צבת היבשה הסודנית רונה יוצאת לאט מבית העץ הקטן שלה ומתחילה להסתכל לכל עבר ולחפש מה אבא שלה, אייל שני, נתן לה לאכול הבוקר. היא אוכלת בחוסר חשק את הדבר הראשון שעיניה נתקלות בו - גבעול של מנגולד שנתקע לה בפה ומציק לה. היא מעיפה אותו הצידה כדי לעבור לשעועית ירוקה טרייה שהיא בולעת בשניות. שני מבין שהצבה בת השלוש, שכבר שוקלת 14 קילו, לא מסופקת. הוא ניגש לקקטוס שהוא מגדל על הגג יחד עם ירקות ופירות נוספים, וקוטף לרונה חתיכה בשרנית של עלה צעיר וחסר קוצים. הוא מגיש לה אותו בעדינות והיא מתפרעת משמחה, זוללת מכף היד שלו את העלה בנגיסות ענקיות. שני חוזר לכורסה שלו כאילו מדובר בסצנה נורמלית, ולוקח עוד לגימה מקפה הפינג'אן שהכין לנו כמה דקות לפני כן.
ככה מתחיל כל בוקר שלו בדירה התל אביבית שהוא חולק עם זוגתו מזה קרוב לעשרים שנה מירי חנוך ועם בתם בת ה-16 אנה. שותה קפה ומביט על רונה, שעתידה לחיות עוד מאה שנים לפחות, הרבה אחרי ששנינו כבר לא נהיה כאן. שאלתי אותו אם העובדה שהוא יודע שהיא תחיה הרבה אחריו מרגיעה אותו או מלחיצה אותו. אבל אצל אייל שני כמו אצל אייל שני, התשובה מורכבת מהרבה יותר ממילה אחת. מבחינתו הצבה (שעבורה יש לו רישיון גידול חוקי כמובן) היא חלק מהמורשת שלו. הוא מתכנן להשאיר אותה לטיפול בתו, שהרבה פחות מרוצה מהרעיון של לגדל חיית מחמד בסדר גודל כזה כאישה צעירה.
"כשרונה הצבה הגיעה אלי פגשתי חרדה כאב בפעם הראשונה", הוא מסביר. "אני כל לילה הולך לוודא שיש לה מים ואוכל, שחם לה ושהדלתות של הבית שלה סגורות. לא משנה איפה אני בעולם אני מתקשר למירי לוודא שהיא אכלה. כלפי הבת שלי מעולם לא הייתה לי חרדה. כשאנה נולדה אמרתי למירי 'בואי לא ניכנס איתה לחרדות'. רציתי לגדל אותה קל, אז גידלנו אותה מתוך חופש פנימי ובשלות נורא גדולה".
והיא דומה לך?
"אני מסתכל עליה ואני חושב שהיא לקחה את כל התכונות הטובות שיש במירי ואת התכונות הטובות שיש בי, ומזה היא בנתה את הנפש שלה. אנה דומה לי בתדר המחשבה אבל היא יותר חכמה ומתוחכמת ממני. מה שלקח לי חמישים שנה להבין היא מבינה כבר עכשיו היטב".
המטבח מעניין אותה?
"אני כל הזמן אומר לה שאני לא מבין איך היא לא לוקחת מידע ממקור כמוני, אבל היא לא לוקחת. כשהיא נולדה היא ינקה, וכשהייתה בת חצי שנה למירי נגמר החלב ואני התחלתי להאכיל אותה. הייתי עושה לה סשימי סרדין, מטגן לה קלמארי, והיא אכלה הכל בשמחה גדולה. ואז היא התחילה ללכת וגילתה את הפיצוציות בעיר, את השוקולד והממתקים. מהרגע שהיא התחילה לאכול ממתקים היא כבר לא אכלה כלום. עד היום לא הצלחתי להביא אותה למצב שבו היא הייתה כשהיא הפסיקה לינוק".
