אכילה רגשית

מנאל איסמעיל לא מתביישת לבכות. לא עוברת רבע שעה מתחילת השיחה והיא כבר עם דמעות בעיניים. היא נזכרת בניתוח קיסרי שביצעה בכבשה גוססת כשהייתה ילדה. "היא הגיעה אלינו פצועה מרכבת ואני הייתי היחידה שיכולה להציל אותה", משחזרת מנאל. "היו לה תאומים בבטן. אני לא אשכח את שני הטלאים הקטנים. רק אחד מהם שרד. אף אחד לא הבין מאיפה יש לי כוחות – ילדה בת עשר מבצעת ניתוח בכבשה".

זו הפעם הראשונה שבה מנאל בוכה בראיון – ובהחלט לא האחרונה. בעוד עשרים דקות היא תבכה שוב, ואז שוב, ושוב. את הדמעות היא מנגבת עם החיג'אב, מקרבת את הבד השחור והכבד לעיניה היפות, צוחקת שבשביל זה הוא טוב. פרצי הבכי החוזרים האלו מפתיעים, מפני שעד לפני שש שנים, מנאל מספרת, היא לא בכתה בכלל. "הייתי חזקה", היא אומרת, "כלום לא היה מטלטל אותי. רק אחרי שחליתי בסרטן נהייתי כל כך רגישה, שברירית. אני בוכה היום יותר מפעם. כשזה נפתח אי אפשר לעצור את זה".

הצפות רגשיות הן לא אירוע נדיר בעונה התשיעית של "מאסטר שף" (שבת אחרי החדשות בקשת 12), ומנאל משתלבת היטב בנבחרת הרגישה. אבל גם כשהיא מספרת למצלמות על ההתמודדות עם סרטן שד גרורתי בגיל 32, הדמעות לא ממליחות את המנות והיד יציבה על התבלינים הבדואיים ("תערובת מיוחדת שהבאתי מהבית, אני לא מספרת לאף אחד מה יש שם"). מנאל מתבלטת לאורך כל העונה, וגם הייתה אחת הראשונות למנף עסקית את הופעותיה: לפני שבועיים פתחה דוכן פופ-אפ בשוק של נמל תל אביב (תחת השם המתבקש "מנאל בנמל"), בו ניתן לטעום את מנות הדגל שלה – עלי גפן וכרוב ממולאים, פטאיר, שושברק ועוד. "לא האמנו כמה לקוחות הגיעו, התגובות מדהימות", היא מספרת, "הבת שלי בת ה-15 ניהלה את כל הסרוויס, הוציאה מנות בפול פאואר, אח שלי היה על הקופה. אנשים רק רצו עוד ועוד. נמשיך להריץ את זה בסופי שבוע ואז אינשאללה גם אפתח מסעדה".

איזו מסעדה את רוצה?
"משהו משלי, בעיצוב שלי, לשים את כל האנרגיה שלי שם. לייצג את עצמי כפלסטינית-ישראלית, להביא את כל החלקים של מנאל, עם המטבח המיוחד שלי. בשנים האחרונות הרגשתי שאני על ניוטרל, לא במיטבי. בתוכנית גיליתי כמה כוחות יש לי".

אני אשת חיל, עושה הרבה מכלום

הפריחה של מנאל מגיעה לה בדיוק בזמן. בגיל 39, עם שמונה ילדים ונכדה אחת (!), ואחרי שהחלימה החלמה מלאה מסרטן, היא יודעת שזה הזמן שלה ושהפעם אסור לסרב לשום הזדמנות. את תחושת הפספוס היא כבר מכירה היטב. לא במקרה הניתוח שערכה לכבשה בילדותה הוא טריגר; זה מזכיר לה את חלום הילדות שלא הגשימה – להיות רופאה. "להורים שלי היה עדר כבשים, והייתי רועה אותם וגם מטפלת בהם, עושה המלטות. רציתי להיות רופאה אבל זה לא היה מאוד נפוץ אצלנו. התחתנתי ישר אחרי כתה י"ב – אצלנו זה במקום תואר, להתחתן. אמא שלי אמרה לי שקודם אתחתן ואביא ילדים ואז אצא ללמוד, אמרתי 'טוב, יאללה'. אין דבר כזה לסרב אצלנו. זו הייתה החלטה של ההורים, לא שלי".

