לפי הסיפורים, חצר הארמון של מלך מרוקו הייתה רוויה באנשי מקצוע יהודים בכל התחומים - סנדלרים, חייטים ויועצים, אבל בעיקר טבחים. כמעט כל יוצא מרוקו, יודע לספר על דוד או סבתא רבתא שבישל למלך. השף אבי לוי, החליט להפוך את הקלישאה למציאות. אחרי שהגשים חלום אחד וזכה לתואר "מאסטר שף" בעונה השנייה של התוכנית, שחוזרת בשבוע הבא בעונה חדשה (שלישי, 21:15, קשת 12), אבי לוי רצה להיות זה שבאמת יבשל למלך מרוקו, ויספר על כך בבוא היום לנכדיו.
גם אצלכם במשפחה יש סיפור על מישהו שעבד בחצר המלך?
"זה סיפור שיש בכל משפחה מרוקאית", צוחק לוי, "אצלנו זה מהכיוון של אח של אבא שלי שמספר כשהוא היה ילד קטן היה לו דוד שהיה מבשל למלך. תמיד אנחנו צוחקים עליו ואומרים שלכולם יש את הסיפור הזה. המלך כנראה אכל טוב באותה תקופה".
לוי, בן להורים שנולדו במרוקו, ממוצא אלג'יראי מרוקאי, רצה להאכיל את מוחמד השישי, מלך מרוקו כיום. הרעיון עלה בכלל אצל אחותו לפני עשרה חודשים ובעקבותיו החליט להגשים את החלום, שאיפה מוגזמת מאוד בעידן שבו יחסי מרוקו ישראל אולי קיימים מתחת לפני השטח אך באופן רשמי אין בין שתי המדינות יחסים דיפלומטיים.
"כשעלה לאוויר הרעיון של אחותי אמרתי למה שלא נבדוק אם זה אפשרי, מה כבר יכול להיות" מספר לוי. "אני נוסע כמה פעמים בשנה למרוקו, זאת ארץ שיש בה פרודוקטים מהטובים בעולם. אני מקבל מהאווירה שם רעיונות חדשים כל הזמן. קל לי ליצור שם. התחלתי לבדוק והבנתי די מהר שיש בעיה קשה מאוד לבשל למלך עצמו כי הוא יושב הראש של הליגה הערבית ועם המצב הביטחוני בינינו לבין הפלשתינאים זה לא יכול לקרות".
אדם אחר היה אולי מתייאש אבל לא לוי. אחרי ארבעה חודשים מתחילת הבירורים הרשמיים הוא קיבל טלפון מחבר פרלמנט מרוקאי בכיר שהסכים לארח אצלו את השף היהודי ישראלי, לארוחה רשמית עם חברי פרלמנט רבים, אנשי עסקים בכירים, וכמובן מקורבים למלך. "בסופו של דבר זה קרה דרך חבר מקורב שלי ממרקש. הוא פנה לחבר הפרלמנט שהיה בעבר שר התשתיות ואז עלה הרעיון של השר עצמו לסדר את הארוחה אצלו בבית". את המסע להוצאת הארוחה ההיסטורית לפועל וכמובן את הביקור במרוקו, תיעד לוי יחד עם הבמאי ארז דן לסרט שישודר בשבת הקרובה בקשת 12.
"הגעתי למטבח במרוקו רק שלוש שעות לפני הארוחה"
לבשל ארוחה לשלושים מבכירי הממשל המרוקני אולי נשמע טריוויאלי עבור מי שזכה בעונה השנייה של מאסטר שף והרשים בבישוליו שפים כמו אייל שני ויונתן רושפלד, אבל עבור לוי זה היה הכל חוץ מזה ואת הטון קבעה קבלת הפנים. "נחתנו במרוקו והתניידנו עצמאית עד שהגענו לרבאט ושם הנהג של שר התשתיות הגיע לקחת אותנו", משחזר לוי, "לא הייתה בכלל תחושת עוינות או שהרגשתי לא רצוי. לא הרגשתי גם איזושהי אהדה אבל גם לא עוינות. אף אחד לא ניסה חלילה להזיק או לעשות משהו נגדי אלא ההפך אנשים ניסו לעזור בכל דרך אפשרית לקבל אותנו יפה".