אבל בשנה החולפת שני בהחלט ניסה. את שנת הקורונה הוא בילה, כמו כולנו, בבית. אחרי שבשנים החולפות לא עבר שבוע שבו לא סייר במוקדים מסביב לעולם, פתאום הכל נדם, ושני התכנס לתוך המטבח הביתי שלו. "שבועיים לפני הסגר הראשון נסעתי לארצות הברית. ראיתי אנשים עם מסיכות אבל לא היו סימנים לאן זה הולך להתפתח. הרמתי את הראש בניו יורק, הסתכלתי סביבי וראיתי אלפי בני אדם, ופתאום הייתה לי הארה. שאלתי את עצמי: לאן הם נוסעים? מה הם רוצים להשיג? ופתאום בתוכי אמרתי שזה ייגמר בבכי. קדמה לזה שנה שלמה שהייתי בניו יורק והרגשתי את הבדידות בין האנשים ואת הפחד אחד מהשני. לא ראיתי ניו יורקרים שמחים. בארץ, כשהסגר הראשון קרה אני הבנתי את הדבר הזה שנקרא לקחת שליטה מוחלטת על המטבח. עשיתי הכל - קונה, מבשל, שוטף כלים. המטבח היה מהופנט, כי בפעם הראשונה בחיים הגעתי לשליטה מוחלטת על כל התהליך של מעשה האכילה. הצלחות עמדו רועדות לאוכל".
"בימי הסגר נאסר עלי להיכנס למטבח", מוסיפה מירי חנוך שניכר כי הייתה מרוצה מהסיטואציה. "בשגרה אני עושה פתיתים ופסטה בחמש דקות ואייל אוכל את זה נהדר. אבל לא בקורונה, אייל בישל לנו 3 ארוחות ביום ואכלנו מדהים" .
ומה קרה לזוגיות שלכם בשנה הזאת?
"בימים האלה נהיינו סימביוטיים לגמרי, כל פרידה של שעה היה צריך לדווח. זה הדבר הכי טוב שקרה לנו השנה הזאת. כי הדבר הכי קשה זה להיפרד ולהיפגש, להיפרד ולהיפגש. כל שנייה אייל היה נעלם לשבועיים או לחודש, ואי אפשר היה לעשות כלום. פתאום אפשר הכל, זאת התקופה הכי יפה"
איך זה בכלל להיות בת הזוג של אייל שני? איך הוא כבן זוג, כאבא?
"כבן זוג הוא סיוט מושלם", חנוך צוחקת, "אבל הוא נורא השתפר בשנים האחרונות. יש פגישות בחיים שאת אומרת 'זה הגורל שלי' - ואייל הוא הגורל שלי. לכן אין לי את המקום הזה ששואל האם זה טוב או רע לי, זה הגורל שלי וככה אני אוהבת אותו, זאת אהבה פטאלית. בקורונה היה לנו את הגן עדן של אדם וחוה, עובדים רק אצל עצמנו. גם האבהות שלו טסה בקורונה. בסגר השלישי הוא אמר לאנה, שהייתה כבר מיואשת, שכל יום הם יכינו גלידה בטעם אחר כי בדיוק קיבלנו מכונת גלידה. יש דבר יותר יפה שאפשר להגיד לילדה?".
חושב איך לבשל
בבית הייתה אופוריה. אבל מבחינה עסקית, שני ושותפו שחר סגל מעולם לא חוו תקופה כל כך מבלבלת. מסעדותיהם מסביב לעולם - באוסטרליה, צרפת, ארצות הברית, וינה וכמובן ישראל, עמדו סגורות, והחרדה הייתה בלתי נמנעת. "היה רגע בתחילת הקורונה שדיברתי עם שחר ואמרנו לעצמנו שיכול להיות שהכל נגמר. היה מאוד קשה להגיד את זה. החלטנו בהתחלה שלא לעשות משלוחים כדי לעצור את כדור השלג של הפסדי עתק יומיים. ישבתי בבית והבנתי שזה לא הולך להיגמר. המוח שלי הלך למקומות שבלבלו אותי ודיכאו אותי. התחלתי לחשוב איך ייראה האוכל אחרי הקורונה".
ואיך הוא נראה?