היא מגיעה ממשפחה מעורבת של ערבים-פלסטינים: אביה היה בדואי משבט אזברגה שמקורו בערב הסעודית ומשם נדד עד כסייפה, אימה – בתו של שייח' חשוב מהעיר הפלסטינית בית אולא שבנפת חברון. "שני הסבים שלי היו בוררים ופותרים בעיות לאנשים, והם הכירו באוהל של חבר משותף", היא מספרת. "יום אחד הסבא הבדואי אמר לסבא הפלאח: 'לך יש בת, לי יש בן, בוא נעשה שידוך'. החליטו לחתן את הילדים שלהם למרות שמסביב הרימו גבות".

למה?
"זה לא מקובל שבת של פלאחים תתחתן עם בדואי. אמא שלי הייתה הבת של השייח', גרה בארמון מאבן, ואבא שלי היה בדואי שנד ממקום למקום ולא היה לו בית. אבא שלי הגיע לחזר אחריה, הביא זהב ודברים טובים. הבדואים הם נדיבים. כשהם התחתנו כולם באו לראות את השמלה של אמא שלי, כי אצל הבדואים לא נהוג ללבוש שמלת כלה לבנה. באו לראות את הנסיכה מחברון".

השבט המשיך לנדוד והתיישב בלוד, שם מנאל ומשפחתה מתגוררים עד היום, למרות שמנאל מספרת שהייתה "מתה להיות בדואית כמו פעם, לעבור ממקום למקום".

התפרנסתם מהעדר?
"כן, היה לנו 150 ראשי צאן. עשינו מהם חלב, גבינות. גידלנו את הכבשים בחצר, כמו משק. אבל מהעירייה הציקו לנו. אפשר להבין אותם – גם את לא תרצי שיעבור לך כאן עדר כבשים באמצע תל אביב".

כמו אימה, גם מנאל נישאה לפלסטיני – חוסיין, "המלך חוסיין" בפיה. "הוא בן דוד שני שלי מצד אמא", היא מספרת. "במקור גם הוא מחברון, אבל אמא שלו ירושלמית. יש בינינו הבדלי תרבות: עם החברונים צריך לשמור על כל מילה, לא להוציא מילה לא במקום. הבדואים יותר חופשיים. אני, תני לי רק להיות חופשיה בשדה כל היום".

איך הכרתם?
"חוסיין עבד בבנייה. הוא בא אלינו לבנות את הבית, ראה אותי ואמר שהוא רוצה אותי. אמרתי יאללה. הוא היה בן 23 ואני בת 18. לא ידעתי הרבה על החיים, אבל אהבתי את איך שהוא נראה, קיוויתי שיהיה בסדר. היה לי  מזל. הוא בעל מקסים ומהמם".

בעוד חוסיין פרנס את המשפחה, מנאל הקדישה את עצמה למשק הבית ולאסלאם. מהחיג'אב השחור היא לא נפרדת: "יכולתי לבחור חיג'אב בצבעים, אבל אני אוהבת את השחור. אני מרגישה שהחיג'אב משלים אותי. אני אוהבת לבוש מסורתי".

המסורת היא הסיבה שהבאת לעולם שמונה ילדים?
"לא בהכרח, באסלאם לא חייבים להביא הרבה ילדים. לאמא שלי היו רק שלושה. רציתי פיצוי על הילדות שלי, הרגשתי שלא היו לי מספיק אחים. נהניתי מהאימהות: הייתי הולכת עם עגלה, תינוק אחד פה, אחד פה ואחד במנשא".

