"שלום נוף, אני בן אדם גזען, אבל אני רואה שאת דווקא לא כל כך שונה ממני", מצטטת המאסטר שפית הטרייה של ישראל, נוף עתאמנה אסמעיל, את התגובה הדי עצובה, יש לציין, בה נתקל בעלה ברשת, תוך שהיא מתגלגלת מצחוק. בכלל, נוף צוחקת הרבה. "אני מתה מעייפות, קמתי בחמש לראיון בתכנית הבוקר", היא מודה, אבל העייפות לא מונעת ממנה לשעשע את הצלם שלנו, לפנק בקופסת עוגיות מעשה ידיה (שחוסלה כמעט עד תום), ולהיות סופר נחמדה לחמישה גברים שנתקלו בה ביציאה מהבניין, ביקשו להצטלם והמליצו לה לנסות לבשל אוכל גרוזיני.
איך עבר עליך השבוע האחרון?
"אני כל כך מאושרת שאני מוצאת את עצמי לפעמים בוכה מרוב אושר, ולא בגלל הניצחון שלי אלא כי אני מרגישה שמשהו גדול ממני ניצח את התחרות, וזה נורא מרגש אותי".
למה את מתכוונת?
"אני חושבת ששיניתי דברים, שעצם ההשתתפות שלי שינתה דעות קדומות של אנשים, גם על אוכל ועל המטבח הערבי, אבל גם על בני אדם. בכלל, זאת הייתה עונה של שבירת סטריאוטיפים. מסרט עשתה שירות דומה לאתיופים, גם ג'וש עשה את זה לחברה החרדית. זה נורא משמח אותי".
מי שעקב אחרי האירועים, התקשה להחמיץ את התגובות הגזעניות הקשות והפוגעניות שהציפו את האינטרנט בעקבות זכייתה של נוף. אבל היא עצמה מסרבת לתת למה שהיא מכנה "הסערה ברשת" להעיב על שמחתה. "שואלים אותי – 'מה, לא בכית?', אז ממש לא", היא מצהירה, "אני לא מתרכזת בזה. מול המעט שעשו את הבלגן היו עוד המון בצד השני, שפרגנו ותמכו ושלחו ברכות. אני גם מקבלת המון פרחים. הכי כיף זה לקבל פרחים".
ובכל זאת, נכתבו ברשת דברים איומים. זה לא מרתיח?
"מה מרתיח? אוקיי, אז כתבו שהערבייה זכתה. נו, זה נכון, מה אני יכולה לשנות? אם היה משהו מנומק או הגיוני בתגובות האלה, הייתי יכולה להתייחס, אבל למסרים שהם חלולים וחסרי תוכן אני לא מתייחסת. זה גם לא משנה מי היה זוכה, לאנשים תמיד היה מה להגיד. האתיופית זכתה, האשכנזי מסביון זכה, תמיד תהיה סיבה לתקוף את הזוכה. אני לא מסתכלת על זה כאילו זה אישית כלפיי. יש אנשים שהיו מגיבים ככה גם אם הייתי מבשלת כמו רושפלד או כמו אייל שני. אין בי זעם, אני מרגישה יותר חמלה כלפי אנשים כאלה, שלא מסוגלים לראות מעבר לבורות".
"הבן שלי לא הלך לבית הספר יומיים כי הוא רצה 'לעשות כניסה' של סלב"
הרבה לפני שהפכה לזוכה הגדולה של מאסטר שף, ניפצה נוף (33), תושבת באקה אל גארבייה, לא מעט סטריאוטיפים: היא קרייריסטית, שנמצאת כרגע בדרך להשלמת הפוסט דוקטורט הרביעי שלה, במיקרוביולוגיה ימית, ובמקביל גם אמא לשלושה, וגם לא מוותרת על הבישולים במטבח.
נתקלת בביקורת מהחברה על הדרך שבחרת בה?
"ברור שהדרך שבחרתי בה היא לא הקונבנציונאלית והשגרתית, בטח שלא בחברה הערבית, אבל אותי תמיד עניין רק מה הסביבה הקרובה אלי אומרת. גם בעלי וגם ההורים שלי נתנו לי כוח לא להסתכל בכלל על מה שקורה בצדדים. הם אמרו לי - 'תלכי, אנחנו איתך, מאמינים בדרך שלך', אז לא התעמקתי במה אומרים עלי. אני בן אדם שלא מתעמק בדברים שליליים בדרך כלל".
