בחנתי את הקירות המדהימים שצופו באבנים נדירות, את הנברשות המפוארות, את התאורה הסקסית, את האנשים הצוהלים מסביב. רשרושי רעב מילאו אותי, אבל העין כבר הייתה שבעה. הגעתי למקום הכי חם בתל אביב. אני כאן, משמע אני קיימת.
במהלך התקופה שבה גרתי בניו יורק, אחת לכמה זמן היו צצות מסעדות חדשות שהכתיבו טרנדים קיצוניים, לעתים מגוחכים, והקהל בלע אותם בשקיקה רק כדי להרגיש חלק ממשהו. בטופולופומפו, הרגשתי, זה לא המקרה: המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום וכולם מסביבנו אכלו, שתו וצחקקו. תחושת הנהנתנות הייתה כה ממכרת, שלא יכולתי שלא להתמסר לאשליה שמשהו פה עובד. זאת לא רק המעטפת. אין סיכוי.
ואז הגיע התפריט.
לחמנייה אחת, 58 שקלים
האמת? לא הבנו כלום. וסחתיין על המלצרית הסבלנית שעמדה לרשות השולחן שלנו, שכלל שישה חברים, ולא התייאשה ממטר השאלות שהנחתנו עליה. ואז גילינו בתפריט את הלחמניות הסיניות המאודות (במילוי של פטריות אקזוטיות, ביצה, טריאקי, פטריות שחורות ובצלים ירוקים, או במילוי של ברביקיו פורק, הויסין, ביצה, מלפפונים כבושים, בצלים וצ'ילי טרי). היה לנו ברור שאנחנו מזמינים לשולחן שתי מנות כאלה, אלא שאז המלצרית הסבירה שבכל מנה יש לחמנייה אחת בלבד. מה המחיר, אתם שואלים? 58 שקלים. ללחמנייה אחת.
ברגע הזה התחילה לחלחל אלינו המחשבה המטרידה שאולי אותו מקום טרנדי ולוהט הוא בכלל הצגה אחת גדולה של ראוותנות. מישהו מאתנו אמר שכל מי שמגיע כנראה מחזיר לאבי קונפורטי את ההשקעה, ופתאום כל הסיפור של העיצוב המושקע התחיל להתחבר.
אבל הלחמנייה היחידה (לפחות תציינו את זה בתפריט, למען השם) הייתה רק קצה הקרחון. מנת הדגל של המקום היא בו סאאם – פלטת חלוקה הכוללת חזיר קוריאני על העצם צלוי באש, לחמניות מאודות, עלי חסה, רוטב צ'ילי ושעועית קוריאני, במחיר של 260 שקלים לקילו בשר, כך לפי התפריט (מנת החלוקה של הטלה, אגב, עולה 360 שקלים לקילו). היינו שישה והחלטנו לקחת קילו-קילו וחצי לשם הטעימה, וללוות אותו בכמה מנות נוספות. כשגילינו שהשוק הקטנה ביותר בנמצא באותו יום שוקלת 2.4 קילו (בתרגום חופשי: 624 שקלים), נכנסנו ללבטים קשים: הרי רצינו לנסות עוד כל כך הרבה מנות. המלצרית הסבירה שמדובר במנת דגל שיש בה טעימות מהכל, אלא שהצצה לשולחן סמוך, שכנראה התלבט קצת פחות, גילתה שהתוספות אינן אלא לחמניות ריקות וקערת חסה גדולה (השוק כשלעצמה, חשוב לומר, נראתה מעולה). ויתרנו.
מנת ה"שרינג" הנוספת שהומלצה לנו על ידי המלצרית הייתה בלק קוד – דג משובח לפי כל קנה מידה, שמגיע מאלסקה ונחשב ליקר. במסעדה של קונפורטי הוא נמכר ב-109 שקל ל-100 גרם - ואנחנו החלטנו ללכת על זה והזמנו את המנה המלזית (ברוטב קארי ערמונים ועלי לימון מלזי) במשקל של 380 גרם.
לצד הדג הזמנו בערך את כל מה שיכולנו לחלוק. כך הגיעו לשולחננו בו לה לוט - עלים וייטנאמיים במילוי בקר (4 חתיכות במחיר של 58 שקלים) - מנה נחמדה, שמרגישה קצת כמו המבורגרים (או מיקרו המבורגרים, אם להיות מדויקים) בתוך עלים מטוגנים; שתי מנות של פמפקין סאקו סאי - כיסוני טפיוקה, דלעת, עוף וקשיו (3 חתיכות במנה, 55 שקלים), מנה מיוחדת שהותירה אותנו עם טעם של עוד; צלעיות טליה בפחם ארומטי (אבק תבלינים קלויים מסרי לנקה), במחיר של 115 שקלים - שהתיבול שלהן הרגיש כמו שווארמה למתקדמים; ביף סשימי פילה בקר נא, פטריות זהב, חומץ פונגוס שחור וגבינת פנר (68 שקלים) - אולי המנה הכי משובחת שנחתה לנו על השולחן; וכרובית מושחרת עם בצלים, אורז פריך, נענע בווינגרט וצ'ילי ליים (38 שקלים) - שהרגישה בעיקר כאילו מישהו שפך עליה יותר מדי רוטב. עשינו מעין סיכום ביניים, והסכמנו שכולנו אכלנו דברים טעימים יותר ופחות, אבל מבחינה כמותית – הכל ביחד לא הצטבר ליותר מכדי טעימה.
