בואו נדבר על המושג "נובורישיוּת". אני לא מתכוון להיכנס להגדרה המילונית. תבדקו בוויקיפדיה. בקצרה, "נובורישיוּת" זה שם נרדף לכסף חדש וטעם רע. הנובורישים חיים כדי להרשים. לעשות פוזה. הם מעמידי פנים. חקיינים מקצועיים. סאקרים של יוקרה מזויפת. לא יודעים להבדיל בין דבר אמיתי לשקר גס. הערכים שלהם שטוחים. הם נטולי מודעות עצמית. חושבים שהון כלכלי מקנה להם הון תרבותי. הם גם צודקים, במידה רבה, כי הרבה אנשים מתבלבלים בין כסף לבין תרבות. ובעולם הקולינריה – קל מאוד להתבלבל. התחום הזה מתבסס על העיקרון הקפיטליסטי של תן וקח. אנשים חושבים שאם הם אוכלים במסעדות יוקרה כל ערב, זה הופך אותם לבני תרבות. גם סוס יכול לאכול כל ערב במול ים. זה לא הופך אותו ליותר מסוס שבע. הנובורישים הולכים למסעדות כמו שהם מבקרים במוזיאונים – כדי לספוג את מראית העין. לתלות את זה על הקיר בסלון או לעשות ניימדרופינג למסעדות מישלן. כך או כך, הם לא מבינים מה הם רואים ומה הם אוכלים. אין להם את הכלים. הם נובורישים. ובשבילם יש מסעדות נובורישיות. כאלה שמצליחות לקלוע בדיוק לרוח הזמן הנובורישית: בינוניות ממארת במסווה של יוקרה. פסאדה של דבר אמיתי, שמחביאה מאחוריה זיוף וכישלון. אוויר ריק. כמו משהו שמשתחרר מהקיבה אחרי ארוחה גרועה.
לימה ניפו היא ככל הנראה המסעדה הכי נובורישית שנפתחה בישראל בזמן האחרון. אני מנסה לחשוב על מסעדות יותר נובורישיות ממנה ולא מצליח. לימה ניפו עושה את עצמה כאילו שהיא מסעדה שמאחוריה יש היגיון ויש תוכן. אבל ברגע שאתה נכנס בדלת, הכל מתקלף למולך. מתפורר כמו מגדל קלפים. זה מתחיל בציורים המכוערים שמרוססים על הקירות. חיקוי של אמנות רחוב, כאילו מחתרתית, כאילו מגניבה, כאילו אמנותית. המקום כולו – חשוך כמעט לגמרי. אורות אדומים כמו בבורדל באמסטרדם, מקשים על הראייה. אם תוגש לכם ביצה קשה בצלחת, לא בטוח שתצליחו לזהות אותה ממרחק של כמה סנטימטרים. המוזיקה מושמעת בפול ווליום. האוס צ'יזי של בתי קפה באיביזה. אחד מהאורחים שלידינו ביקש לעבור מקום כי הבאסים הרטיטו את רגלי השולחן שלצדו ישב. התפריטים כתובים באנגלית. מחירי המנות – בשפה גלובלית שכולם מבינים (יקר בצורה בלתי פרופורציונלית). המלצר הבטיח לנו שאוטוטו יהיו גם תפריטים בעברית. תודה באמת. המסר ברור: לימה ניפו היא מסעדה שמיועדת לתיירי ההון ולמקומיים עם רגשות נחיתות פרובינציאליים שרוצים להרגיש בחו"ל, אבל ברחובות של יפו. אגב, רוצים לדעת איך נראית ג'נטריפיקציה? לכו ללימה ניפו. מסעדה מפונפנת בלב הג'יפה המתעוררת של פאתי שוק הפשפשים. זה מרגיש כמו תקיעת אצבע בעין של התושבים המקומיים, שיכולים רק לפנטז על מה שקורה בפנים (אל תדאגו. אתם לא מפסידים שום דבר).
מי אתה "כריס גולדינג"
אפרופו פרובינציאליות: את השף של לימה ניפו, כריס גולדינג שמו, ייבאו מלונדון. ולא סתם לונדון. ממסעדת נובּוּ אשר בלונדון. מסתבר שהוא עבד שם במשך איזו תקופה, באיזה תפקיד. זה עושה עליכם רושם? עליי לא. למה ככה? כי זו בדיוק המחלה הממארת של הנובורישיוּת. להתרכז בתפל. בהגדרות חלולות. ברושם חיצוני. אין מספיק שפים ישראלים מוכשרים? יש. אבל "שף מלונדון", זה משהו! זה חידוש! זה יחסי ציבור! ולא סתם שף מלונדון. שף מלונדון שמתמחה במטבח הניקיי. לא שמעתם על מטבח הניקיי? לא קראתם את הכתבות? זה מטבח יפני-פרואני. נו, זוכרים? כמו בסושי-סמבה מהפרקים של "סקס והעיר הגדולה". זה הכי טרנדי. זה הכי קורה. זה הכי לוהט. זה וואו!