בואי נדבר על תגובות יותר שמחות. איך מגיבה המשפחה?
"וואו. הבן הגדול שלי מאושר, הוא יומיים לא הלך לבית הספר כי הוא רצה 'לעשות כניסה' של סלב. הוא ראה את הגמר ארבע פעמים. גם בעלי נורא שמח. הוא אומר שהוא מרגיש שאני בדרך להגשים עוד משהו שרציתי. בכלל, מאז הזכייה, הוא הכי מעודכן על כל מה שקורה ברשת. הנה, עכשיו הוא שלח לי כתבה שפרסמו על התכנית באתר של הטכניון בקנדה. בקושי היינו יחד בכל התקופה הזאת, רק הספקנו לצאת לארוחה רומנטית בתחילת השבוע, וגם שם הרבה ניגשו אלינו. אבל אחרי כמה זמן אנשים רואים שאת אוכלת ונותנים ספייס. בכלל, אנשים מאד מנומסים".
באמת?
"טוב, תלוי באיזה מסעדה".
באיזה מסעדה הייתם?
"בהרברט סמואל. היה טעים".
מעבר לתגובות הרבות שהיא קוטפת ברחוב, מתברר שנוף מעוררת עניין רב גם בעולם. לפני פגישתנו, היא מספיקה לתאם ראיון לתחנת רדיו אמריקאית, המשודרת במאות נקודות ברחבי ארצות הברית; לקבל הזמנה לוועידה בירושלים, לצד הדובר הראשי, פרופסורר דן שכטמן, ולסנן כמה וכמה שיחות. וזאת, היא אומרת, עוד שעה רגועה.
איך את מתמודדת עם כל הפרסום הפתאומי הזה? בכל זאת, מדובר במעבר חד מהמעבדה לאור הזרקורים.
"רוב החיים היה לי יותר נוח להיות בצד השני, האלמוני. אף פעם לא היה לי נוח להצטלם ואני יודעת שאני מאבדת את הפרטיות שלי. אבל הרעיון של לחבר בני אדם דרך האוכל בער בי. אני באתי למאסטר שף עם חלום, שאולי הוא נאיבי, אבל אני מרגישה שהניצחון רק שם את האבן הראשונה בדרך להגשמה שלו. כל הראיונות ומה שקורה עכשיו – יש לזה מטרה".
המטרה של נוף, עליה גם הכריזה בתוכנית עצמה, היא הקמת בית ספר יהודי-ערבי לבישול, פרויקט שאותו היא מנסה לקדם כבר שנתיים, מאז החל בנה הבכור ללמוד בבית הספר היהודי ערבי "גשר על הוואדי" שבכפר קרע. "בהתחלה פתחתי דף בפייסבוק, שקראתי לו 'המטבח של נוף'", היא מספרת, "העליתי מתכונים בערבית ובעברית ונוצרה קהילה של כמעט אלפיים איש, יהודים וערבים. אני מעלה מתכון – ונוצרים דיונים בין האנשים. ראיתי שנוצרת אווירה טובה, והתחלתי ליצור קשר עם אנשים, שיש להם יכולות כלכליות לעזור להקמת בית הספר, אבל אף אחד לא הסכים ודי התייאשתי. ואז הגיעה מאסטר שף".
מה גרם לך ללכת לתכנית?
"הייתי חייבת לעשות תיקון לכל מה שעברתי, שיוביל למשהו חיובי".