השבט של מנאל, קחו אוויר, כולל את נוראן (בת 19 ובעצמה אם לתיגאן בת החודשיים), וועד (18), מלאק (17), מוחמד (16), עבד ורגד (תאומים בני 13), איליה (9) ואמראן (7) – כולם חוץ מנוראן עדיין חיים בדירה אחת בת שלושה חדרים בלוד. "לא עברנו אף פעם לבית גדול יותר, למדנו להסתפק במה שיש ולעבוד יחד כמו דבורים שמסדרות את הממלכה. אוכלים ביחד, מחכים לאח שיבוא ונאכל צהריים, יודעים להשאיר מנה אם מישהו לא בבית. אף פעם לא היה לנו על מי להישען, רק על עצמנו, והכל במשכורת אחת של בעלי".

קשה.
"כן. היה קשה. אבל מסביבי תמיד אמרו שאני אשת חיל, עושה הרבה מכלום". 

אחרי שש לידות, מנאל גזרה על עצמה הפוגה זמנית ויצאה ללמוד. "יום אחד פגשתי חברה בטיפת חלב, עובדת סוציאלית, והיא שאלה מה אני עושה. אמרתי לה שאני עקרת בית, והיא אומרת 'למה?'. היא הזכירה לי שהייתי תלמידה מצטיינת בבית ספר. זה עשה לי עצוב בלב. חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי: 'זהו. אני הולכת ללמוד, רוצה להגשים את עצמי'. לא הבנתי מה עשיתי לעצמי כל השנים. רק הבאתי עוד ועוד ילדים ולא חשבתי על עצמי בכלל".

איך הוא הגיב?
"מצוין, הוא תמך בי".

מה הלכת ללמוד?
"בגלל שהחלום ללמוד רפואה כבר לא היה אפשרי, נרשמתי ללמוד מכשור רפואי. ידענו שיהיה קשה לממן את הלימודים: השתמשתי בקצבת ילדים, חסכתי המון. כשחברים שלי ללימודים יצאו אחרי השיעור, אני חזרתי הביתה לטפל בילדים".

במהלך הלימודים הגיע גם הריון מספר שבע. אחריו החלה לעבוד כטכנאית אולטרסאונד מיילדות בביה"ח אסף הרופא (היום שמיר), ואז גם הגיע ההריון השמיני והאחרון. "לא יודעת מה היה לי דחוף עוד הריון", היא צוחקת, "אני פשוט אוהבת ילדים, רציתי שיהיה מספר טוב. או שהיה לי סמס מלמעלה שאני צריכה להביא כמה שיותר ילדים לפני המחלה". היא עבדה ארבע שנים כטכנאית, ואין לה כוונה לחזור – בעיקר בגלל הניסיון הרע שלה עם הסרטן. "מי שפספסה את הגידול בפעם הראשונה זו טכנאית אולטרסאונד", היא אומרת. "טעות אחת עלתה לי ביוקר, וזה גרם לי לפחד מהאחריות הזו. וחוץ מזה, כל העולם הזה עושה לי עכשיו טריגר – המכשירים, הצפצופים, הריח של בית החולים. זה עושה לי לא טוב".

אמרתי: אלוהים, למה אתה נופל עליי ככה?

מנאל מספרת כי ידעה שיש לה סרטן בשד הרבה לפני שהרופאים אישרו את החשש. "מיששתי, הרגשתי משהו. שנה שלמה פניתי לרופאים והתחננתי, אמרתי להם שמשהו לא נורמלי. רופא אחרי רופא אמרו לי שזה חלב והורמונים בגלל כל הלידות ושהכל בסדר".

היא לא ויתרה. גם אחרי שבבדיקת אולטרסאונד לא זוהה הגידול, מנאל הפעילה קשרים כדי לעבור בדיקה נוספת. "חלמתי בלילה שמוציאים לי גידול של 7 סנטימטר. אני אישה מאוד רוחנית וידעתי שזה לא סתם. וזה בדיוק היה גודל הגידול שמצאו לי".

בעת האבחון נאמר למנאל שלגידול כבר יש גרורה בבית השחי. "כשיצאתי משם הרגשתי שאני הולכת כמו גופה, לא נושמת", היא מספרת ומנגבת עוד דמעה. "אני רואה את בעלי בפרוזדור ולא יודעת אפילו איפה אני ומה קרה לי, הייתי מנותקת מהעולם. אמרתי 'אלוהים, מה אתה רוצה ממני, מה אתה בא אליי עכשיו? תן לי לעשות את כל מה שאני רוצה בחיים. באתי להצליח, אני הראשונה שיצאה ללמוד במשפחה שלי, שהיה לה את האומץ. אני רוצה להגשים את החלום שלי ופתאום אתה נופל עליי ככה? יש לי ילד קטן בן שבעה חודשים בבית. למה?".