ובכן, ממש לא וואו. אפילו לא רבע וואו. יפני-פרואני? באמת? קארי בראדשו כבר בת 90. היא טבעונית וגרה במושב בשפלה. לימה ניפו ממחזרת כאן להיט מה-זה ישן מהימים שעוד התלהבו מהמושג "פיוז'ן". מי יודע, אולי הישראלים לא ישימו לב. אנחנו שמנו לב. כריס גולדינג מנובּוּ? באמא שלכם? אולי די? מאחורי השמות והכותרות, אמנות הרחוב, המוזיקה בפול ווליום והתפריטים באנגלית, צריכה גם להיות איזושהי מהות, לא? משהו אמיתי. משהו שאפשר לאכול. ואולי אני סתם שמרן ונרגן. איש העולם הישן. אולי ככה זה בעולם החדש של הנובורישים – באים לעשות סיבוב דאווין וללכת הביתה. זה עניין של מעמד חברתי. האוכל הוא בסך הכל תפאורה. ואולי אין בן אדם כזה שקוראים לו "כריס גולדינג". אולי זה בכלל "משה ישראלי" מחולון שבישל במטבח של שיפודי ציפורה. גם זה לא יפתיע אותי. כי האוכל בלימה ניפו זה סרח עודף של כל מה שקורה מסביב. וגם זה לא עד כדי כך מלהיב, מה שמסביב. אתם יודעים. סתם עוד בר שמתחזה למסעדה לגיטימית. כבר היינו שם. הבנו את הפואנטה. נחזור עליה שוב: אוכל רע. וזהו. זה הכל. זה מה שנשאר מכל ה"כריס גולדינג" הזה.
אני לא יודע מי זה "כריס גולדינג". תסלחו לי. עברתי ברפרוף על הקומניקט של היח"צ. אני גם לא מאמין לכל הכתרים שקושרים לכל מיני שפים שמגיעים לכאן מחו"ל. בסוף הניינטיז, כל די.ג'יי שתקלט בישראל היה נחשב לחצי-אלוהים, גם אם הוא במקור מאיזה כפר בהולנד, ותיקלט בעיקר במתנ"ס השכונתי. אנחנו כבר לא מתרשמים משמות לועזיים, למרות שיש כאלה שעדיין נתקעו בשלב הקרתני. "כריס גולדינג" לא עושה עליי רושם. המנות שהוגשו לנו היו חובבניות, עשויות ברשלנות, נטולות שאר רוח ולא מספקות בעליל. היה בהן אפילו משהו מתנשא. כאילו שהוגשו לילידים באיזה אי נידח באוקיינוס ההודי, שכל החיים שלהם אכלו רק אגוזי קוקוס ואורז לבן. אולי לא סיפרו עדיין ל"כריס גולדינג" שהישראלים כבר אכלו איזה סביצ'ה אחד או שניים בחיים שלהם.
הנה, אם כבר דיברנו על סביצ'ה, אז הסביצ'ה שמוגש בלימה ניפו הוא באמת אחד הגרועים שיצא לנו לאכול לאחרונה. זהו סביצ'ה מיקס (75 שקלים) של סלמון, פרידה ולברק. לא שהיינו שמים לב להבדל אם המלצר לא היה מסביר לנו. נתחי הדגים הנאים טבעו בתוך מה שאין ברירה אלא לקרוא לו סלט ערבי-פרואני: קוביות קצוצות של בצל, עגבניות, מלפפונים ופלפל חריף, פלחי אשכולית אדומה, גרגרי תירס, רצועות מנגו ועלי שיסו, וכמובן – כמות בלתי סבירה של מיץ לימון, שנקווה בתחתית הקערה, והגדיר מחדש את המושג "המיץ של הסלט". זה לא מיץ. זו בריכת ילדים חמוצה להחריד. הלימון כבש את נתחי הדג לרמה כזו שהם איבדו מזהותם והפכו לגושים קשיחים ולא נעימים ללעיסה. בדרך כלל נהוג – לפחות בפרו – להגיש סביצ'ה עם מנת צד שמסייעת לספוח את החמיצות (נאמר, עם תירס מקומי או בטטות), בוודאי שבמקרה הנ"ל, של סביצ'ה עם טעמים כל כך לא מאוזנים וכל כך קיצוניים ומקסימליסטיים. אבל לימה ניפו היא מסעדה לא נדיבה במיוחד. המנות כאן קטנות, מוגשות כאילו היו מנות בר, נשנוש לא מחייב, פסקול צדי לכל מה שקורה מסביב, בתמחור מוגזם של מנות עיקריות במסעדות סטנדרטיות. המנות, אגב, מוגשות במהירות מסחררת. אחרי 20 דקות, אפשר להזמין כבר את המונית בחזרה הביתה. בכל זאת, צריך למקסם רווחים.
