא לבד, הוא חלק מאלפי מסעדנים ובעלי בתי אוכל בכל רחבי הארץ שקמים מדי בוקר בשבועות האחרונים עם חשש אמיתי להביט בצג הנייד שלהם על מנת לא להיווכח ששוב הם נאלצים, בין רגע, לשים מנעול על מפעל חייהם ללא שום הסבר מניח את הדעת או אופק שימנע מהם את החרדות הכלכליות ההולכות ונערמות. "מי שמכיר אותי יודע שאני לא אדם של רחמים עצמיים, אין לי זין לזה. זה מעיק, מביך, מכוער ומדכא וזה בעיקר לא מתאים לי. אבל הדבר הראשון שעולה לי בראש כל פעם כזאת זה למה, למה אני?"
בעוד החלטות הממשלה על סגירה ואז פתיחה מחודשת של ענף המסעדנות, הביאו מסעדנים כמו שלומי סלומון מ"אמורה מיו" הוותיקה להחלטות קיצוניות כמו שביתת רעב מתמשכת ושינה בתוך המסעדה, את אגאי הכאב של אותו היום הביא להחלטה אחרת. היא אמנם היתה קיצונית פחות, אבל עדיין מסמנת את הלך הרוח בכלל ענף המסעדנות על עשרות אלפי עובדיו ומועסקיו; ההחלטה שהגיעה העת להפסיק לרקוד לצלילי החליל הבירוקרטי הצורם. "מבחינתי ביום שישי האחרון הפכתי מאדם שומר חוק, למי שעובר על החוק אם יאלצו אותי לסגור השבוע שוב. למה אני צריך לשלם את המחיר של משהו שהוא גדול על הממשלה, שהם לא יודעים להתעסק איתו? הממשלה משלמת על הטעות שנעשתה על ידה ביום שישי, על ההפסד של כל הכסף שאני ואנשים כמוני הפסידו?".
איזה מחיר אתה מוכן לשלם בשביל להישאר פתוח?
"אני לא רוצה לנקוב בסיטואציות אבל הפעם אני הולך רחוק. הפעם זאת מלחמה. מישהו צריך להגיד שיש פה עניין של כוח עליון ושאין לגורמים ממשלתיים יכולת לפתור את הסיטואציה, הרי אף אחד לא יודע אם סגר יעזור או אם לסגור מסעדות יעזור, פשוט מנסים דברים על חשבון החיים שלנו, על חשבון הפרנסה של הילדה שלי".
ומה היית רוצה שיקרה?
"תראי, כשפתחנו את המסעדה מחדש ב-27 למאי, חזרנו לפעילות של שישים אחוז. וזה היה באמת בסדר, היה אפשר לחיות עם זה, זה הרגיש כמו התחלה של שיקום והבנו שהקהל רוצה לבוא. ואז התחלנו לשמוע שמועות על גל שני והבעיה היא שזה לא גל מנוהל. במקום לייצר שורת צעדים שפותרת את הבעיה פשוט מפחידים את הקהל כשלאף אחד אין נתונים, ויש באוויר ריח של אינטרס פוליטי. אני הייתי רוצה שקודם כל יהיה מישהו שמבין מה הוא עושה בממשלה, שמישהו ידבר מתוך נתונים על כמה נדבקים במסעדות. האם כלים שאנחנו מגישים שעוברים הדחה בטמפרטורה של תשעים וחמש מעלות זה מסוכן? האם מסעדה היא יותר מסוכנת מללכת למרפאה או ללכת לבית של מישהו אחר? הרי אנשים ממשיכים ללכת לחברים ושם אין שום השגחה. ואם מסעדה היא לא יותר מסוכנת אז תעזבו אותי".
אני צריך אתכם, בואו לאכול
בימים רגילים תומר אגאי בן ה-45 הוא אחד השפים השקטים יותר בביצת הקולינריה הישראלית. הוא אינו מופיע תדיר בטלוויזיה, יש לו נכון להיום מסעדה אחת בלבד שנחשבת לאחת מהפופולריות בתל אביב, והוא מגיש בה אוכל שנע בין פיצות קלילות ועד ארוחות מורכבות ומסוגננות. את מרבית מרצו הוא משקיע בהתמקדות במטבח. לצעוק את אשר על ליבו במהדורות חדשות או להתראיין על המצב בממשלה? אלה ממש לא התרחשויות שמישהו יכול היה לנבא לו טרום עידן הקורונה. את טבילת האש הראשונה שלו בחזית מאבק המסעדנים קיבל אגאי לפני כשבועיים, אז פרסם פוסט גלוי לב בחשבונות שלו ברשתות החברתיות, בו הסביר כי ממסעדה מצליחה הפכה סנטה קתרינה שלו, פרויקט חייו, להיות מסעדה שיש בה אפס הזמנות בערב. "אני צריך אתכם", הוא קרא לקהל הסועדים להגיע ולפקוד את המקום, והפוסט הפך ויראלי בתוך דקות.