לא חשבת שאפשר להילחם בזה? 
"הייתי בטוחה שאני הולכת למות, זו האמת. אבל עם הזמן התחזקתי באמונה שלי. בקוראן יש פסוק שאומר שאלוהים בוחן דווקא את המאמינים, לראות את כוח האמונה שלהם. אני נשענת על האמונה שלי כל הזמן. אם את מרגישה שיש לך על מי להישען את יותר חזקה. בעלך, אח שלך, חברה, לא משנה מי. גם זה כוח עליון. אני נשענת על בורא עולם. סומכת עליו".

הטיפולים התחילו מיידית: "נתנו לי את הכימו הכי אגרסיבי שיש, שלא תדעי כזה דבר. זה רעל של החיים. זה גומר את הגוף. את שוכבת במיטה ולא עושה כלום ומרגישה עייפות כאילו את עולה במדרגות עם שק של 50 קילו על הגב. עשו לי גם הקרנות, יש לי עדיין כוויות מזה. זה כמו שישרפו אותך באש".

הסתרת את זה מהילדים?
"ניסיתי. הם היו מאוד קטנים. בהתחלה שיתפתי רק את הגדולה, שהייתה בכתה ח', כדי שתהיה איתי ותעזור לי. אבל עם הזמן שיתפתי גם את האחרים. העובדת הסוציאלית אמרה שאם חלילה אלך לעולמי והם לא ידעו מזה, הם עוד יותר יכעסו ואפילו ישנאו אותי על זה".

איך הם הגיבו?
"כל אחד בדרך שלו. אחת הייתה מתפללת עליי כל הזמן. הגדולה הייתה אומרת לי שאני יפה, למרות שהשמנתי מאוד, הגעתי ל-150 קילו מהטיפולים, גם קיבלתי קורטיזון וגם הייתה אכילה רגשית. אז היא הייתה משקרת רק כדי שארגיש טוב. הרגשתי שאני אמא במשרה חלקית, שלילדים קשה, שאין להם אותי כמו פעם. הייתי הרבה במיטה והם הלכו לאיבוד. זה קשה לראות".

יום אחד במהלך הטיפולים החליטה מנאל שלפחות בזירה אחת היא מחזירה את השליטה לידיה. "קמתי מהמיטה והודעתי לילדים שאני מתחילה ללמד אותם לבשל. עד אז הם היו אוכלים סנדביצ'ים ומנגבים חומוס אחרי בית ספר. חילקתי פקודות: את תחתכי בשר, אתה תשרה את הבורגול. הייתי שולחת את הבנים לעשות קניות ולהביא את הירקות הכי זולים. לימדתי את הילדים את כל המתכונים שלי, את כל הטיפים – גם כדי שיזכרו אם חס וחלילה לא אצא מזה. לפני כן לא נתתי שייכנסו איתי למטבח כי הם בלגניסטים, אבל הבנתי שזה חייב להשתנות. התחלתי לשלוט בהם מהמיטה".

לפני שש שנים, אחרי שנה של טיפולים וניתוח, מנאל קיבלה את הבשורה שלא העזה אפילו לצפות לה. "שכבתי במיטה עם איליה ואמראן, גמורה, חיכיתי לטלפון על סבב הטיפולים האחרון. הרגשתי כאילו אני מחכה לגזר דין. ואז הרופאה אמרה לי בטלפון: 'היה לך קומפליט ריספונס', שזה אומר שהגידולים הגיבו לגמרי לטיפול. שאני נקייה".

מה עשית?
"צעקתי, חיבקתי את הילדים והתחלתי לחשוב איך אפצה אותם, מה נעשה ביחד. זו הייתה תחושה מדהימה, אני לא יכולה אפילו לתאר אותה. הרגשתי שחזרתי לחיות".

