דניאל קיציס היא לא מהאנשים שמתענים מגעגוע למסעדות. "מה שקרה עם אוכל, זה שעלינו ועלינו והגענו לפסגה הכי מגוחכת שאפשר שזה מישלן", מסבירה מעצמת החלות והאינסטגרם, ובוגרת ריאליטי המזון. והיא ממשיכה - "מי רוצה ללכת לאכול יונה? משהו השתבש. כל הטבחים מכינים טורטליני, מי רוצה לאכול את כל הטורטליני הזה?"
לא יודעת, זוגות יוצאים, הולכים למסעדה, אוכלים טורטליני.
"למה ללכת לארוחה בזוג? אנחנו רוצה לחזור הביתה ולא לנשום? אנחנו באמת רוצים יין וצ'ייסר וקינוח ושלוש מנות ראשונות? מה אנחנו רוצים להשיג בדייט? שיהיה לנו כיף וראש טוב ואולי להזדיין בסוף, בשביל מה ללכת עקום? למה כל האוכל הזה?".
סליחה אבל את זאת שהלכה לריאליטי שאמור להפוך אותך לטום אביב הבא.
"ומה טום אביב עושה? המבורגר. ואני לא רציתי מסעדה אף פעם. אפילו להזמין מקום למסעדה זה הזוי, למה שתהיי רעבה בשבע? כל האווירה היא ווירד, כל כך הרבה חיות אוכלים במסעדות. דגים ובשר ועוד דגים ועוד בשר, זה טו מאץ' לגוף האדם, אנחנו לא צריכים את זה, אנחנו צריכים ממש קצת בשביל לשבוע".
אז מה אנחנו כן צריכים?
"לחזור למה שטעים. שכל אחד יעצום את העיניים וישאל את עצמו אם הוא מעדיף סביצ'ה עם אננס או חביתה. לדעתי זה יהיה חביתה, או פרוסת לחם טרי עם חמאה. יש המון אנשים ששולטים במה אנשים יאכלו, לצורך העניין אני חלק מהם, ולדעתי זה מה שחוזר, יחזור להיות פה קצת יותר הגיוני".
אבל אלו דברים שאוכלים בבית לא? למה לשלם על פרוסת לחם עם חמאה?
"בסדר גמור אז קרפצ'יו בשר נגיד? זה גם פשוט, זה חביתה של מסעדות. אייל שני שינה את המשחק. זה שהוא מגיש בטטה עם קרם פרש וגובה על זה כסף וזה מנה - שינה את מה שאנחנו חושבים על אוכל ומה מותר להגיש. חתיכת מטיאס עם בצל ושמנת זה וואו, זה מה שאנחנו רוצים לאכול. הגשתי ב'קפה יעל' (מקום עבודתה הקודם) חביתה, ואנשים באו לאכול אותה והסכימו לשלם עליה כי היא הייתה מושלמת. המחשבה שצריך לשבת במסעדה ולאכול קורדון בלו היא מיושנת".
"האדם הישראלי רצה לעזור לאחיות שלו להתפרנס"
אם תקלעו בצהרי שישי לתחילת רחוב הירקון בתל אביב, אולי תתקלו בתור שמשתרך על פני כמה מאות מטרים. בסופו ממתין דוכן מאולתר שהוקם באופן זמני בפיצרייה מקומית, וממנו נמכרות החלות של דניאל קיציס. לא רק חלות, יש גם ריבות וממרחים ועוגות, אבל החלות הן הבסיס. קיציס בת ה-27 היא מהאנשים שמודים, באי נעימות קלה השמורה לפריבילגיות, שהקורונה עשתה להם טוב.
"אותי באיזשהו מקום הקורונה קצת הצילה. הייתי השפית של קפה יעל ופתאום הכל נקטע, והיה לי קצת אוויר אחרי תקופה ארוכה בלי". אל מכירת החלות היא התגלגלה כמעט באופן טבעי, "אהבתי להכין וזה תמיד יצא לי מאוד טעים. התקשורת עם החומר נורא קלה לי".
כולם אפו בסגר הראשון, את גם מכרת. איך זה קרה?
