בואו לאכול איתי

קציצות פראסה מטוגנות עד לנקודת ההשחמה הנשגבת. מרק קובה עם הופעה כפולה של פסטו, אחת בעומק הציר והשנייה בלב המילוי. מאפה בשם "לחם פצפצים" שנמשח בחמאה מומסת ובשום וכודרר לכדורונים מושלמים, מקושטים בגבישי מלח. "מה בא לך שאכין לך? תבחרי מה שאת רוצה", אמרה לי חגית ביליה כשקבענו לקיים את הריאיון הזה בביתה, אבל קל להגיד וקשה להחליט. עשרות אלפי ישראלים מכינים את המאכלים של מי שהפכה לגורו בישול ביתי תחת השם "לייזה פאנלים", אבל לטעום אותם היישר מהמקור? זה כבר מעמד מרגש. מנה אחר מנה עלעלתי בבלוג ובספרי הבישול שלה, ופשוט לא הצלחתי להתביית על האחת. סיר דגים הודי? סלמון קל בחרדל? אורז "אדום חלום"?

ואז - קורונה. סגר. הושט היד ואל תיגע בם. הפנטזיה על ביס מגן העדן של אחת הבשלניות המסקרנות ביותר בסביבה נזרק לפח לטובת שיחת סקייפ. לפחות את המתכונים שלה אפשר עדיין לבזוק על הכתבה.

אם כן הייתי מצליחה להגיע אלייך, מה את היית בוחרת להכין לי?
"אני בטוחה שהייתי מתקרצצת ושואלת אותך מה את אוהבת, אבל אולי קציצות של בית ועלי גפן. מנה אימהית כזאת, כדי שבאמת תבואי לצהריים כמו אצל אמא".

בתשובה הזאת טמון חלק מסוד ההצלחה של ביליה כבלוגרית בישול ואושיית רשת. גם אם מעולם לא פגשת אותה, היא גורמת לך להרגיש מעורסל. זה בא לידי ביטוי במתכונים שלה, כולם קלים ומזמינים ומעניקים תחושה של בית חם; ובסיפורים שלה, שבאים לצד המתכונים ותמיד בווייב של שיחה אינטימית-חושפנית-משעשעת בין שכנות בבניין; ומתברר שזה בא לידי ביטוי גם במטבח שלה, שסיבוב וירטואלי בו מוציא לי את העיניים ממרחק. בכל רגע נתון יש כאן סירים על הגז, כל יום והסיר שלו. ביום שיחתנו זה מרק עדשים סמיך, כי עדיין קריר בחוץ, ולידו אורז שלאחר סיום תפקידו כמסייע למרק יהפוך לארנצ'יני שאריות. על אדן החלון מתקררת עוגת שוקולד פשוטה של בית ולידה מונחת קופסת קרקרים שהוכנו באותו בוקר.

בואי נמשיך עוד רגע לשחק בכאילו אין קורונה. איך נראה היום שלך? הכל סביב המטבח?
"דווקא ביום רגיל אני לא יותר משעה במטבח. אם אני עובדת, אז סדר היום שלי זה לבשל סיר בבוקר שיהיה לצהריים. אם יש לי זמן ואין לי פגישות ויותר מדי עניינים, אז דבר ראשון אני הולכת לשוק ומבשלת לפי מה שיש שם. כשאני בשוק מתעוררים בי חשקים, אני רואה פתאום קישואי בלדי קטנים או כרוביות יפות ובא לי לשחק. זאת השראה שכולם מרוויחים ממנה, כי אז יש מצב שאקח את הזמן ואיהנה יותר מהבישול".

מתי את כותבת?
"על הדרך. בגדול כל החיים שלי זה על הדרך. אני מבשלת על הדרך, כותבת מתכון על הדרך. אני לא יודעת לאן הדרך מובילה, אבל אני עליה. ואני לא מפנה זמן במיוחד. ניגשת טיק טק למחשב, כותבת, חוזרת למטבח, מכינה סיר, חוזרת למחשב. אין לי איזה משהו שאני יכולה להגיד לך שלוקח לי שעות, חוץ מלכתוב סיפור מצחיק. בעיניי לכתוב מצחיק זה יותר קשה מלבשל טעים".

לא רוצה לקחת אחריות על משהו שהוא לא הסיר של עצמי

את הבלוג המצליח שלה פתחה ביליה (53) במרץ 2011, לאחר הולדת בתה הרביעית, דריה. עד אז היא הייתה אשת קריירה – הטייטל היה מנהלת קריאייטיב ופיתוח בחברת ההפקות "נגה תקשורת" - ובמרדף תמידי אחר האיזון המפורסם בין אימהות, בית, עבודה, זוגיות והגשמה עצמית. בעוד שהבלוג הוא סיפור הצלחה שרשום לגמרי על שמה, את החשיפה היא מקבלת פחות בברכה. בתחילה שמרה על פרטיותה מאחורי האלטר-אגו, לייזה פאנלים, שם שהוא הכלאה משועשעת בין עולם הזוהר של לייזה מינלי והשגרה של עקרת בית, אלא שמדיניות השקיפות של פייסבוק אילצה אותה לחשוף את זהותה האמיתית. ב-2016 העניקה ריאיון ראשון, ומאז היא מוכרת, לטוב ולקצת פחות טוב.