"הבנתי שבעצם סוג המטבח שאני עשיתי לפני הקורונה ניבא את האוכל שיהיה אחרי הקורונה. זה מבנה חברתי שבו הטבחים שלי הם היוצרים ולא הברגים במכונה, ששמחה זה ערך עליון - קודם כל שמחה בצוות ואז ניסיון להעביר אותה ללקוחות. אני נותן חופש יצירה מאוד גדול לצוות שלי, הטבחים שלי מפתחים את המטבח הזה. אני נותן את הקווים והם הולכים לאוטונומיה מלאה. יש משהו במטבח הזה שדרכו בני אדם חווים יכולת יצירה מאוד גבוהה ויכולת נגיעה באנשים שמשמחת אותם ללא גבול. לכן גם מעניין אותי להמשיך ולהתרחב".
למרות השנה החולפת אתה עדיין רוצה עוד ועוד מסעדות?
"כן. כי אני חושב שזה זרע עם יכולת גמישות כל כך גדולה שבאיזו אדמה שתשימי אותו הוא ייצר את המכלול התרבותי שאנחנו מנסים לקיים כל הזמן בקבוצה שלנו. מיד יהיו עובדים שמחים שעושים אוכל מכל הלב ויהיה אוכל נהדר וטהור שברגע שאנשים נוגעים בו הם מתמכרים לטעם הזה ולשירות שלנו. הייתי רוצה לרצף בזה את כל העולם".
והעולם אכן התמלא בסניפים של המזנון, רשת הפיתות המוכרת - ומי שחשב שהקורונה תגרום להאטה בקצב ההתפתחות של שני והקבוצה שלו שוגה. בקרוב יפתחו סניפים של מסעדות הסלון היוקרתיות של שני בלונדון, במיאמי, בסן טרופה ובמלון סיקס סנסס באיביזה. למי שהלין על עגבנייה ב-24 דולר בסלון בניו יורק, שאותה הגיש שני ב-2019 ועורר סערה שם וכאן, יש למה לצפות.
מה באמת קרה סביב הביקורת הנרעשת ההיא? היא פגעה בך?
"שמחתי עד השמיים כשקיבלתי את הביקורת הזאת. כי אם תל אביב נבנית על האנשים שלה, מה שעושה את ניו יורק זה לא האנשים, זאת העיר. זאת מפלצת שצריכה את דם הכשרונות של כל האנשים מהעיר והכוח שלה הוא ש-9 מיליארד אנשים חולמים עליה. יום אחד טסתי לשם ולא נתנו למטוס לנחות, התחלנו לעשות סיבובים מעל ניו יורק. בלילה רואים בה מיליונים של מנורות ואורות, ואני מביט עליה ואני אומר, 'איך אני יכול לגעת בעיר הזאת?'".
דרך עגבנייה?
"דרך ואליו פור מאני. כשאת נמצאת בניו יורק יותר מחודשיים את יודעת בדיוק כמה עולה כל דבר. באינטואיציה שלי הבנתי שאני צריך לזעזע את הדבר הזה. שלושה חודשים לפני שפתחתי את הסלון שם חיפשתי עגבניות בכל ארצות הברית. בסוף מצאתי באפסטייט ניו יורק, על הר מושלג, חממה שצבועה בשחור ומחוממת בסולר, אין בה אדמה, היא הידרופונית. מצאתי בה עגבנייה שניפצה את כל מה שאני יודע על עגבניות. כאילו כל מהות העגבנייה הייתה בעגבנייה הזאת. היא עלתה לי 4 וחצי דולר לעגבנייה והאינסטינקט שלי זיהה שכל מה שאני צריך לעשות זה לקלף אותה, לחתוך לארבע, לזלף שמן זית ולקרוא לזה ONE PEELED TOMATO. היא תומחרה ב-24 דולר. ואין דבר כזה בניו יורק, זה לא יתכן שם".
בטח ידעת שזה לא יתקבל בהבנה. זה היה בשביל תשומת לב?
"ידעתי שזה יעורר זעם במקום שאין לי הגנה בו ושאני לא שולט לגמרי במרחב, אבל לא יכולתי שלא. היה לי רעד בגוף כשעשיתי את זה, אבל ידעתי שהמחיר יגרום לאנשים להיעצר על עגבנייה ולהגיד 'אלוהים, זה עולם שלם'. חיכיתי שמישהו ירים את הכפפה. הייתי מוכר את המנה הזאת בכמויות גדולות אבל לא שמעתי תגובות, הם לא מגיבים כל כך, האמריקאים. ואז הגיע הכתב של הניו יורק פוסט ויצא בהתקפת זעם על העגבנייה ואת לא מדמיינת מה שקרה. התחיל להשתרך תור סביב הסלון, סביב כל הבלוק, כדי לאכול את העגבנייה הזאת. האישה שמגדלת אותן לא הצליחה לספק לי את הכמות שהייתי צריך מרוב הביקוש".