"חזרתי מאימון יום אחד והתחשק לי להכין הרבה, לעבוד, אז עשיתי ארבע נגלות של בצק במיקסר וכתבתי באינסטגרם בקלוז פרינדז (רשימת תפוצה מצומצמת) אם מישהו רוצה לקנות. לא רציתי לפרסם איפה אני גרה, לא משנה שאחרי זה איבדתי לגמרי את הפאסון על זה, אז אמרתי בהתחלה שהאיסוף מהפינה של הרחובות. אף אחד לא קנה, אולי שני אנשים באו שילמו לי, את היתר חילקתי לשכנות".
שבוע אחרי זה היא עשתה את זה שוב, הפעם פמפמה קצת יותר באינסטגרם, וההזמנות החלו לזרום. בשיא הסגר היא כבר הורידה חלות לרוכשים דרך חלון דירתה בכרם התימנים, בעזרת חוט ושקיות מאולתרות. "לאט לאט זה גדל עד שהכנתי את הכי הרבה שאני יכולה להכין בבית. קניתי עוד תנור, הבנתי שאני לא אחזור לקפה יעל. בהתחלה עבדתי שבעה ימים בשבוע והרווחתי אולי 5,500שקל. זה היה קצת קשוח".
איך יצא ככה?
"כי קניתי ביוקר, בכמויות קטנות והכנתי מעט והרווחתי מעט. קניתי קופסה לאריזה של עוגה בשלושה שקלים וחצי, כי רציתי רק את האריזה הספציפית הזאת. זה מזל שהייתי בראש הזה כי זאת הייתה השקעה וזה יצר סטנדרט שלא ירדתי ממנו. זה גרם לזה לעבוד".
בשלב הזה לקחה קיציס יועצת עסקית וזהו, היה לה עסק באוויר שכיום כולל עוד ארבע עובדות ושוב - לו"ז שבועי מלא. בינתיים היא עובדת בסופי השבוע מפיצריה שפועלת רק בערבים ("זה הכי חמוד להפעיל שני עסקים מאותו מקום בתקופה הזאת"), אבל בונה על מקום משלה לעתיד, ואפילו מצלמת דוקו ריאליטי על התהליך, "להציג את הסיפור כמו שהוא באווירה נשית, של 'היי אישה את יכולה למרות שזה מפחיד', למרות שזה לא נודע. בהתחלה חשבתי שעסק צריך ללכת ביי דה בוק, אבל אצלי הכל קרה הפוך, הכל היה מחתרתי".
תודה לך קורונה?
"אני חושבת שהקורונה גרמה לאנשים לקנות פחות ברשתות ויותר מקומי, לפעמים גם יותר יקר. זה דורש יותר השקעה או לאסוף הרבה פעמים".
החלות שלך נמכרות בין 25 שקל ועד 80 שקל לחלת החצילים המדוברת, שאם אני מבינה נכון צריך להזמין אותה מראש.
"אני גאה במחירים שלי. אמנם זה באמת משתלם למכור קמח ומים, זה מוצרים זולים ורוב מה שאני מוכרת עשוי מקמח ומים, אבל כל מה שאני שמה מעבר לזה, ובפרט המילוי חצילים שזה המון עבודה, אלו חומרי הגלם הכי יקרים, חמאה ושוקולד ותמרים הכי יקרים, זה חלק מהאג׳נדה של משהו מושלם, ואני לא עושה פה רווח של 300%. במחיר הזה אתה מעריך את מה שרכשת ואתה אוכל בסטייט אוף מיינד אחר, של כבוד, אפקט אחר של לנגוס במוצר. חוץ מזה אני מאמינה שבלב של האדם הישראלי הוא רצה לעזור לאחים ולאחיות שלו להתפרנס".
יש באמת המון יוזמות קטנות, המון אילתורים.
"זה אנשים שאוהבים לעבוד ולאט לאט התחילו לעבוד, בלי אמצעים. גם כל מה שאני מכינה נולד ממני ולא ממחשבה על מה לקוחות אוהבים. למשל ריבה בנייר פרגמנט, זה לא נולד מלחשוב על הלקוח אלא מצורך למכור משהו שאין לך איך לארוז. היה ברור שאני לא הולכת להגיש בפלסטיק, זה נראה רע וזה לא תואם שום דבר שיש לי להגיד".
