לקח לנו כמה רגעים למצוא את הדרך מהחנייה למסעדת מיסטר סאמתינג בכיכר קדומים ביפו, ומה נאמר, חבל שמצאנו. המסעדה הבטיחה גדולות ומוזרות: ארוחת טעימות מבוססת דגה במבנה מרשים מהמאה ה-19, בחיק מותגי אופנה יוקרתיים וסניקרס של בלנסיאגה ו"אמירי". בפועל מיסטר סאמתינג סיפקה חוויה של סושייה בקניון עם תג מחיר של מישלן. במקום טעמים מעודנים - קיבלנו מנות ספוגות רטבים עזי טעם עם חומרי גלם שתש כוחם; במקום חוויית אירוח יפנית - פעימות של מוזיקת טכנו ויצירות פופ ארט שניתן לרכוש בקוד QR. התערוכה, סיפרה לנו המארחת, מתחלפת. עכשיו מוצג שם משהו עם פליקס החתול ואישה שמגיעה לקליימקס (שנתלתה על הצד), לפני כן נתלו במסעדה יצירות של האמן המקורי ציון ברוך.
אם היה מדובר בתפריט רגיל, היינו מבקשים חשבון וגואלים את עצמנו, אבל במיסטר סאמתינג דורשים להתחייב לתשלום מראש, ומי שיבטל את הזמנתו עד 72 שעות לפני הגעה, ייקנס בסכום של 30% מעלות הארוחה. מה שנקרא בתל אביב "חוזה סטנדרטי". לאור המצב נותרנו כלואים בחלל עתיק שמזכיר כלא טורקי א-לה "אקספרס של חצות": תקרת קשתות, תאורת שנדלירים צרפתיים מעשה סין וטיח של פעם. ביום חמישי ברבע לתשע בערב, היינו הזוג היחיד במסעדה.
למיסטר סאמתינג הגענו בעקבות המלצה פומבית של השף ישראל אהרוני, שפרסם אודותיה פוסט סופר מפרגן באינסטגרם: "זו הייתה הארוחה היפנית הטובה ביותר שאכלתי פה מזה שנים. האוכל היה מעודן, ללא גודש טעמים מוגזם הנהוג במחוזותינו". תמונות הסושי והסשימי שצירף אהרוני גיבו את המסר. אנחנו כנראה אכלנו אצל התאום המרושע של מיסטר סאמתינג, כי לא היה שום קשר בין מה שהוגש לנו לבין מה שגרם אהרוני לרחף מעונג. המנות הוטבעו ברטבים מרוכזים, מתוקים מדי, ספוגי אוממי, והתאפיינו בדיוק באותו "גודש טעמים מוגזם הנהוג במחוזותינו".
בעת הזמנת השולחן במסעדה, התבקשנו לבחור באחד משלושה סוגים של תפריטים: הזול ביותר שעלותו 350 שקל לסועד, ארוחת 11 טעימות תמורת 490 שקל והיקרה ביותר: ארוחה של 14 מנות תמורת 790 שקל לסועד. אנחנו הלכנו על האופציה הראשונה. השף המפורסם מהטלוויזיה כנראה שידרג, ולא יהיה מופרך להניח שגם שודרג.
אפשרות נוספת היא שהשף, דין שושני, לא נכח במסעדה בערב בו ביקרנו (לא ראינו אותו, אבל גם לא את המטבח) והשאיר תחתיו טבח פחות מנוסה. כל אלה כמובן לא מצדיקות ארוחה בינונית ומטה במסעדה שמתיימרת להיות נציגה נאמנה של המטבח היפני המסורתי, בטח שלא במחיר המופרך שלא כלל יין, שתייה קלה ובטח שלא קינוח.
מה אכלנו?
מאחר שאין תפריט, לא להזמין ממנו ולא להתרשם ממנו, הארוחה נפתחת מיד בלי משחקים מקדימים. יושבים אוכלים. ביקשנו להזמין כוסות סאקה מתפריט המשקאות - נותרו רק בקבוקים, חלקם במחירים של ארבע ספרות; ביקשנו תה יפני - גם נגמר. לפתיחה קיבלנו שיפוד סלמון בסגנון מנת איזאקאיה, אותם ברים יפניים מבוססי בירה וגריל, שהוכן עם מיסו לבן לצד סלט מלפפונים ואצות וואקמה. בשלב הזה עוד היינו יחסית אופטימיים. זה לא שהשיפוד חדר ללב, אבל הוא היה בסדר גמור, נחמד: הנתחים נעטפו במיסו במשורה והדג לא איבד מדי מעסיסיותו. הרמז להמשך העגום התחבא דווקא בסלט: אצות רכות לחלוטין, שאולי נשכחו בהשריה.