גם טטאקי אינטיאס (98 שקלים) הייתה מנה מינורית ולא מרגשת. בשיטה זו, נתחים נאים של דג אמורים להיות צרובים בקצותיהם. לא במקרה הזה. נתחי האינטיאס הנאים לחלוטין נכבשו בנוזלים של סלק, סויה ורוטב יוזו, מהסוג שיוצא מתוך בקבוק זכוכית, ויש לו טעם תעשייתי, שמאפיל על כל טעם אחר. על הדג הונחו פרוסות דקות של שום שחור (שמאפיין דווקא את המטבח הקוריאני והסיני ולא את היפני). זו מנה שעושה רושם ויזואלי כלשהו – הנתחים צבועים בסגול החגיגי של הסלק ומסודרים כמו כוכב – אבל אין מאחוריה שום ערך מוסף. סתמיוּת משעממת. בנאליה שמסודרת יפה על הצלחת.
טירדיטו הוא גרסה פרואנית למצב ביניים בין הסשימי היפני והסביצ'ה הלטיני. חיתוך עבה יחסית, וחמיצות שנובעת ממקור חיצוני, לא מתוך כבישה של הדג בתוך הנוזל הלימוני. הזמנו טירדיטו של סקאלופס (105 ש"ח). המלצר הבטיח לנו שמדובר בסאקלופס טריים. אני לא חושב שהוא שיקר לנו ביודעין. אולי אלה הסיפורים שסיפרו לו החבר'ה מהמטבח. הסקאלופס היו דהויים, נטולי ברק, בעלי מרקם רכרוכי וטעם לוואי שנובע מחוסר טריות. הם נחו על קוביות קצוצות של ליים וצ'ילי, ועליהן, וזה ממש מביא את המושג קמצנות לערך העליון שלו, שתיים-שלוש ביציות של קוויאר שחור מקומי, שבוודאי הונחו בפינצטה. ובצד – שוב אותו רוטב יוזו תעשייתי, שבו היינו אמורים לטבול את נתחי הסקאלופס, אבל ויתרנו על זה, כי לרטבים תעשייתיים יש תכונה לא סימפטית – הם מעוררים בחילה.
למנה עיקרית – אם אפשר לקרוא לזה ככה – הזמנו טובן-יאקי עוף (110 שקל), קדרה של עוף ופטריות שימג'י ופורצ'יני, שאמורות להמשיך ולהתבשל כשהן מגיעות לשולחן. זו מנה שמוגשת, כן כן, ברשת מסעדות נובּוּ, כמו מנה אחרת, של קוד שחור במיסו, שגם מופיעה בתפריט של לימה ניפו. בקיצור, הביאו את גולדינג לעשות נובּוּ בישראל. חבל שזה לא ממש עובד. המנה הייתה מחפירה – פרוסות יבשות של חזה עוף, ולצדן – פטריות טריות שלא הספיקו להתבשל, בתוך רוטב סויה דליל ולא מורגש. מנה שהיא ההפך הגמור מקדרה חמה, מבעבעת ומהבילה. בקיצור, קיבלנו חזה עוף יבש עם פטריות ב-110 שקלים (ומה עם אורז? נו באמת, הגזמתם לגמרי עם הדרישות).
רוטב היוזו התעשייתי עשה קאמבק גם בקינוח – עוגיית מאצ'ה (45 שקלים) שנאפתה יתר על המידה, והוגשה כשהיא מתפוררת וחולית, בלתי אכילה בעליל. היא הונחה בתוך רוטב של אותו יוזו, חמצמץ ודוחה בטעמו, שעורבב במחית תות מתוקה. רוצים לדעת איך זה מרגיש? כמו תות שנפל לתוך שלולית של קרטיב לימון, על החול בחוף הים. יש תינוקות בני חצי שנה שהיו מרימים את התות הזה ודוחפים לתוך הפה, עם כל החול והמיץ של הקרטיב. אנחנו לא תינוקות.