היוזמות הקטנות האלו באמת נפוצות, והן בעיקר של נשים. אולי יש בהן את האדפטיביות הנדרשת, הגמישות והיכולת להתאים את עצמן במהירות למצבים חדשים ולגדלים אחרים. תחום האפייה בכלל התמלא בשנים האחרונות בנשים שגם משתמשות באינסטגרם ככלי קידומי, כמו ליאור קוקה או אור שפיץ. קיציס היא הגרסה ההיפסטרית והמתוחכמת שלהן. פחות עוגות לחשיפת מין עובר, יותר חלת חצילים ומארזי פיקניק. וכרגע, לפחות אל מול התור הנשפך מדי שישי מהדוכן בפיצרייה, זה עבד לגמרי.
"התור עושה לי חרדה בטירוף, למרות שאני יודעת מתי המוצר מושלם. אני יודעת שיש ימים שזה יוצא מושלם ומי שלא אוהב את זה זאת בעיה שלו והוא לא צריך להיות לקוח שלי, זאת לא בעיה של המוצר. אין לי יחסים מורכבים עם המוצר".
חרדה מהתור ובטח גם חרדה מזה שלא יהיה תור.
"כן. כל שישי לקראת עשר אני אומרת לכולם שאף אחד לא יבוא. אבל הם באים"
המטרה של קיציס היא בכלל לפתוח מפעל. "מפעלון. זה נשמע אזור תעשייה פתח תקווה אבל הכוונה למקום נוח לייצור. לא נוח לי מלא זמן. בבית היה לי לא נוח, שעות רק הייתי מסדרת את המקרר כדי שהכל ייכנס, חצי שנה לא היה לנו אוכל בבית היינו קונים פיתה ואוכלים אותה עם חומוס אחלה, זה עשה לי הרבה אשמה, שאין לנו את הבית שלנו. אחרי זה כבר יהיה יותר קל, אולי לפתוח בית קפה עם כריכים. בא לי להכין כריכים ברמות".
עם מה?
"עם מה שבא לי. עם כלום, עם חביתה עם חציל, לא שרימפס. יש לי עכשיו את הפריבילגיה ללמוד לעשות עסק בשלבים, כיתה א' ב' ג', לאט לאט".
איזה כיתה את עכשיו?
"ו', אני בחצי".
הוסללתי לשחק בסרטים
קיציס מתגוררת בתל אביב יחד עם בן זוגה, העיתונאי, הסופר והמוזיקאי גון בן ארי, השניים נישאו לפני כשנה וחצי, לאחר הצעת נישואים ויראלית שבמסגרתה גון הפתיע את דניאל בעיצומו של שיעור זומבה. חלקנו היו מתאבדות מרוב מבוכה, אבל דניאל אמרה כן. קצת אחרי זה הכרנו אותה יותר טוב ב"משחקי השף", כחלק מהנבחרת של מושיק רוט, אליה הגיעה אחרי שעבדה במטבחים נחשבים כמו "טאיזו" ו"דוק".
את רואה נגיד את הסדרה "הטבח" וזה מרגיש לך מוכר?
"מדובר על מטבחים של פעם, גדולים, עם גבר שליט שנותן הוראות וכועס. היום זה לא ככה, אולי אין מפלצות כאלה יותר, אלו דברים מיושנים".
למה, גם משחקי השף זה די ככה.
"כן, זה פורמט בעייתי עם מירי בוהדנה והשפים".
מבחינת קיציס, היא הלכה לריאליטי בשביל החשיפה, וזה מה שיצא לה משם. מעבר לזה, היא לא נקשרה יותר מדי לפורמט או לשפים ומרגישה שסיימה את החוויה בלי שהיא דבקה בה או צילקה אותה, אם יום אחד היא תחזור עליה זה יהיה כשופטת. "יש אנשים שלא יודעים מה זה אומר להיות אדם מוכר ואז פתאום נהיים מפורסמים וזה יכול להרוס להם את החיים. אני גרתי בעיר וקצת שיחקתי ועשיתי פרסומות. היה לי סוכן, היה לי ליווי, ידעתי איך סט נראה וידעתי מה אני רוצה להשיג. אבל כן חשבתי שאזכה או אגיע יותר רחוק, וזאת חוויה שהייתה לי יותר קשה משחשבתי".
