"אני מבשל בשביל בן אדם מאותה כוונה שאני מנקה לו את השירותים"

לנקות עם אוזניות בכיף ולקבל שישים שקלים לשעה

אחרי הסגירה של לוקה ולינו מצאו את עצמם יונה ומוריס מחוסרי עבודה. סיטואציה לא פשוטה בכל גיל, אך בוודאי ובוודאי שלא בגיל 61 שלה ו-51 שלו. הם הכירו לפני כמעט 18 שנה, היא – מנהלת לוגיסטית בחברה בינלאומית לציוד רפואי עם שלושה ילדים בוגרים מנישואים קודמים, והוא ירושלמי מלידה עם מורשת משפחתית עניפה מהעיר העתיקה שבכלל למד אדריכלות באיטליה ופיתח קריירת הייטק. בחודשים הראשונים לסגירה השתלבו השניים בעבודה במטבחים של מסעדות ועסקי קייטרינג בתל אביב, אבל אז עדכנו את חבריהם בפייסבוק על הסבה לתחום מפתיע - ניקיון בתים. מי שהפעילו במשך 12 שנים מסעדות החליטו לנקות שירותים ורצפות בדירות בתל אביב.

של מי היה הרעיון?
"שלי", אומרת יונה, "אני תמיד אמרתי שאם המצב יגיע לזה, בשביל לפרנס את משפחתי אלך גם לנקות בתים. בהתחלה קצת התביישתי, בעיקר בגלל הגיל, כי אמרו לי 'לא נעים לנו להעסיק אותך, את מבוגרת, מה, תעמדי על ארבע ותקרצפי רצפות?'. אמרתי להם לשחרר את זה. אנחנו צריכים להתפרנס וזה בסדר".

הידיעה על המסעדנים המנקים זלגה במהירות אל העיתונות, ומאז מוריס ויונה לא מפסיקים לקבל פניות. הם הפכו מבוקשים עד כדי כך שעזבו את שאר העיסוקים שלהם ועברו לנקות במשרה מלאה, שישה ימים בשבוע, לפעמים גם בשבתות.

לפני שנכנסתם למסעדנות הייתם בכלל מנהלים בכירים בהייטק, אחרי הסגירה של המסעדה היו לשניכם עבודות במטבחים. זה לא היה חייב להגיע לניקיון.
"בהייטק ככל שנהיינו יותר מנהלים יותר שנאנו את מה שאנחנו עושים", מסביר מוריס, "זה היה משעמם, מתסכל ומפחיד, כי כל הזמן פחדנו שצעירים שעובדים איתנו יחתרו תחתינו".

"לעבוד במטבחים של מסעדות נהיה עבורי יותר מדי", מוסיפה גם יונה, "לעמוד 12 שעות על הרגליים זה כבר לא בשבילי. לעבוד בניקיון זאת מקסימיזציה של הזמן שלי. אני יכולה לבחור כמה זמן אני עובדת ואני יכולה לבחור את הלקוחות שלי, לנקות עם אוזניות ומוזיקה בכיף ולקבל שישים שקלים לשעה".

"שכשעבדנו במטבחים של מסעדות קיבלנו 28 שקלים לשעה", מבהיר מוריס את השיקול הכלכלי, "ובמובן מסוים, קל יותר לנקות בתים מלעבוד במטבח. במסעדה אתה מוצא את עצמך עומד באותו מקום ועושה אותו דבר שעות על גבי שעות. פה אני מנקה קצת שירותים, קצת אמבטיה, קצת מטבח, קצת שואב את האבק. אני זז, שם לי מוזיקה, כל פעם זה בית אחר".

"בניקיון אני פשוט עושה סוויץ' בראש, אני לא סוחבת את הדברים האלה אחר כך הביתה, חושבת עליהם ולא ישנה בגללם", אומרת יונה, "לא מתקשר אליי טבח בחמש בבוקר ואומר שהמקרר נשאר פתוח וחצי טון ניוקי הלך. כשסיימנו לעבוד אנחנו נחים".