לביקור השני לא באנו עם הרבה ציפיות, וטוב שכך – כי לא התאכזבנו. עוד ארוחה גרועה, בתמחור מופרז, מוזיקה בווליום גבוה, חלל מכוער, והבונוס הפעם – מלצר ממוצא צרפתי שלא מדבר עברית והאנגלית שלו גרועה עד כדי כך שהוא לא מצליח להסביר את מה שכתוב בתפריט (שבוע אחרי הביקור הראשון, ואין תפריטים בעברית, בניגוד למה שהובטח לנו אז). העיקר שהוא יודע צרפתית. שמענו שלצרפתים יש הרבה כסף.
הזמנו שוב את הסביצ'ה מיקס (75 שקלים). העניינים לא השתפרו. הפעם, במקום סלט ערבי-פרואני עם נתחי דג שנכבשו עד שטעמם נעלם בתוך אוקיינוס של לימון, קיבלנו סלט תירס, עם כמות מוגזמת של גרגירי תירס שהאפילו על כל מרכיב אחר במנה. ללמדכם על חוסר אחידות וחלטוריזם ישראלי טיפוסי (השף גולדינג הבריטי השתלב יפה כאן. צריך לקבל את אות יקיר משרד הקליטה).
המשכנו עם טטאקי בקר (115 שקלים). הבשר היה באיכות סבירה, בוודאי לא כזו שמצדיקה את המחיר, אבל כאן מדובר כבר בסימפטום חוזר, ואני בטוח שיימצאו הנובורישים שישלמו את הסכומים המופרכים האלה. פרוסות הבשר היו צרובות קלות, והוגשו על גבי רוטב וואפו, שמסורתית שייך למשפחת הוויניגרט, על בסיס סויה ושמן שומשום, ובלימה ניפו ערבבו אותו עם חרדל, פלפל שחור וגזר מגורר, כך לפחות טען המלצר שלא הבין מה אנחנו רוצים ממנו כששאלנו למרכיבי הרוטב המדויקים. משום מה מצאנו בתוך הרוטב – שהזכיר יותר מחית – גם שתי פרוסות של שיני שום שלא נכתשו כראוי. על גבי פרוסות הטטאקי הוזלפה כמות מזערית, תודה לאל, של מיונז כמהין. כן, שמן כמהין, תעשייתי, מלאכותי ועם טעם לוואי. כן, מיונז. בשביל זה הביאו לכאן שף מחו"ל? אל תענו לי.
שיפוד בקר אנטיקוצ'ו (65 שקלים) היה רע. שני שיפודונים, עשויים מדיום-רייר, בשר באיכות לא טובה, תפל, מכוסה ברוטב פיקנטי. לצד זה, צלעות טלה (135 שקלים) במיסו חריף. צמד הצלעות היה בינוני ביותר. מרינדת המיסו נשרפה בגריל וקיבלה טעם מריר. הצלעות היו עשויות יתר על המידה. חשבתי על השיפודים הנפלאים והצלעות הנהדרות שאני יכול לאכול רק כמה מאות מטרים ספורים משם, בהמשך רחוב יפת, בשיפודיות המצוינות של יפו, בחצי מחיר, וחטפתי דיכאון. לא רק מהרמה הנמוכה של האוכל שהוגש לי בלימה ניפו, אלא בעיקר מאיך שהיא פרצה, ברגל גסה, למרחב הקולינרי של יפו, שיש לו אופי משלו ותרבות משלו. איזה הבדל של יום ולילה. איזו חוצפה נובורישית.
לקינוח הזמנו עוגת פיסטוק (45 שקלים). המנה הגיעה תוך דקה וחצי. כנראה שזה הזמן שלוקח לחמם את העוגה במיקרוגל. זו עוגת פיסטוק בחושה, שכאילו נלקחה מספר של רות סירקיס. לצדה – פנכה עם שוקולד לבן נוזלי ושמנוני (שגם חומם במיקרו), ופירות יער קפואים משקית שנקנתה בסופרמרקט הקרוב, אני מנחש. השבוע פורסם שרשת קפולסקי הולכת להיפתח מחדש. אפילו שם לא היו מגישים את העוגה הזאת. לא באייטיז. גם לא ב-2016.
לימה ניפו היא התוצאה הבלתי נמנעת של פרובינציאליות ממאירה, נובורישיוּת יומרנית, חיבה לכסף, טעם רע, חלטוריזם ישראלי ועילגות בינלאומית. זו מסעדה שצריכה לנחות על קרקע המציאות, כי כרגע היא מרחפת ברקיע השביעי של תאוות הבצע וחוסר המודעות. והשף כריס גולדינג? ובכן, אני בדרך כלל בעד העסקת עובדים זרים, אבל אולי הגיע הזמן שמשרד הפנים יקשיח את הקריטריונים לקבלת רשיונות עבודה.
לימה ניפו, רבי תנחום 6, תל אביב-יפו, 03-5734404.