באילו מובנים זה היה לך קשה?
"הסקיל שהמשחק דורש לא מפותח אצלי. אין לי את הווייב של להמציא מנות. אני לא חושבת על אוכל כעל מנות, זה לא איך שהמוח שלי עובד, אני גם לא רוצה לאכול מנה, זה לא אני. אז פתאום לעשות את האוכל הזה לא זרם לי וזה תסכל. גם הדינמיקה הקבוצתית לא תמיד קלה לי. יש פרגון כללי אבל לא נשארתי חברה של אף אחד, היינו עונה לא מאוד תחרותית, היו הרבה נשים, אולי בגלל זה היה הרבה מאוד פרגון".
"לא הייתי בוחרת במושיק לשף שלי", היא מודה, "והדברים היו על השולחן כל הזמן, נתתי לו כבוד. זה קשה להיות שף כשלא מעריצים אותך, שף הוא המון בשביל טבח ואם הוא מקדיש לך כמה דקות זה וואו בשבילך. אבל בניגוד למטבח שאני הולכת לעבוד בו אצל מישהו שאני רוצה ללמוד ממנו ולצאת עם ידע, שם זה היה הפקה. לא הגענו כדי לצאת טבחים יותר טובים אלא כאמצעי, לקבל הכרה".
מה עם זה שאין שופטות נשים?
"גם להביא אישה כאישה כדי לאזן זאת מחשבה מוזרה ומגבילה, פשוט תחשבו על קאסט מתאים ומאוזן ומן הסתם יהיו בה גם גברים וגם נשים".
אבל עובדה שאין, הם יחשבו על אלף גברים ולא על אישה.
"אני חושבת שאת טועה, ככל שיעברו השנים יהיו יותר טבחיות ויותר שפיות ומי שיתאים יתקבל וייבחן. אין הרבה שפיות מוכרות כרגע, גם מיכל אנסקי היא לא שפית".
את חושבת שכל אדם מתקדם על פי כשרונו ולא לפי שיקולים אחרים?
"אני חושבת שלחשוב על נשים כמשהו נפרד במשק מגברים זה בעייתי ומיושן, התחושה של האפלייה מתקנת היא לא נכונה לגיל שלי, לא גדלתי בתחושה שאני נכנסת למטבחים ומטרידים אותי או מפלים אותי, השף שלי לא ראה אם אני גבר או אישה רק שאני טבחית טובה. ולנשים יש כישרונות מדהימים במקצוע שלגברים אין"
אז למה כל השפים גברים?
"כי זה היה פעם מקצוע של גברים"
והעתיד ורוד?
"ברור, אני העתיד".
למרות התנגדותה לאפלייה מתקנת, את העסק שלה פתחה קיציס אך ורק עם נשים. "העבודה עם נשים התחילה עוד בקפה יעל. לבעלים הייתה אג'נדה לא כתובה שיש עדיפות לנשים כי זה עובד יותר טוב וזה יותר נעים, ובכללי לשחרר קצת מאנרגיה גברית לשעות מסוימות בים. צוות של נשים הוא מאוד מכיל ומקבל בניגוד לצוות במסעדות של פעם שזה מאוד היררכי, צבאי".
הדרך למטבח הייתה רצופת תלאות עבורה. "הייתי ילדה שאמרו שיש לה הפרעת קשב ונתנו לי ריטלין ולא עשיתי בגרות טובה, אבחנו אותי עם הפרעת קשב כי בית הספר לא התאים לי, זה לא מתאים לילדים בכלל, אתה בכיתה א' ויושב בכיסא ולא מאמין שעד שתהיה גבוה אתה תקוע בווייב הזה".
נשמע כמו סבל.
"זה יצר אצלי הרבה חוסר ביטחון. וברור לי שאני לא סתומה, אז למה זה לא מתבטא בהצלחה? הצטלמתי לסרטים - וזה לא היה זה, ובבית ספר - זה לא היה זה, והגעתי לגיל 17 בלי לדעת שאני טובה במשהו, ואז הגעתי למטבח".