ואז הגיע הדג. נכון, ידענו שמדובר ב-380 גרם, לא ציפינו ליותר. מה שכן ציפינו זה למנת "שרינג" כפי שהבטיחה המלצרית, מנה מרשימה ומשביעה. במקום זה נחתה על שולחננו מנה אישית של דג. הסתכלנו זה על זה, אך הרעב הוביל אותנו להסתערות מהירה. הדג היה נהדר, ממש נימוח בפה, אבל הוא שחה ברוטב קארי שמנוני ובכמויות כל כך גדולות ממנו, שלא הבנו איך מגישים מנה כזו בלי אורז שיספוג אותה.
כל אחד מאתנו טעם כף דג, לא יותר. את התיאבון ניסינו להשקיט עם שאריות הרוטב שעל הצלחת, והכל במחיר של 414.2 שקלים. אין ספק שחומרי הגלם, בכל המנות, היו משובחים, אבל הביצוע יצר תוצאה מוזרה בפה - מין ערבוב חזק ומוגזם של טעמים שפשוט מנע מאתנו להבין אם טעים לנו או לא.
עדיין רעבים, פנינו לקינוח. הזמנו שני קינוחים: טארט בננות - עוגיות תבלינים, קפה וייטנאמי וגלידת קרמל בננות (48 שקלים), ושוקולד מאסלה - ויליס שוקולד שחור, ענני מאסלה צ'אי וגלידת אגוזי לוז (48 שקלים). לא נפלנו מהכיסא, אבל ניסיוננו עם מסעדות אסייתיות כבר מזמן לימד אותנו שקינוחים מצד זה של העולם לא לגמרי מתאימים לחך המערבי.
שבויים בסצנה התל אביבית
בעודנו ממתינים לחשבון המשכתי להביט באנשים מסביב. ניסיתי לראות אם גם הם מרגישים את מה שאני הרגשתי: שבויה בתוך הסצנה, כמו עוד כלי בשירות המנהיג הקולינרי העומד בראש הבועה התל אביבית.
החשבון עמד על כ-1,330 שקלים (בלי בקבוק יין, עם בירות ו-2 קוקטיילים), כך שכל זוג השאיר בערך 500 שקלים - סכום שאנחנו בהחלט מוכנים להוציא על מסעדה שווה. למעשה, ממש לא מזמן השארנו סכום כזה בשלוחה אחרת של קונפורטי, מסעדת צפרה, והיינו מרוצים עד הגג. פה שילמנו את אותו הכסף וקיבלנו ארוחת טעימות מאוד לא משביעה.
בדרך הביתה, רגוזים ועדיין רעבים, ניסינו להבין מה זו המסעדה הזו בכלל. האם מדובר במסעדת גורמה? בהחלט לא. האם היא מעוטרת בכוכבי מישלן? לא ולא. מדובר, בסך הכל, בשלוחה של אחד מהטרנדים החמים של תל אביב. מסעדות כמו טאיזו או האנוי תלו על עצמן את דגל האוכל האסייתי כבר מזמן, והן מייצגות אותו בכבוד, ביושר ובעיקר בכישרון רב. טופולופומפו רק הצטרפה לטרנד המוצלח, והטביעה על עצמה את חותמת השרינג, כנראה כדי למצוא את ייחודה. ובכן, האם לזה התכוון המשורר? לא נראה לי. לחמנייה סינית אחת במנה? מנת הדג האישית היקרה ביותר בהיסטוריה?
כן, טופולופומפו היא אולי הדבר הכי חם בתל אביב, ואין ספק שהאווירה בה תוססת ומגניבה, וגם השירות מצוין. אבל את קונספט השרינג, שבו היא מתהדרת, תמצאו במחיר בלבד – לא במנות עצמן. והטעמים, רבותיי, לא מצדיקים את המחיר. המלצה שלי? אם אתם מחפשים מסעדה אסייתית טובה לכו על האופציות האחרות בבלוק, או פשוט שובו לפקוד את בנותיו האחרות, הוותיקות והמעולות של קונפורטי. מכיוון שהמסעדה עכשיו בהרצה אנחנו פשוט נחכה עד שהתפריט יעבור מקצה שיפורים, או, לחלופין, שהקונספט יוחלף כליל - ואז נשמח לשוב ולפקוד אותה.