"היו לי באותו ערב הזמנות לארבעים וחמישה אנשים", הוא מספר, "וכשהייתי בדרך למסעדה קיבלתי טלפון שהתבטלו כמה שולחנות גדולים והדבר הזה הוביל אותי להתקף חרדה. הגעתי לפה ותוך כדי ההליכה בדרך, אמרתי זהו, אני סוגר. העליתי את הפוסט, הכנסתי את הטלפון לכיס ועשר דקות אחרי כן אני רואה את הפוסט הזה עף לשמיים, זאת הייתה ההתחלה של ההבנה שלי שזה לא קרב אבוד. שיש עוד דבר אחד שאפשר לעשות וזה להיעזר בסולידריות של אנשים ולהגיע ללבבות שלהם דרך אמירה כנה. שצריך להפסיק לשמור על פאסון ולספר להם מה קורה".
ההיענות לפוסט של אגאי הייתה גדולה במיוחד, קהל הסועדים גדש את המסעדה מחדש. לאחר אותו הערב התפרסמו בקבוצות אוכל ברשתות החברתיות תלונות על כך שהמלצרים לא הקפידו על חבישת מסכות ושבכניסה למקום היה עומס סועדים שהמתינו לשולחן. "אני לא כועס על אף אחד שהרגיש לא בטוח או התלונן כי כולנו במצב שצריך להתרגל אליו", מנסה אגאי להסביר את שאירע באותו הערב, "עסק שרגיל שהמוצר שלו זה אוכל ואירוח צריך זמן להתרגל לזה שהמוצר שלו עכשיו זה אוכל, אירוח ובטיחות רפואית. אני מסכים עם זה שלא כל הערבים היו מדויקים לחלוטין מהבחינה הזאת. אנחנו מודעים לזה. אבל אנשים גם באים עם החרדות מהבית וקשה לגרום לכולם להרגיש בטוחים כל הזמן. עם זאת הדברים מטופלים ואם יש בעיה אנחנו לוקחים אותה לתשומת ליבנו. למחרת הייתה ישיבת מלצרים והנהלים חודדו, הרחבנו גם את שטח ההושבה והדברים משתפרים ומשתדרגים מיום ליום, ככל שאנחנו מבינים יותר את הסיטואציה".
ביום שלישי השבוע התלוויתי למחאת המסעדנים שעלתה לירושלים, לחלק מול בית ראש הממשלה אוכל לנזקקים ולכל מי שרעב. כמעט כל שף וטבח שלקחו חלק באירוע הגיעו לבירה עם חמגשיות שהכינו מראש במטרה לחלק מזון, במחאה על המדיניות המזגזגת של הממשלה בעניינם ובכלל, ותחת הכותרת "זו לא הסעודה האחרונה". אגאי הסתובב במתחם המחאה של המסעדנים כשפניו מלאות בגאווה, ואולי לראשונה מזה זמן רב גם בתקווה. הוא ועשרות השפים והמסעדנים הרבים שהגיעו לאירוע היו נלהבים, שמחים שמזה זמן רב רואים אותם ומקשיבים להם.
אבל כבר בדרך חזרה מירושלים נודע מקבוצות וואטסאפ שונות כי הממשלה שוקלת שוב לבטל את החלטות ועדת הקורונה ולהורות על סגירת המסעדות מחדש, בפעם המי סופר כמה. המסעדנים רחוקים מאוד מלקבל את תחושת הביטחון שהם שואפים לה כדי להמשיך ולקיים את העסקים שלהם. כעת רבים מהם מתכוונים למרוד ולהישאר פתוחים גם אם ההוראות ישתנו, אם כי טרם ברור מה תהיינה ההשלכות של החלטות כאלה. אגאי מצדו לא יחזור על הטעויות של סוף השבוע הקודם, גם אם זה יגבה ממנו מחיר.