אל המטבח שבו לוי בישל, הוא הגיע שעות ספורות לפני הארוחה עצמה, בלי הרבה זמן להכרות עם המקום או הכנות וגם בשביל שף עם הנסיון שלו, זה עשוי להיות מלחיץ. "הייתה שם לסיטואציה מאוד מפחידה שבה רק שלוש שעות לפני הארוחה הגעתי לראשונה לבית של הסנטור. ראיתי את ההפקה המטורפת שהכינו שם וקיבלתי שוק. כל החיים במטבח זה לחץ אבל פה זה ממש על גבול הבעייתי. לחץ לא בריא. יש המון דברים שצריך לעשות באפס זמן. אבל בסוף יש בזה משהו מאוד מגניב. מה גם שלא שמעתי על סיטואציה קודמת ששף ישראלי נכנס למרוקו לבשל באופן רשמי".
פשוט נכנסת למטבח והתחלת לבשל?
"היו בדיקות של אנשי ביטחון שהגיעו בשעת צהריים והסתובבו בבית ובמטבח. המטבח עצמו גם הוכשר לפני שהגעתי. זה היה מטבח ביתי לחלוטין – משהו שהוא בין מטבח מתקדם למטבח ביתי בעייתי. בגלל שאני מכיר את מרוקו, ציפיתי לפחות מזה והופתעתי שזה משהו שאני יכול להתמודד איתו. היה שם גז עם ארבע להבות ותנור. לצערי היה גם מחסור רציני בסירים ותוך כדי תנועה קנינו עוד מחבתות וכלים כמו מסננת או מרדדת. וכלים אחרים הייתי צריך לאלתר".
אז איך מצליחים להרים את הארוחה כששלוש שעות קודם לאירוע אין לך שום דבר מוכן?
"ליתר דיוק אפילו שעתיים וחצי. זה היה הזוי. תוסיפי לכל זה את סיפור הלחץ, הפרודוקטים, ההתנסות במטבח והקשיים שהיו לי שם כי הייתי לבד בכל הסיפור הזה עם עוד טבחית מקומית שהייתי צריך לתקשר איתה במרוקאית. ובנוסף הכל גם מצולם. הספקתי בזמן הזה להכין ספינג' עם כבד אווז, ברווז שצליתי בתנור עם השומן, חתוך על אורז לבן, אנטריקוט בתוך מופלטות קטנות, סיגרים עם שקדי עגל, ושבעה שמונה סוגי סלטים כמו מטבוחה ופול עם אנדיב. בקושי רב הספקתי להכין גם שני קינוחים".
לוי נשמע קצת כמו אמא מרוקאית שמעידה על עצמה שאין מה לאכול כשהשולחן גדוש באינספור מאכלים. לבסוף הוא הצליח להרים ארוחה מרשימה והאורחים היו נלהבים. "רק כשהבנתי שבאמת יהיה אוכל על השולחן נפתחתי והראיתי את ההתרגשות שלי", מספר לוי, "והם מאוד מאוד אהבו את האוכל. אמרו שיש בו מצד אחד משהו מרוקאי ומצד שני משהו שהם לא מכירים. זה כי המטבח שלי מורכב מבישול אלג'יראי, בישול מרוקאי, וכל מיני שילובים ורעיונות שאני חושב שהם מתאימים למטבח הזה באופן אישי. כמו ספינג' עם כבד אווז או מופלטה עם אנטריקוט. אלה דברים שהם מצד אחד אותנטיים אבל הם לא יושבים על הגבול של המאכלים הרגילים. ואת הדברים והטעמים האלה הם מאוד אהבו. וחוץ מזה אני חוצפן בטעמים, אני אוהב דברים שמושכים את הלשון כמו גרידת לימון למשל".