"שלא יסתכלו עליי רק בתור הערבייה"
כשנוף מדברת על תיקון, היא מתייחסת לתקופה הלא פשוטה שעברה, כנערה ערבייה יחידה בתיכון יהודי בחדרה. "היה לי מאד קשה", היא משחזרת, "היו תגובות גזעניות שנאמרו לי בפנים, ובגיל כזה זה ממוטט. זה להיות דחוי ברמה שאת לא רוצה ללכת לטיול שנתי, כי אף אחד לא ירצה להיות איתך בחדר; שאת מעמידה פנים שאת עסוקה בהפסקות, כותבת משהו, כדי שלא יחשבו שאת לבד. רציתי לחזור הביתה, אבל אבא שלי אמר שגם אם אברח עכשיו, הגזענות תמצא אותי במקום אחר בחיים, ואז החלטתי להילחם". נוף עוצרת לרגע ואז מתקנת – "בעצם, לא ממש להילחם. החלטתי להשתלב. שיניתי את המבטא, לא רציתי שישאלו אותי מאיפה אני, רציתי שיפתחו איתי שיחות ולא יקטעו אותן על הדקה הראשונה. למדתי את החברה, ראיתי 'אסקימו לימון' ו'הגשש' כדי להבין על מה מדברים, וזה הצליח. לקח לי שנה, אבל אחר כך כבר הייתי נוף המצחיקה, המעניינת, המעודכנת, ויכולתי להרוויח חברים. זה עצוב, אבל זאת האמת, וזה מה שבנה בי רצון לנצח את הגזענות".
במאסטר שף כן בחרת לייצג את המטבח הערבי.
"בהחלט, זה היה לי חשוב. בתור ילדה לא הסתרתי מאיפה אני, פשוט הייתי צריכה לגרום להם להכיר אותי, וזאת הייתה הדרך. אבל גם במאסטר שף הייתה לי מטרה, שלא יסתכלו עלי רק בתור הערבייה. אם היו אפילו שתי דקות על מסך שאנשים שכחו מה המוצא שלי – אז זה ניצחון".
מה בחוויה הזאת הפתיע אותך?
"הקושי. וואו. בתור צופה מהבית הייתי יושבת על הספה עם הנס קפה ואומרת 'מה הם מסתבכים?', אבל כשאתה בפנים יש הרבה חרדות: מללכת הביתה, מלעשות פדיחה. אני מאכילה את השפים הכי טובים בארץ, אני חייבת שזה יצא טעים, וזה מלחיץ וגורם להרבה בלק אאוטים. זה מאד אינטנסיבי ויש בזה המון מתח, במיוחד כשאתה מנותק מהמשפחה. כשאנחנו מבשלים בבית אנחנו אף פעם לא שמים שעון, אנחנו מרשים לעצמנו לעשות קיצורי דרך. שם זה ממש אחרת".
כשהיא נשאלת על הרגע הקשה ביותר עבורה בתוכנית, ואחרי היסוס קל, נוף חוזרת לרגע בו נשברה מול המצלמות. זה קרה לאחר שהתבקשה להתחרות ראש בראש מול המתמודד שי טובול: נוף הנסערת פרצה בבכי וטענה שהיא לא יכולה לעשות את זה. רק אחרי דקות של שכנועים מצד השופטים ומצד שי עצמו – חזרה לבצע את המשימה, וניצחה. שי הודח.
מה בעצם היה לך כל כך קשה שם? הרי כל התכנית הזו היא תחרות.
"נכון, אבל לפני שאני באה לתחרות אני גם בן אדם, והחלום של כולם שם זה להיות המאסטר שף, אז לא רציתי להיות סיבה ישירה להדחה של מישהו. שי היה קרוב אלי, התחברתי אליו ממש מההתחלה, והוא גם היה נורא אבהי כלפיי, למרות שאנחנו בני אותו גיל. הוא תמיד דאג לי והגן עליי ודווקא אותו שמו נגדי. זה גם בא אחרי משימת זוגות, שגם שם נורא שמחתי לעבוד איתו, ופתאום אחרי חצי שעה אומרים: 'תעשו סוויץ'. עכשיו אתם יריבים'. אז אוקיי, אני מבינה שאני בתחרות, אבל לא הייתי מסוגלת".
ובכל זאת מצאת את הכוח וניצחת את המשימה.
"בכיתי, נרגעתי, זה טוב לפרוק את מה שאת מרגישה, ואז אמרתי לעצמי: אוקיי, זאת התחרות, אלה החוקים. גם שי מאוד חיזק אותי".
באיזה שלב של התכנית הבנת שיש לך סיכוי לנצח?
"אף פעם. אף פעם לא עד הסוף. בכל שלב יכולתי לפשל, לשרוף את האוכל, דברים שיכולים לקרות לכל אחד. פשוט פחדתי לסיים שעה ורבע בלי אוכל על הצלחת. כל הזמן הייתי בתחושה שעוד משימה אני הולכת".