שלוש המנות הבאות הגיעו יחד: חציל במיסו לבן, סלט כרוב וצ'יראשי עם אספרגוס ופטריות דג לבן (איזה? המלצרית לא הצליחה לגלות). הצ'יראשי, שאמורה להיות מעין סושי מפורק או סלט ססגוני עם דג נא מלא צבע ומרקמים, הזכירה יותר מהכל מנת קפיטריה תאגידית שבמרכזה גבעת אורז דחוס ומתוק מדי, כשעל פסגתה נחו שתי פרוסות קטנות של דג צרוב. פרוסות הדג אומנם טעימות, אבל מגוחכות בגודלן על רקע כמות האורז, קבורות תחת בצל ירוק שנזרק ברישול. החציל הקלוי לעומת זאת היה רך מדי, על גבול הרירי. הוא עובד באופן שהפקיע ממנו כל טעם, ומצד שני לא התקדם אל עבר הפרשנות המחודשת שאולי יועדה לו. נכנס לפה ונרדם על הלשון.
ויטה: סלט הכרוב היה שיא הארוחה. השיא השלילי הכוונה. מבחינה אסתטית, המנה נראתה כמו ערימת כביסה רטובה, והטקסטורות לא היו רחוקות מזה. הסלט היה עשוי מכרוב בשלושה מצבי צבירה: כרוב חלוט, כרוב חרוך וכרוב חי. החתיכות השרופות התנתקו מהעלה, נספגו בנוזלים והתערבבו בכל נגיסה; התיבול היה לא אחיד, כך שנגיסה אחת הייתה מתקתקה מדי ובאחרת פתאום הורגשה חריפות. הסלט היה קר בצורה לא נעימה, קור של מערה, ושום אלמנט לא הצליח להציל את עצמו מהסביבה המימית.
לעיקרית קיבלנו מגש סושי, שעליו כבר לא נשאר לנו מה להגיד. הסושי עצמו היה בסדר, הדגים ברוך השם היו טריים ורול אחד אפילו התגלה כטעים ומיוחד הודות לתוספות של ירוקים. אבל האם בשביל זה הגענו לארוחה יפנית סודית? כדי לאכול סושי שהוגש ברשלנות (בניגוד גמור לתמונות היפות שהעלה אהרוני דרך אגב)? פה טמונים 700 השקלים ששילמנו על הארוחה לא כולל יין וטיפ? חשבנו שנטעם מסודות המטבח היפני, וקיבלנו מגש סושי בסוף? בשביל סושי, ויש כבוד לסושי, לא היינו מביאים בייביסיטר ונוסעים ליפו. היינו מזמינים אותו בוולט ואוכלים מול פרק של The Boys (עונה שלישית וואו, דרך אגב).
שווה את הבייביסיטר?
ויטה: עד לאחרונה מיסטר סאמתינג פעלה בעיקר במסגרת אירועים פרטיים, ובימים מסוימים אפשר היה להזמין שולחן באמצעות האימייל. במתחם כאמור פועלת גם חנות מותגי אופנה. כל אלה נותנים את התחושה שמיסטר סאמתינג לא באמת רצתה להיכנס לעולם המסעדנות. היה לה כיף לפנות לקהלים סגורים, לאנשים שאוהבים ומכירים אותה, להשקיע למענם, לעסוק בבישול ובאמנות אופטימית. יעיד על כך, בין היתר, קנס הביטול הגבוה. זה כאילו מראש המסעדה מבקשת להזהיר את לקוחותיה - תחשבו כמה פעמים אם אתם באמת רוצים לבוא לפה. זאת לא אקסקלוסיביות, זה רמז מטרים. וזו הבעה של חוסר אמון. לא רק שמיסטר סאמתינג לא סומכת על אורחיה, היא לא סומכת על עצמה.
יפתח: תכלס, לדעתי הבעיה גם לא טמונה במנה זו או אחרת, אלא יותר באווירה של המקום: מסעדה שממוקמת בתוך חנות נעליים, האמנות שלא קשורה בשיט לחלל הערבי העתיק, מוזיקת הטכנו, הכל מרגיש מאולתר, מודבק וחסר כל תכנון ומחשבה - מהר מאד יש תחושה שמסתלבטים עליך. כאילו צעדת לתוך מלכודת תיירים, והעובדים עצמם בהלם שנפלת בפח. המלצרית והמארחת מתלחששות, מדי פעם מציצות כדי לבדוק שאתה עוד שם, ולא ברחת דרך תעלות הביוב. וכשמשלמים כל כך הרבה זה כואב, כואב בכיס וכואב באגו. במצב כזה, האוכל צריך להיות לא פחות מגאוני כדי לספק את הסחורה. והוא לא היה. אפילו לא קרוב. אני רוצה להאמין שלא היה פה זדון, אלא רק קפיצה מטאורית מעל הפופיק.
Mr. Something Lounge. כיכר קדומים 12, תל אביב יפו. טלפון: 050-3291002. שעות פתיחה: שני-שישי 13:00-23:00