וזה עבד.
"כן, אני מגיעה למטבח ומבינה שזאת לא הפרעת קשב, זה כישרון קשב. אני לא יכולה לעשות שני דברים במקביל כי אני יכולה לעשות רק ארבעה דברים במקביל ומעלה. אם יש לי משהו בתנור ואני אדבר איתך הוא יישרף, אבל אם יש לי ארבעה דברים על הגז ומשהו בתנור ואני עוד צריכה להשתין – הכל פיקס".
הלכת ללמוד את זה?
"למדתי בבית ספר לבישול וזה לא תרם לי הרבה. בבית ספר לבישול דקדקנים וקפדנים וקצת שוכחים עיקר ותפל, ואת מגיעה לעבודה ובסרט שזה הווייב במטבחים, של לחתוך משהו עם סרגל. אבל כפרה, זה 320 איש הערב. זה תאוריה נחמדה שעולה הרבה כסף אבל כל מה שלמדתי היה מעשי. פתחתי שלוש יחידות אויסטר בבית ספר לבישול, הגעתי לסרוויס עם 150 יחידות אויסטר בערב, איפה נראה לך למדתי לפתוח אויסטרים יותר טוב?".
אז את ממליצה לטבחים ללמוד דרך המטבח.
"כן ומטבח כמה שיותר מקצועי. וללמוד בסיס, איך לחתוך ואיך להתחייב עמוקות לעבודה שלך וללמוד את הקצב הזה שהוא לא אנושי, היצירתיות באה אחר כך.
"מטבחים שמאכילים 300 איש ביום זה לא אוכל, זה הפקה, את מפיקה מזון, מתפעלת מזון, זה לא רגשי. היה לי קונפליקט עם זה שאני עובדת מאוד טוב אבל אני לא מרגישה שאני יודעת לבשל, ואז גם זה התאזן. זה פשוט זמן, המון זמן ושנים".
מה עם לעבור לתקופה לחו"ל? זה גם מסלול מקובל של שפים.
"חו"ל מדכא, מה עושים בחול? זאת טעות עסקית לעבור לחו"ל. אם אתה רוצה להצליח פה אתה חייב ללמוד רגע איך עושים כל יום אותו הדבר. כל יום במשך שנה. וכל יום את מקבלת צרור כוסברה ואת לומדת איך כוסברה נראית לאורך כל השנה. להסתכל זה מאוד מתגמל".
קיציס גדלה בתל אביב, בשינקין, אמה עדיין גרה שם. הוריה התגרשו כשהייתה בכיתה ג'. אביה קרדיולוג שנבחן יחד איתה למשחקי השף ולא עבר, אמה מטפלת בבני נוער בסיכון. אחותה היא קורין קיציס, שהתפרסמה בעולמות הדוגמנות וההנחייה לפני שעזבה את הארץ ועברה לחיות בברלין. לאחרונה היא שבה לארץ עם משפחה והשתיים בקשר הדוק. כילדה, גם דניאל נגעה בעולמות הפרסום כששיחקה בסרטים כמו "אדמה משוגעת" ו"ערבים רוקדים".
"פעם ב- פתאום צץ איזה אודישן ואני הולכת. אף פעם לא רציתי לשחק, זה משהו שקרה לי עם החיים. לי היה מוזר להשתתף בדברים בטלוויזיה כי זה חלק מהסביבה בה גדלתי, זה היה קצת סטנדרט, ופתאום תפסתי את זה והבנתי שזה לא זה. זה רק משהו שעשיתי בטעות כמה שנים".
למה?
"כי זאת לא העבודה שלי. זאת רק עבודה שמתאימה לאיך שאני נראית".
הוסללת לשם כי את יפה?
"הוסללתי כן, זה מה שקרה לי, אני לא מתחרטת על זה זה נתן לי הרבה בחיים אבל זה נגמר".