את בן אדם תחרותי?
"לא יודעת אם תחרותי, אבל הישגי. כשאני מחליטה משהו, כשאני שמה מולי מטרה, יעד - אני לא נותנת לשום דבר לעכב אותי. למשל, כשהחלטתי ללמוד ולהמשיך במחקר, ידעתי שאני מסוגלת גם ללדת וגם לעשות דוקטורט, בו זמנית. כל מה שרציתי להשיג בחיים, ברגע ששמתי אותו לעצמי כמטרה – השגתי אותו. עם הרבה עבודה קשה, אבל הגעתי".
"בישראל לא מבינים את היופי שבמגוון"
למטבח נכנסה נוף בפעם הראשונה כבר בגיל ארבע, כשהחלה לעזור לשתי הסבתות שלה בבישולים: "אני זוכרת את סבתא שלי מכינה עוגת תפוזים בחושה, ואני יושבת על השיש, ליד המיקסר, ומקשיבה להסבר שלה על השלבים השונים בדרך להכנת העוגה". אבל את הצלילה העמוקה לתוך עולם הבישול עשתה רק עשור מאוחר יותר, כנערה בת 14. "אמא שלי, שהיא מורה לעברית, הביאה הביתה ספרי בישול בעברית, וככה נפתח לי עולם שלם של אוכל, שהוא לא המטבח שאני מכירה", היא משחזרת, "היא התחילה לעשות ניסויים, כי הייתה לה תעוזה וזה נורא משך אותי. זה ככה גם היום".
כשהיית קטנה, זה מה שחלמת להיות?
"לא. בהתחלה רציתי להיות רופאה, אחר כך ציירת או אמנית, ואז שפית, ואפילו כמעט נרשמתי לבית ספר לבישול 'תדמור', אבל בסוף הלכתי ללמוד ביולוגיה".
איך נראה המטבח שלך היום?
"אין אצלי תפריט קבוע. אני תמיד מנסה דברים חדשים. המטבח שלי עונתי. אמא שלי לימדה אותי איך מלקטים עשבי בר, וזה חלק מהתפריט שלנו. אני אוהבת את העונתיות הזאת. חבל לי שהיום אנשים צעירים לא יודעים לזהות אפילו מה אכיל ומה לא. זאת מסורת נפלאה, שחובה לשמר. יש שם היסטוריה. זה מרגיש נכון לבשל ככה, לא מקופסאות שימורים".
מה ניסית להכין ואף פעם לא מצליח לך?
"עוגיות מקרון. ניסיתי מלא מתכונים ונראה לי שהבעיה היא בתנור שלי. הם יוצאים טעימים, אבל לא יפים כמו בקונדיטוריה. מצד שני, אני נורא פדנטית. בעלי דווקא אומר שהם יפים".
בעלה של נוף, אגב, אומנם לא מבשל בעצמו ("חוץ מפעם אחת, כשהייתי חולה. הוא הכין קציצות"), אבל יש לו תפקיד קריטי: "הוא טועם ומעיר, וההערות שלו תמיד פוגעות בול ומשפרות את המנה. לפני התכנית הוא גם אמר לי איזה מנות אני חייבת להכין, וגם את מנת המאנטי, שלקחתי לאודישן – הוא בחר".
איפה היית רוצה להיות בעוד עשר שנים מהיום?
"אני רוצה שייפתח בית הספר לבישול. אני רוצה לראות מסעדות משגשגות של אוכל ערבי מודרני ובעיקר רוצה לראות אנשים שמבינים את היופי במגוון שיש לנו כאן, בישראל. ביולוגים מתים על מגוון, ערבוב גנטי זה המפתח לדברים המופלאים בעולם, אבל פה לא מבינים את היופי הזה. זאת מתנה שנכפתה עלינו, לחיות ביחד, אבל יכולים לצאת ממנה דברים יפים. אם אנשים יצאו מהחושך הם יגלו שאנחנו כל כך דומים".
את נשמעת אופטימית.
"אנשים עם תקווה הם אנשים שיש להם עתיד יותר טוב. פסימיות זה מתכון לאסון, אז אני אופטימית. עייפה, אבל מאוד אופטימית".