אנשים רואים אותי מחייך ולא מבינים מה קורה מאחורי הקלעים
אגאי נשמע נחוש להמשיך ולהפעיל את המסעדה שלו בכל דרך. אם זה להגדיל את שטח הפעילות של המסעדה אל תוך החניון של בית הכנסת הגדול בו יושב המקום, ואם זה להמשיך לפעול גם כשהוראות הממשלה אומרות לסגור. אבל המאבק שלו גובה בדרך גם לא מעט קורבנות שלרוב קולם אינו נשמע במחאת המסעדנים המסוקרת; המלצרים שהוצאו לחל"ת, מארחים ומארחות, אנשי יין, ספקים, חקלאים, שיפוצניקים, אנשי יחסי ציבור ואינספור בעלי המקצוע שלוקחים חלק באופרציית ההסעדה שיש מאחורי מסעדה ואיש לא רואה אותה ביום יום. במסגרת הקורונה, כמו כל בעל עסק בישראל, נאלץ אגאי גם לפטר חלק מהעובדים שלו.
"סנטה קתרינה היא מקום שאנשים מרגישים בו חלק ממשפחה, כולל איש המזגנים שלנו והשליח שעושה לנו לפעמים עבודות, ולכן העובד ייתן את הנשמה למקום כשצריך. אבל המשבר הזה הביא אותי לפטר שני בני זוג עם ילד בן שלושה חודשים, שהם חברים שלי חמש עשרה שנה. כשאנשים באים לפה בערב ורואים אותי מחייך אף אחד לא מבין את המערכת שמתרחשת מאחורי הקלעים. לפטר אנשים שעשו איתי את כל המקום הזה זאת החלטה שקיבלתי בעל כורחי וזה על אחריותי. כשפיטרתי אותם נשברתי, אמרתי שאם אני בשם המשבר הזה צריך לעשות דברים שקשה לי לעמוד מאחוריהם אז אולי די".
אבל המשכת. אתה חושב שיש נקודה שבה באמת תגיד די?
"מתי שאני אבין שהקהל לא רוצה. כי בעיני זה כל הסיפור. זה הקהל שיקבע".
אם כבר מדברים על הקהל - לא מעט אנשים מתקשים להזדהות עם מאבק המסעדנים, בעיניהם אתם מקבץ פריבילגי שמתעסק בתחומי המותרות. אתה מבין את האנטגוניזם שיש כלפי הזירה הזאת?
"אנשים מסתכלים על המסעדנים וחושבים שהם מדושנים, זה נראה להם כאילו הכל דופק וחלק אצלנו. אבל זאת בכלל לא מחאה עלינו, זאת מחאה על ספקים, על גרפיקאים, על אלפי עובדים שהם חלק מהתעשייה. נראה לך שהטבח שעובד על הגריל במטבח גר בבבלי? הוא גר בחדרה. הטבחית שעושה פס קר היא מכוכב הצפון? היא גרה במטולה ובאה לתל אביב לשנה להתפרנס קצת ולחזור הביתה לצפון. יש לי אמביוולנטיות מאוד גדולה כלפי האנטגוניזם הזה, כי כשאנשים באים לתל אביב לחופשות פתאום הם מתים על הסצנה והם סופר תל אביבים, אבל אחרי זה מאחורי המקלדת אפשר לכתוב הכל. אם היו יודעים מה קורה מאחורי הקלעים של התעשייה הזאת היו מבינים שהמצב פשוט לא טוב".
כרגע נראה שגם אם ענף המסעדנות יקבל הנשמה מהממשלה, התחום, כמו כמעט כל היבט בחיים שלנו בחודשים האחרונים, השתנה. הסועדים שיוצאים לבלות חוששים ומתקשים ליהנות כבעבר, המצב הכלכלי הולך ומחמיר. יש כאלה שמספידים את תחום המסעדנות כפי שהכרנו אותו עד כה. הם צודקים?
"זאת שאלה ענקית כי אני עשרים וחמש שנה מהחיים התאמנתי על לארח ולהאכיל. אז לשאול אותי אם הענף הזה מת? מבחינתי אני לא אתן לו למות בחיים, אני אבשל עד הסוף, בין אם זה במסעדה שלי או בבית או בשווארמה באלנבי, אין לי ברירה. אז יכול להיות שהפלטפורמה תשתנה, ויכול להיות שהקהל ילך ויבוא, אבל הידיים שלי לא הולכות לשום מקום. הן ימשיכו לבשל עד הסוף".