את מתגעגעת לפעמים לימים שאף אחד לא ידע מי זאת לייזה פאנלים?
"אני לא מתגעגעת לימים שהייתי בלוג קטן, אבל אני לגמרי מתגעגעת לימים שלפני שמכירים אותך,  לפני שמארק צוקרברג אילץ אותי להגיד שקוראים לי חגית ביליה. הייתה לי אז חירות ענקית ויכולתי להתכסות באיזו דמות, שכל אחד יראה בי מה שהוא רוצה בלי לדעת מי אני. זה הרבה יותר נוח וכיף להיות לא ידועה. המחיר הרבה יותר הוגן".

היום את כותבת סיפורים וטקסטים לא כלייזה, אלא כחגית. זה משנה את סגנון הכתיבה שלך?
"זה הופך אותי ליותר מאופקת, יותר מיינסטרים, יותר בקונפורמיזם. יש בזה גם משהו שפתאום לא נעים לי. כששכנה שואלת אותי 'נכון כתבת על זאת ועל זה?', זה פחות מגניב אותי. גיליתי גם עוד משהו: כשאת קטנה כולם אוהבים אותך. כשאת גדלה ונהיית מין מפלצת רשת יש ריבוי דעות, ואני לא יודעת כמה אני אדם שאוהב דעות. ככל שגדלתי עם הפלטפורמה גיליתי שאנשים נורא אוהבים להגיד לי איפה אני טועה ואיפה אני צודקת, ולא מבינים שזה בסך הכל סיפור".

ציפית שלייזה פאנלים תהפוך להצלחה גדולה?
"לא, אבל אני גם לא חושבת שהיא כזאת גדולה, כי אני משאירה את לייזה פאנלים קטנה בכוונה. אני מפחדת מחשיפה גדולה מדי. הבלוג שלי גדל בקצב שאני יכולה להתמודד איתו".

הבלוג הוביל באופן טבעי גם להוצאת ספרי בישול. השלישי שלה, "לייזה פאנלים קל, קל, קל" (הוצאת מודן), רואה כעת אור דווקא כשכולם מבלים זמן רב יותר בבית ואנשים שמעולם לא בישלו או אפו בעבר מנסים להתיידד עם המטבח. "באיזשהו מקום, בגלל שכולם עכשיו בבית, אני מרגישה כאילו יש לי אחריות קהילתית", אומרת ביליה. "אולי אני נותנת לעצמי יתר חשיבות, אבל אני חושבת שאנשים צריכים מפלט או איזשהו רגיעון בימים כאלה קשים, לא נורמליים ולא ברורים, והמטבח הוא מקום למרגוע של כולנו".

גם לבלוגרית אוכל שכולם מרגישים בנוח לפנות אליה בכל עניין?
"זה באמת די מטורף מה שהולך עכשיו, אני עונה למשהו כמו 600 שאלות ביום. אני עונה על הכל חוץ משאלות כמו 'מאיפה קנית את הנעליים?', כי אני מנסה לחנך שיישאלו אותי על המטבח. אני לא איזה מובילת דעה או איך שקוראים לזה. אני לא רוצה לקחת אחריות על משהו שהוא לא הסיר של עצמי".

רות סירקיס הפכה לחברה הכי טובה שלי

הסירים הראשונים היו בבית ילדותה בחדרה. אמא הייתה הולכת לישון בצהריים, וביליה ואחותה היו מתגנבות למטבח כדי לבשל ולחקור. בגיל 18 מצאה את עצמה שוב במטבח, הפעם לבדה, כשהוריה עברו עם האחים שלה לארצות הברית והיא החליטה להישאר בארץ. "כשההורים שלי עזבו, המטבח פתאום נראה לי כמו המקום הכי בטוח שיש. הייתי חוזרת מהצבא, חיילת בודדה בשכונת האוצר בחדרה, וזה היה נורא עצוב אז הייתי מבשלת. רות סירקיס הפכה לחברה הכי טובה שלי. הייתי מכינה ומחלקת לשכנים או אוכלת עם חברות שלי. שם זה התחיל, ומאז המטבח זה המקום שלי. כשטוב לי או כשרע לי, לא משנה מה, אני נכנסת לשם".

הגדול שלה, יהלי, כבר בן 27. אחריו לפי הסדר נולדו רויו (16), דניאל (13) ודריה (10), שלידתה בישרה על הולדת הבלוג. בן זוגה, גיא בהר, היה ממקימי אתר הבלוגים "סלונה"; ביליה אמרה בעבר שהסיפורים שלו על מה שנבנה שם יצרו אצלה איזה זמזום שהפך ל"לייזה פאנלים".