ראיתי את עצמי ב"מאסטר שף" עוד לפני המחלה

כשהמלחמה בסרטן נגמרה, מנאל החליטה לשנות כיוון. "החלטתי להגשים את החלומות שלי. לא להתחייב, לא ללמוד. שהגוף לא ייכנס לעוד טראומה. לקחתי את כל הילדים לחופשות בחו"ל, נחתי. אבל ידעתי שיש לי עוד חלומות להגשים".

אחד החלומות היה השתתפות ב"מאסטר שף". מנאל, שרגילה לבשל בכמויות גדולות עוד מילדות, הרגישה במשך שנים שהתוכנית היא המקום הנכון בשבילה: "ראיתי את עצמי שם עוד לפני המחלה. דמיינתי את עצמי מבשלת ומדברת למצלמות, ממש כמו שאני עושה היום". היא נכנסה ללב של השופטים ושל הצופים עוד מהרטטוי הבדואי באודישן, וממשיכה מאז לדייק, להפתיע ולפרוץ גבולות, מטפסת שלב אחר שלב ומשאירה מאחור מתמודדים חזקים. "אני מאוד מתפתחת בתוכנית", היא אומרת, "אני עושה פיוז'ן של מסורתי ומודרני. מי ידע שאפשר להכין מעמול מקפה? האוכל הערבי הוא הכי טעים בעולם, אבל אני מושפעת מעוד מטבחים. מתה על איטלקי. אין לי בעיה לגלות דברים אחרים. לא סתם העולם הזה נברא וקיים, לכל תרבות יש מה להגיש".

את מרגישה אאוטסיידרית בנבחרת שבה כולם יהודים חוץ ממך?
"בכלל לא. כולנו חברים טובים, אני לא מאיימת על אף אחד והם לא עליי. הזמנתי את כל הנבחרת אליי לחגוג רמדאן".

ובכל זאת, כמושא השראה היא מזכירה מתמודדת ערבייה-ישראלית שקדמה לה: נוף עתאמנה, זוכת העונה הרביעית של התוכנית. "הייתי מאוד גאה בה כשזכתה", אומרת מנאל.

נוף אמרה בראיון שהישראלים גנבו את המטבח הפלסטיני וניכסו אותו לעצמם. את שותפה לתחושה הזו?
"זה נכון שלקחתם את האוכל שלנו, אבל עשיתם את זה מאהבה. גם אני יכולה לגנוב מהאוכל האיטלקי, אז מה? כולם גונבים מכולם. אוכל זה דבר מחבר, מקרב לבבות".

את חווה גזענות?
"תמיד יש דברים לא נעימים. אין ערבי בישראל שלא עבר גזענות. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה יעשה רע לכולנו. גם במגזר שלי יש פנאטים. אבל אני לא כזו, ואני אוהבת כל אחד באשר הוא. יהודים היו יושבים אצלנו בבית מאז שהייתי קטנה. הייתה לי שכנה ניצולת שואה, ציפורה, שהייתי מביאה לה סירים שלי עד שנפטרה".

מפוליטיקה היא מתרחקת – כל כך מתרחקת עד שבכל מערכות הבחירות האחרונות אפילו לא הצביעה. "אני לא מאמינה לאף אחד מרוב פשלות", היא מסבירה. "אני נותנת צ'אנסים, אבל די כבר. אני גם לא אצביע, כי אני לא רואה שזה הולך למקום טוב. אבל אני מאוהבת במרב מיכאלי. היא גם באה לאכול אצלי בדוכן והצטלמה איתי. אני אשמח אם היא תהיה ראשת ממשלה".

אז למה שלא תצביעי לה ואולי היא תהיה?
"אני לא רוצה את כל הפוליטיקה שמסביב לזה. אני רק רוצה שלום. את יודעת, אומרים לי שאני נראית צעירה, לא אמא לשמונה ילדים. זה בא מהניקיון שלי בפנים. מי שהלב שלו לא שומר שנאה וטינה וגזענות נשאר טהור. זה שקוף על הפנים".