הגשת להם את המנות?
"זאת לא הייתה ארוחה שיושבים וכל אחד מקבל צלחת עם מנה. התארחנו בבית ענק עם שמונים פינות ישיבה וסלונים. אז כשהוצאנו את האוכל עשינו את הכל בצלחות שרינג גדולות בסגנון חצי בופה".
איך הסנטורים הגיבו אליך?
"אנשים רצו להצטלם איתי, רובם ביקשו שאשלח להם את הספר שלי, ונתנו לי כתובות ושלחו לי מיילים. מאוד סיקרן אותם המפגש הזה וכל הארוחה הזאת בכלל".
מבחינת המוניטין המשפחתי זה נחשב עכשיו שבישלת למלך מרוקו?
"לא. זה לא נחשב. אבל אני לא פוסל את האפשרות שאולי ביום מן הימים אני כן אבשל לו. אני גם יודע בוודאות שכשבישלתי לבסוף לפרלמנט זה הגיע אליו. כששאלו אותו לגבי הארוחה הזאת הוא אמר שהוא לא רוצה להגיע כי כל הסיטואציה והמצב שלנו עם הפלשתינאים לא מאפשר לו להיות בארוחה כזאת".
התאכזבת?
"כן, זה מבאס. כי בכל זאת אני חושב שהקשרים שלנו עם המרוקאים הם מאוד מתקדמים. יש קהילה יהודית של כ-3000 יהודים במרוקו ויש סחר בין ישראל למרוקו וזה חבל. אבל כנראה שהמצב עם הפלשתינאים הוא חזק ומורכב מספיק כדי לפסול דברים. וזה למרות שחשבתי שקולינריה ומטבחים כן יכולים לשבור את כל הדבר הזה שקורה בין ראשי מדינות. לפני מספר חודשים ערכתי למשל ארוחה חגיגית בירדן לציון 25 שנים להסכם השלום שלנו איתם. הביאו אותי לשם, כמו באיזה פרק של הומלנד, בשיירה ממוגנת והגיעו לארוחה המון אנשים. באותו לילה היו גם טילים על ישראל וכולם דיברו על זה עד שהתחילה הארוחה. מאז, לא דיברו יותר על טילים. הכל היה סביב האוכל. וזאת הייתה דוגמה לכמה אוכל יכול לשנות תפיסה ולגמד את כל הדברים האחרים. חשבתי שזה יהיה תקף גם לגבי מלך מרוקו אבל זה לא היה".
חשבת שהמלך בסוף יפתיע ויבוא?
"בהתחלה הייתה לי אופטימיות זהירה אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא אפשרי ושזה לא יכול לקרות".
מצד שני כן יש איזשהי תחושה שהגשמת חלום?
"חד משמעית כן. צריך לראות את הסרט ולהבין כמה זה היה עצמתי עבורי. הגעתי למצב שאני מבשל אוכל לבכירים במרוקו ביניהם סנאטור שהוא חבר פרלמנט והיה שר התשתיות עד לא מזמן- אחד שהיה אוכל מידיהם של טבחי המלך השכם וערב. אז לגביי כן, הגשמתי חלום ועברתי חוויה מדהימה".
"כשכתבתי את התפריט למסעדה הראשונה, הלכתי איתו לחיים כהן שיראה"
שמונה שנים חלפו מאז הוכרז אבי לוי, הבשלן הביתי שהגיע עם סיפור חיים מרגש על גמילה מסמים וצמיחה אישית מרשימה, כזוכה בעונה השנייה של ריאליטי הבישול מאסטר שף. לוי הספיק מאז להפוך למסעדן שמפעיל את מסעדת המוציא הירושלמית, ואף היה לתקופה קצרה הבעלים של מסעדה בתל אביב בשם צ'יריפום, שנסגרה לאחר פחות משנתיים. "מאסטר שף הייתה חוויה מדהימה מבחינתי. ממש בית ספר", הוא אומר, "הבנתי שם עם עצמי מה אני מסוגל לעשות ועד איפה המטבח שלי יכול להגיע. גיליתי כושר התמצאות ויכולת להמציא את עצמי מחדש כל רגע. וזה משהו שמאוד חשוב אצל טבחים. למדתי המון מהתכנית הזאת".