למה בכלל מעניין אותך לפתוח את הסלון בניו יורק, ועכשיו גם בספרד ואנגליה? אתה חותר לכוכב מישלן?
"לא, אני לא חותר למישלן. בתקופה שהתחלתי לבשל בערך, התחיל בארץ חלום של 3 כוכבי מישלן והקהל שיתף עם זה פעולה. זה היה בערך בשנת 90-91, שנתיים אחרי שפתחתי את אוקיינוס, ואני הרגשתי אז שאני לא יודע לבשל, הייתי בורח להרים ליד ירושלים וחושב איך לבשל. יום אחד הגעתי לאזור נטף וכל הגבעה הייתה מכוסה בפרחי בר, רציתי לעשות מזה אוכל והתחלתי לקטוף. הגעתי למסעדה וניסיתי לדמות את ההרגשה שהייתה לי על ההר, ריצפתי צלחת בפרחים, שפכתי מעל שמן זית ראשון המסיק והגשתי עם פוקצ'ה. אנשים ניגבו פרחים והיה בזה יופי עצום. כמובן שלא ידעתי אילו פרחים אלה וכולם חטפו כאבי בטן נוראיים אבל הלקוחות המשיכו ללכת איתי לאן שהלכתי. ואז הבנתי שדברים כאלה אין במישלן. כדי להיות בתוך מישלן אני צריך להיות מאוד מהוקצע ובתוך הרובריקות שלהם. זה כמו בית סוהר שבו מי שיוצר את המנות עומד ורועד, אם יתנו לו עוד כוכב או יורידו לו כוכב. מישלן גם פונה בעיני לרוב לאנשים מבוגרים, ואני רוצה בכל המעשים שלי לפנות לרחובות ולצעירים".
האוכל הלאומי
שני לא מתרחב רק בחו"ל. לפני כחודש הוא יצא לראשונה את גבולות תל אביב עם סניף הומה אדם של המזנון בבני דרור. מלבד סניף חדש בתל אביב, ייפתחו בקרוב סניפים נוספים במבשרת ציון, באשדוד וביהוד. "הסתכלתי על האנשים בבני דרור, וזה היה כמו כשאילן רמון טס לחלל. כולנו היינו גאים בו כי הוא היה חלק מאיתנו, הרגשנו כמו עם שלם שטס איתו לחלל. כשאני מסתכל על אנשים בבני דרור שבאים ואוכלים את האוכל של המזנון הם מרגישים את אותה גאווה - שזה האוכל שלנו כישראלים. באיזשהו מקום נוצר לי תפקיד בחיים שהוא מאוד קרוב אלי, אני מרגיש שאנחנו יוצרים את האוכל הלאומי של המדינה שלנו, וזה המון. ברגע שיש לך אפשרות לעשות את זה, אין לי זכות להגיד לא".
כמו הסלון, מסעדה שהרבה מבקרים אותה בגלל המחירים שלה, גם הפיתות במזנון נחשבות יקרות.
"לפני המזנון עבדתי רק בפיין קוויזין, שילמתי יקר ומכרתי יקר. הייתה את האמרה שצריך משכנתא כדי לאכול אצלי. יותר מזה, הבנתי שאנשים כמוני לא יכולים לאכול אצל עצמי. ואז לפני עשור פתחנו את המזנונים, שזה מבחינתי אוכל של הסלון רק בתוך פיתה. אבל אני חי על אמונה פנימית וביקורת עצמית. אני יכול לעבוד באיזה ערב בסלון ואנשים ישתוללו מעונג אבל אני יודע שהאוכל היה לא טוב. לא כי לא ניסיתי הכל, אלא כי לא הצלחתי באותו ערב, ואני הולך מאוד עצוב הביתה. ולפעמים אני יכול לעמוד בסלון ולעשות אוכל שאני מרגיש שאני יוצא מעצמי ומביא את השמים והעננים לדבר הזה ואנשים מגיבים בצורה פושרת. אבל אני הולך מאושר הביתה. אותו דבר לגבי המחיר. אנשים יכולים להגיד שזה יקר, יכול להיות שאבסולוטית ביחס לפיתות אחרות אני יותר יקר. אבל אני יודע איזה מאמץ, עבודה וחומרי גלם נכנסים לבפנים וכמה זה עולה לנו".