בין המשפחה לבלוג, יש יום שאת לא מבשלת בו?
"נדיר. גם כשהיה לי ילד אחד הייתי תמיד מבשלת, היה לי חשוב שיהיה ריח של בית. כנראה בגלל שבגיל 18 הכל נעלם לי".

הבלוג משדר תחושה של חיים מושלמים, אמא שהיא גם סיפור הצלחה וגם מכינה כל יום למשפחה ארוחה חמה. איפה זה פחות אידיאלי?
"קודם כל אני מאוד אמא, יותר מהכל. זה הכי קיים בי. אבל בצד הפחות אידילי אני בלתי נסבלת, אחרונת המושלמות. אני עצבנית, הילדים שלי יכולים לצרוח עליי, ואני בלגניסטית. הבית שלי הוא לא בית מסודר. זה גם הטיפ שלי לבשלנים הביתיים, דווקא עכשיו: לא להתרגש מבלגן. תמיד אפשר לסדר".

אם כבר טיפים, מהו הפריט הכי חשוב במטבח? 
"סיר שיכול להיכנס לתנור. בעיניי, כל בן אדם צריך סיר שיכול לקבל אותו וסיר שיכול לקבל תנור. לתת מכת חום לסיר מעמיקה לו את הטעם. זה נורא חשוב".

עוד טיפ בבקשה: יש יותר ויותר בלוגרים בתחום האוכל, שלא לדבר על פודיז עם יד קלה על הרשת החברתית. איך שומרים על בידול?
"אני מבדלת את עצמי בשפה שלי. יש לי את השטיקלך שלי - אני מאוד אוהבת את העברית, לג'נגל את השפה ולשחק איתה, ואני חושבת שכשאני כותבת, אנשים ישר מבינים שזאת אני. לפעמים זה יכול לטרחן אבל זה מה שבחרתי. אני חושבת גם שלכתוב סיפורים מצחיקים זה מבדל. אני לא אוהבת להיות דידקטית עם הקהל שלי ולהגיד מה הם צריכים לעשות, אלא לתת להם נקודות של צחוק, טעם וכיף בחיים. אם אני יכולה להצחיק אותך ולדאוג שיהיה לך טעים, אני מבסוטית עד השמיים. ואני לא חושבת שזה משהו שכל בלוגר יכול לעשות".

לא מספיק טובה בעבודה ובינונית בלהיות אמא

בספר החדש מופיעים יותר מ-100 מתכונים. פרק ייעודי, מנוקד, מוקדש להיכרות ראשונה של ילדים עם עולם המטבח. "רציתי שיהיה שם עושר ושכל אחד יוכל למצוא את עצמו - ילדים, טבעונים, צמחונים, נשים, גברים".

מה היה השיקול מאחורי הפרק לילדים?
"הילדים שלי המון במטבח. אני חושבת שכשילד מצליח ליצור משהו ובסוף כולם אוכלים אותו, זה הרבה יותר מעצים מכל ציון. עושה טוב לילד להבין שזה בזכותו, וזה יכול לצאת מהמטבח לחדרים אחרים בבית ולעולם".

אחרי הבלוג ושלושת ספרי הבישול, יש לך פרויקט חדש בקנה?
"אני לא מסוג האנשים שחושבים קדימה. כל מה שחשבתי כשפתחתי את הבלוג זה שנמאס לי להיות שכירה ונמאס לי להיות בינונית, ממש הרגשתי שאני לא מספיק טובה בעבודה ובינונית בלהיות אמא. רציתי שיגידו לי שוב שאני מוכשרת ומצחיקה ושילטפו אותי ויתנו לי קצת אהבה. לרגע לא תכננתי את לייזה פאנלים, אבל בינתיים נעים לי במה שאני עושה. כשיהיה לי קשה, אני כבר לא אהיה שם".

בלוגרים רבים, בתחום האוכל ומחוץ לו, מתפרנסים משיתופי פעולה מסחריים. ביליה, שמגדירה את עצמה אולד סקול, לא רוצה לערבב. היא מתפרנסת מהרצאות בנושא מיתוג, מכתיבה ומיצירת סדרות טלוויזיה לילדים, אבל לא מהבלוג שלה. "אחרי כל השנים אני עדיין בתולת מסחרי, אני הרווקה הזקנה שעדיין פוחדת", היא צוחקת. "אני מחכה לאביר על הסוס הלבן שיוריד עלי את הבוכטה, אבל כל פעם אני אומרת שאקפוץ למים ולא עושה את זה. כנראה יש בי משהו, באמת שלי, שהוא במקום אחר. נראה לי שאם אעשה תוכן מסחרי, פתאום אפסיק ליהנות מזה כי אז אני אצטרך לרצות עוד מישהו. ואז זה לא האינטימיות שלי ושל הקהילה".

הבלוג משגשג, הספר החדש בחוץ. את מרגישה טוב עם המקום שאת נמצאת בו?
"לפעמים אני חושבת 'וואו, אני מוכשרת'. ולפעמים אני חושבת שאני סתם פלוצה".

• לייזה פאנלים