במהלך העונות של "מאסטר שף", שחוזרת ביום שלישי הקרוב בעונה חדשה ( 21:15, קשת 12) משתתפים רבים בישלו לרבעיית השופטים ישראל אהרוני, מיכל אנסקי, אייל שני וחיים כהן. בין הדוגמאות הבולטות לכאלה שגם הפכו את זה למקצוע ניתן למצוא את טום אביב, ג'קי אזולאי, דליה אלחדף וכמובן לוי עצמו.
"אני לא יודע לגבי מתמודדים אחרים אבל אני רציתי במהלך התכנית להבין אם אני בכלל יכול להיות טבח", הוא מסביר, "הלכתי למאסטר שף כדי לבדוק אם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים וגיליתי עולם שאני מאוהב בו ברמות שאני לא יכול להסביר לך. אני כבר שמונה שנים קם כל יום עם חדווה לבשל שהיא יותר חזקה מהיום הקודם. אני מבשל כל יום באהבה ובתשוקה ובכיף. הראש שלי עסוק כל הזמן בליצור ואני חושב המון על אוכל. במהלך התכנית הבנתי שהמטבח זה הייעוד שלי ושם אני צריך להיות. לכן היה לי קל מאוד כשסיימתי את התכנית להבין שאני רוצה לפתוח מסעדה".
למרות שלא היית לפני כן מעולם חלק ממטבח מקצועי?
"כן. ידעתי שאני בסיכון גבוה מאוד כי אף פעם לא הייתי טבח מקצועי או ניהלתי מטבח מקצועי ולכן החלטתי להתחיל ממקום קטן שיפתח בשתיים עשרה וייסגר בחמש עם אוכל לא מתוחכם. שתהיה לי נחיתה רכה. לפני שפתחתי את המוציא היו לי המון הצעות, גם לפתוח מקומות עצומים. אבל סירבתי לכולם. רציתי שיהיה לי יותר ניסיון. את יודעת כמה טעויות עשיתי בהתחלה? היום אני חושב על דברים אחרת לגמרי. לא הבנתי אז את הקטע של סרביס וניהול מסעדה".
אתה עדיין בקשר עם חלק מהחברים שהכרת בתכנית?
"בוודאי. תמיד תהיה לי פינה חמה למאסטר שף ואני חושב שהתכנית וההפקה והאנשים שליוו אותי בעונה ועד היום הם אנשים מדהימים וחברים. אני חבר של דורית גבירצמן היוצרת, ומהמתמודדים יוסי אזולאי שהוא חבר הכי טוב שלי, גם אליאב, רחל וריקי".
ומהשופטים?
"אני בקשר טוב עם חיים ומיכל לפעמים. אבל בעיקר עם חיים שהוא כל מה שאומרים עליו ויותר. אני יודע עוד הרבה דברים שפשוט לא יודעים על הבן אדם הנדיר הזה, כמה הוא אוהב לעזור. לפני שפתחתי את המסעדה שלי היינו בקשר אדוק והוא היה מאוד בעד הפתיחה. וכשהיה לי תפריט ביד הרגשתי שאני חייב לנסוע להראות לו אותו. וכשלא היו לו הערות זה הכניס בי ביטחון. העצות שלו והנכונות לעזור זה מדהים בעיני. לא מובן מאליו".
אל המשבצת שבה לוי התחיל את דרכו, תגיע בקרוב גם האחיינית שלו, גל קספרס, וכמו דוד טוב, הוא גם ליווה אותה לאודישן. "זה היה דה ז'ה וו מבחינתי. את נפגשת עם דברים מלפני המון שנים. אבל זה מגניב וזאת חוויה שמחזירה הכול".