לא רק התמחור של שני שנוי במחלוקת, כל הדמות שלו היא כזאת. ביחס לשני אין אמצע, או שמאוהבים בשף בעל השפה הציורית ובולעים את האוכל ואת המילים שלו בשקיקה או שטוענים שהוא מוגזם ופיוטי מדי. נראה שגם הוא עצמו אוהב את האמביוולנטיות, ובעיקר אוהב לשבור את החוקים ולשחק את המשחק בדרך שלו. אולי זאת הסיבה לכך שמדי כמה חודשים מתחוללת סביב השף בן ה-62 סערה כזאת או אחרת. האחרונה שבהן הייתה יום לפני הבחירות, כשבנימין נתניהו פרסם סרטון שבו הוא ספק מחקה ספק עושה הומאז' לאייל שני עם תפוח. שני מיהר להגיב בפוסט שבו גילף על תפוח עץ אדום את המילה "לך", שהפכה למילה נרדפת לצורך בהחלפת השלטון - והרשת התפוצצה.
"ביבי, כבודו במקומו", מנסה שני לנסח את מילותיו סביב התקרית, "בסוף הוא האיש היחיד בעולם שהצליח להוציא את העם שלו מהקורונה, וזה לא יאמן. אם היית שואלת אותי לפני, גם אז הייתי אומר שביבי יכול לעשות את זה. הוא מסוגל להגיע לתוצאות עם היכולת המבצעית שלו. את הפוסט שלו ראיתי כשהייתי בנסיעה בגליל, מאוד החמיא לי שהאמירה האחרונה שלו לפני הבחירות היא בסגנון שלי. לא משנה שהוא הפך אותי לקריקטורה, זה מה שהוא בחר להגיד, דרך הסגנון שלי. חשבתי מה אני עושה? כי יש לי מחשבות מאוד ברורות שהגיע הזמן שלו לסיים את השלטון שלו. וכשאני נפרד ממנו בתוכי, אני לא נפרד ממנו בקלות, אני נפרד ממנו בכאב גדול, כי אני חושב שהאיש הזה הוא אחד מהגאונים הגדולים ביותר שקיימים היום בעולם. הלוואי ודברים היו משתלשלים אחרת, ואז הוא יכול היה במשך שנים להנהיג את המדינה להישגים יוצאים מהכלל, אבל דברים השתבשו ואני חושב שהגיע הזמן שלו ללכת. מצפונית הרגשתי שאני מחויב להגיב".
רוב השפים המוכרים, רוב האנשים המוכרים בכלל, בוחרים שלא להיות מזוהים פוליטית. לא פחדת?
"קיבלתי הרבה הודעות כאלה, של למה להתעסק בפוליטיקה אם אני טבח. אבל לכן אני צריך להתעסק בפוליטיקה, כי יש כוח במילה שלי ובמה שאני אומר. מי שמאמין במשהו צריך להיות אמיץ. המון אנשים איימו שלא יבואו למסעדות שלי, ואני יודע שאני מייצר פה נזק, אבל הכוח שלי בנוי מזה שאני איש אמיתי. לא הייתי לגמרי אמיתי כל החיים, אבל לאט לאט נעשיתי יותר אמיתי וזאת הפריבילגיה שיש לי בחיים. ביום שאני אשקר במשהו אני אשקר גם באוכל. כל כך הרבה פיתויים יש לשקר באוכל, אבל זה אסור, אפילו פעם אחת אי אפשר לשקר".
עדיין, ניכר שהתגובות סביב הפוסט הזה השפיעו עליך.