מבחינתם, ניקיון ומסעדנות הם תחומים חופפים. "אנשים נורא מתפלאים שאנחנו מסעדנים שהפכו למנקי בתים אבל פאק, מה עשיתי במטבח עשר שנים? חצי מהזמן ניקיתי וזחלתי מתחת למקררים וגירדתי סחלה עם שפכטל", אומר מוריס. "גם טבחות היא לא עבודה קלה ונעימה. אתה מעביר קליפות מהמשטח לפח, מהפח לפח הגדול ומנקה את המשטח, אבל זה בסדר כי זה חלק ממשהו יותר גדול ויצירתי. גם עכשיו כשזה רק לנקות זה בסדר לי. אני שמח שאני יכול לעבוד. אם מישהו רוצה לצחוק עליך בגלל שאתה מנקה בתים זאת בעיה שלו, לא שלך".

איך זה מרגיש להיכנס לבית של מישהו אחר ולנקות אותו?
"אנחנו מרגישים הרבה יותר בנוח מאשר האנשים שאנחנו מנקים אצלם", הם צוחקים. "אני חושב שאני מבשל בשביל בן אדם עם אותה כוונה שאני מנקה עבורו את השירותים. זה לא מזיז לי את הביצה במילימטר. אני אומר 'זה צריך להיות מבריק עכשיו' וזהו, זה מה שהלקוח רוצה וזה מה שהוא יקבל. בסופו של דבר אנחנו חושבים שהסיפור שלנו מקל על אנשים, כי המון אנשים מסתובבים בתחושה שהעבודה שלהם לא מספיק מכובדת. אנחנו אומרים: כל מה שאתה עושה זה מספיק, צריך לעשות מה שצריך לעשות".

ואז, כשהם חוזרים הביתה מיום ארוך של ניקיונות, הם מתמסרים לאהבה הוותיקה שלהם – האוכל. הם לא מבשלים בבית (וגם לא מבשלים בבתים שהם מנקים תמורת תשלום נוסף, אגב), אלא מתיישבים על הספה וכמו בני 25 מחליטים מאיפה הם מזמינים היום. "אנחנו אוכלים המון בחוץ ומזמינים משלוחים כל יום כמעט. אנחנו עובדים מאוד קשה פיזית, אז באמת שאין לנו כוחות לבשל. אנחנו מזמינים המבורגרים, פיצות, סושי, דים סאם, מה לא. אנחנו מתים על אוכל ומתים על מסעדות וגם מעריכים אוכל טוב מחומר גלם מעולה שעשוי כמו שצריך".

ולא, קריירת הניקיון של השניים לא מתוכננת להימשך לנצח. ששון וגיני מקווים לשלם את החובות על טופולינו ועל החלק שלהם בלוקה ולינו, ואז להתחיל לגייס כספים לבניית מטבח מקצועי שישרת אותם בעתיד - אם להקמת קייטרינג או תשתית קולינרית אחרת לאירועים או למשלוחי אוכל. מסעדה נוספת, לפחות בינתיים, לא נראית באופק, כי שברונות הלב פשוט רבים מדי. "אנחנו מאמינים שהיום צריך לחפש את המעקפים. את הארוחות בבית, איט וויט, אירועים, מזנוני אוכל מהיר", אומר מוריס, "אנחנו עדיין טבחים אבל אנחנו לא מתאימים כנראה למסעדנות. אז ננסה לעשות את זה אחרת".

אז לא תהיה עוד מסעדה?
"אני אף פעם לא אומרת לא", מחייכת יונה, ולמרות שמוריס מתעצבן היא לא מצליחה להסתיר את התקווה האמיתית שלה, שיום יבוא והם כן יפתחו שוב מקום משלהם. מסעדה איטלקית, רומנטית ואינטימית, שתספק להם את אותה הרפתקה פרועה שסיפקו לוקה ולינו וטופולינו. "אני מרגישה תסכול ופספוס ואני חושבת על זה הרבה מאוד, על מה הייתי עושה אחרת. אולי עוד מישהו יבוא ונפתח מקום קטן, כי מקומות גדולים מפחידים אנשים. ככה או ככה, החוויה הייתה מדהימה ולמדנו בכל יום ובכל שעה. זה היה קשה וכיף".

"אולי הפסדנו כסף אבל קיבלנו כל כך הרבה", מחזק אותה מוריס, "אני בא ממשפחה מרוקאית, בשביל סבתא שלי מי שנכנס אליה הביתה צריך לצאת שבע ומרוצה. זה מי שאני, והיום ברור לי שאני צריך לבשל לאנשים כי אני שמח לשמח אותם. אם אני אצליח לשלב את זה עם עסק שיספק לי פרנסה אני מאוד אשמח. מה שלא יהיה, אנחנו עוד לא אמרנו את המילה האחרונה שלנו בתחום האוכל. עוד נגיד הרבה".