אתם דומים בבישול שלכם?
"יש משהו יותר עדין בבישול שלה ויותר פיוז'ן. היא משתמשת בכל מיני חומרי גלם שפחות מתאימים למטבח האותנטי אבל היא מבשלת מאוד מעניין ויצירתי. יש לה יד טובה והיא מקסימה. נתתי לה טיפים לפני התכנית כי בכל זאת היא בת אחותי. אבל אני מאוד אוהב לנסות ולשחרר מתמודדים שבאים להתייעץ איתי מהלחץ שלהם. כי אני לא רוצה להגיד להם איך לבשל. לכל אחד יש טביעת אצבע אחרת באוכל. וזה בסדר. אני יותר בקטע של להסביר מה עושים כשמגיעים לסוג של טעות וצריך לתקן אותה; כשדברים שקורים ממש לפני קו הסיום ואיך למצוא להם פתרונות; ולייעץ על כל מיני שילובים מעניינים ודברים שיכולים בסופו של דבר לתת את הסיומת היותר מעניינת מסתם מנה רגילה. אבל בגדול יש לה את זה והיא התאמנה המון. רק הייתי צריך להדריך קלות. היא ממש שם".
"הבנתי שעשיתי טעות כשפתחתי מסעדה בתל אביב"
לצד ההצלחה של לוי כשף ומסעדן היה כאמור גם כישלון אחד, עליו הוא משלם עד היום. ועדיין, הוא שמח שסגר את המסעדה התל אביבית שלו, צ'יריפום וחושב שמדובר במהלך שעזר לו להגיע למקום שלם בהרבה עם העשייה הקולינרית שלו. "הסיפור שלי בתל אביב התחיל בהתלהבות. לא הבנתי לאן אני נכנס. חשבתי רק על הטייטל שעכשיו תהיה לי מסעדה בתל אביב ויהיה לי כיף ואני אעשה עוד כסף וזה יהיה סבבה ואנשים יתלהבו. ובאמת החודשים הראשונים בתל אביב היו מוצפים בעבודה. אבל מהר מאוד הבנתי שעצוב לי. מצאתי את עצמי כל הזמן בדרכים. קם בבוקר בירושלים, הולך למוציא, נמצא שם שעה וחצי שעתיים ואז נוסע לתל אביב שעתיים ועד שאני מגיע ומתחבר אני כבר צריך לחזור למוציא. פתאום כבר לא בישלתי לא פה ולא שם וזה גמר אותי. הרגשתי שאני מאבד את מה שאני רוצה לעשות. הבנתי שאני מפסיד את עצמי מפה ומפה ומשהו טוב לא ייצא מזה כי איבדתי את השמחה של לקום בבוקר ולהגיע למצב שאני מבשל וכיף לי".
אז פשוט החלטת לסגור?
"מסעדה נמדדת בהאם היא עובדת ומרוויחה כסף. אבל לי הייתה מועקה שיושבת עלי עם המסעדה הזאת. היה לי משהו לא פתור שאני לא נהנה ממנו. אני חושב שלא הייתי עסוק בכלל בפענוח של האם העסק עובד, פשוט הבנתי שעשיתי טעות כשפתחתי בתל אביב ומצאתי לנכון לסגור. הפסדתי מאות אלפי שקלים. למעשה למעלה מחצי מיליון שקלים. אבל בחיוך. להיות שף זאת עבודה סיזיפית וקשה ולפעמים חוזרים הביתה ואומרים מה אני צריך את זה? אבל אני יודע מהניסיון שלי שאם יש הנאה בבישול אז גם אם את עובדת עשרים שעות את מגיעה הביתה ויש לך את האדרנלין שנשאר וזורם בך ואת בהיי מטורף. ואת זה לא היה לי בצ'יריפום. זה נכבה אצלי. הגעתי הביתה מבואס, עצבני ועצוב. וכשלקחתי את ההחלטה לסגור את המקום ידעתי שאני מפסיד כסף אבל הדובדבן הוא להרוויח הרבה דברים אחרים".