"אנה הבת שלי אמרה לי כמה אני בר מזל שאנשים עוצרים אותי, מברכים אותי ורוצים סלפי. אבל אם אני זוכה בזה אז עבור דעותיי אני גם מחויב לשאת בקללות של אנשים שלא מסכימים איתי, וזה מאוד קשה וכואב. חטפתי משהו כמו 3,000 קללות ואיומים על החיים בעקבות הפוסט הזה באינסטגרם. נכנסתי בהתחלה לכעס, מה זה הקללות האלה? ואז זה עשה לי כאב נוראי כי הבנתי שאם אלה התגובות אני כנראה יצרתי פגיעה עצומה בהמון אנשים. אבל לא הורדתי את הפוסט, כי גם באינסטגרם את נושאת חלק ממשקל חייך והסיפור הזה הוא חלק ממשקל חיי. זה לא פשוט ללכת בכיס עם 3,000 קללות מרוכזות, זה אפילו כמעט מסוכן".
רק בתכנית הזאת
ואי אפשר בלי "מאסטר שף". במוצאי שבת אחרי החדשות תשודר בקשת 12 משימת המשימות - קרב תבלינים שיאתגר את המתמודדים בשיא הלחץ. על הכל ינצחו ארבעת השופטים, ובתוכם כמובן שני, שמככב בה עוד מעונתה הראשונה. נראה שהעונה התשיעית והנוכחית היא זאת שבה הוא מרגיש הכי נוח; עונה שמקדשת את חומרי הגלם, בדגש על הירקות והאדמה, וגם מתמקדת בבשלניות נשים, רבות רבדים וכשרוניות במיוחד. "אני חושב שהנשים שהגיעו השנה היו אלוהיות. באופן כללי יש לי הרגשה שנשים מבשלות יותר טוב מגברים, למרות שקשה לי להוכיח את זה. גברים נוטים יותר לפופוליזם ולרצון במחיאות כפיים, נשים פורסות אחריות יותר גדולה ונימוק יותר גדול, אצלן כל דבר קשור לשני וזה סוד לאוכל טוב. הנוכחות הפנימית של אישה בתוך אוכל היא עצומה".
אתה מאוד לא אוהב חוקים והגדרות, ומצד שני כוכב בתכנית פריים טיים בטלוויזיה עם לוגיקה מאוד מובנית. מה שומר אותך ב"מאסטר שף" כל כך הרבה שנים?
"כשהציעו לי להיות ב'מאסטר שף' לא הבנתי מה רוצים ממני. הרי אני לא מיינסטרים, הייתי עושה לפני כן סדרות בערוץ 8. אבל התעקשו. בשנה הראשונה הייתי מדבר וכולם היו לועגים. בשנה השנייה היה קצת שקט. בשנה השלישית הרימו גבה. ובשנה הרביעית התחילו לחקות את ההתייחסות והדיבור שלי. ואם יש לי הישג מאוד גדול זה שיצרתי דרך התכנית שפה של אוכל. הענקתי לאנשים של מאסטר שף את הזמן הפנימי הזה בתוכו נוצר אוכל ושם הם יודעים לייצר דיאלוג שאף אחד בעם ישראל לא ידע לייצר אותו לפני עשור. התהליך הכללי של מאסטר שף הוא קשה. אבל יש שם רגע שבו את עומדת מול בן אדם והוא מגיש לך אוכל, והוא חשוף לגמרי מולך, ואת מבינה בדיוק במה זה עוסק ובאיזה מצב הוא היה. אלה חודשים שאנחנו מתאחדים עם אנשים שלא הכרנו והופכים אותם לאחרים. זאת זכות שאפשר לקבל אותה רק בתכנית הזאת".
על הנייר אתה מתקרב לגיל פרישה. אתה חושב על היום שאחרי? יש דבר כזה בשביל אייל שני?
"לעולם לא. אני גם יודע באיזה סיטואציה אני אמות. אני אהיה זקן מאוד ואחיה במקום פראי שכמעט אי אפשר להגיע אליו ואני אעשה שם ארוחה אחת בשבוע. הכל יהיה כמו שאני רוצה. אני אדליק מדורה ואבשל עליה את האוכל ואנשים לא ישלמו על מה שיש ברשת הגריל אלא על זה שמתחת לגריל תהיה אש מושלמת. שם אני אגיע לרמת זיכוך של נזיר זן. אני רק אצית את האש והכל יקרה".