הסגירה של צ'יריפום לוותה בחיזוק מוקד הבית, מסעדת המוציא הירושלמית. לפני שנתיים החליט לוי לקחת הלוואות ולהפוך לבעלים היחיד של המסעדה, וגם להעביר אותה למיקום חדש וגדול בהרבה ברחוב יפו המרכזי בעיר, שכולל מאה ושישים מקומות ישיבה. "המוציא עברה הרבה שינויים מאז המעבר. החלטנו למשל לענות גם על הדרישה שנהיה פתוחים בערב עם תפריט יותר קליל של מנות מעניינות יותר. עדיין מקום אותנטי אבל כן משהו שמביא בשורה. אז יש לנו היום תפריט צהריים יותר ביתי של סירים על פתיליות ותפריט ערב שכולל מנות כמו קוסקוס בעבודת יד, חצילים בטאבון, סיניות של טלה, עראייס, סיגרים קטנים כמו אלה שהיינו אוכלים פעם באולמות אבל בעבודת יד. היום הגענו למצב שאם רוצים להזמין מקום ליום חמישי בערב צריך להזמין כבר שמונה ימים לפני. נוצרה אווירה בערב שהיא מדהימה".
דבר אחד נותר כשהיה מהיום הראשון של פתיחת המסעדה, אמו של לוי עדיין מגיעה מדי בוקר ומתקינה גם היא את המנות שלה. ולא רק האמא היא חלק בעסקיו אלא גם אשתו ואם ארבעת ילדיו, אילנית. "אשתי היום מנהלת את כל החלק שאני לא אוהב בעסקים שלי. בהתחלה עבדנו יחד בתוך המסעדה אבל זה היה גרוע מאוד. היינו רבים כל הזמן. היום היא מצאה תפקיד שמוריד ממני את כל מה שאני שונא כמו הצעות מחיר, חשבונות וטלפונים והיא שולטת בזה ביד רמה".
איך שומרים על הזוגיות והזמן עם הילדים בתוך הלו"ז העמוס?
"קודם כל בוחרים אישה כמו אילנית. וזה הדבר הכי חשוב", הוא צוחק, "היא כל כך מפרגנת ונותנת לי ספייס לעשות את הדברים וזה מדהים. חוץ מזה לי באופן אישי חשוב כל הזמן לפרגן, לתמוך ולשלוח הודעות חמות. וגם לצאת פעם בשבוע אם זה לארוחה או לסרט ולנסות כמה שיותר לא לשכוח להיות גם בעל. מבחינת הילדים הבנתי שאני חייב למצוא את האיזון בין לעבוד קשה ללהיות אבא. בשבת למשל אני זורק את הטלפון במגירה שם הוא כבוי ואני לא מתעסק בשום דבר שקשור לעבודה, אני חי את המשפחה. חוץ מזה לקחתי לעצמי יום בשבוע שאני בא מוקדם הביתה, בארבע או חמש ומשחק עם הילדים ומבשל להם. אני מאוד אובססיבי על המסעדה אבל למדתי באיזשהו מקום גם לשחרר".
הכישלון בתל אביב והרצון להיות נוכח בחיי המשפחה, אומר שלא יהיו עוד מסעדות תחת ידיך בקרוב?
"למדתי לא להגיד לא אף פעם. אני לא יודע מה אני אעשה בעתיד או מה יבוא בדרך. אבל אני יודע שקיבלתי את התבונה לקחת, לאסוף, לבדוק ולא תמיד לקפוץ להגיד כן לכל דבר. אני עושה היום המון דברים ונמצא במקום שכל כך כיף לי בו. אני מאושר מהעבודה, מהחיים, מהילדים ומהמשפחה. נכון לעכשיו ממש טוב לי. שרק ימשיך להיות ככה".
צילום: עופר חן | איפור: עינב שלום