ידעתי שיש לו חברה
המראה של קיציס, זה ברור, מעסיק את העוקבים והצופים, שבטח שמחים לגלות דרך הסטוריז שלה שיופי לא מעניק חסינות מפני כל מצבורי הנוירוטיות, הלחץ, ההרפסים מהסטרס, החרדות וחוסר הביטחון שלעולם יש להציע. יש בזה משהו אנושי ומנחם. "הפורמט הזה של סטוריז מאוד מתאים לי, יש לי צורך לשתף, אני חושבת שיש לי מה להגיד לעולם וזה כלי שמעביר את הכל בצורה הכי טובה"
"אני חושפת גם את החרדות, זה מובן מאליו מבחינתי. אני עוברת הרבה וחרדות זה דבר שכולם מתמודדים איתו. זאת מילה שיש לה מנעד, כמו שיש דיכי ודיכאון, אני יכולה להיות בדיכי יום אחד אבל ברור שאני לא בדיכאון. חשבתי שזה אותו דבר אצל כולם במובן מסוים, שכולם קצת בחרדה, וקיבלתי הרבה תגובות שאני אדם חרדתי. מבחינתי זה חלק מנפש האדם, להיות גם בחרדה, במיוחד בתקופה של שינויים גדולים".
אז את לא מקפיצה קלונקסים.
"לא, זה סתם משהו שעובר עליי הרבה. אולי זה בולט לאנשים שלא חיים בשלום עם החרדות שלהם".
אחת השערוריות הכיפיות שאפפו את קיציס בשנה האחרונה הייתה פולמוס שיער בית השחי. תמונה של קיציס בבגד ים חשפה שהיא לא מסירה שיערות מבית השחי, דבר שלא אמור לשנות לאף אחד, אבל היו כאלו שקישרו את זה להגיינה שלה, ותהו איך זה משתלב עם הניקיון במטבח. מה הקשר? לבחורה יש פחות שיער בכל הגוף מאשר בפרק יד אחד של אהרוני, אבל לכו תבינו אנשים.
"שיער בבית השחי מפריע לנשים שאובססיביות לכל שערה בגוף שלהן. המחשבה של האישה היא שזה ידחה גברים, אבל זה דוחה רק נשים סופר ספציפיות. לפני שנה כולם דיברו על השיער בבית שחי והיום אני מרגישה גאווה שהדבר הזה ירד מהטייטל שלי, לא אומרים 'אה זאת עם השיער בבית שחי' בוחרים משהו אחר להגיד. כמו שהטייטל שלי הוא לא יוצאת ריאליטי זה לא מה שמלווה אותי".
אבל בואי כן נחזור לזה רגע.
"הייתי בשוק מהסיפור הזה. לגברים יש שיער על הפאקינג אצבעות, ואני בנאדם אסתטי, אף אחד לא יראה אותי ויגיד מטונפת. ולא יודעת, לובשים חולצה, זה כמו שידברו על שיער ערווה".
אני מניחה שיש אנשים שמבחינתם זה כמו שיער ערווה.
"יש לי גם שיער ערווה, מה זה מפתיע? באיזה קטע זה קשור לי למקצוע, למה מותר לקשר את זה בכלל? אם הייתי מתביישת בזה ורק רוצה שפחות אנשים יראו הייתי מפסידה, אבל אני מנצחת כי אני מעל הסיטואציה. איך אפשר לקשר את המקצוע שלי לסגנון שלי? זה קורה רק כי אני בת וזה לא יכול להתקיים יותר".
את גאה במאבק הזה?
"זה מעביר את האג'נדה הכללית, זה האדם שאני".
אם אנחנו כבר במראה חיצוני, לפי הסטוריז יש לך קצת עניין עם משקל וכושר.
"עד שפגשתי את גון לא הייתי מרוצה מאיך שהגוף שלי נראה, ואז רזיתי המון ונהייתי שרירית למדתי להיות מדריכת כושר וזה יצר אובססיה, לאו דווקא להיות רזה אלא להרגיש קלילה. לא ידעתי מה המטרה, לא רציתי להיות דוגמנית, רציתי שיהיה לי נוח, נוח עם הציצים נוח עם ג'ינס. זה מה שרציתי, להגיע לנוחות, וכשנהייתי קצת יותר שלמה עם עצמי, בין היתר בזכות הנישואים, הכל נהיה קצת יותר קליל. אני הכי רזה שהייתי עכשיו ואני אוכלת כל מה שאני רוצה, כי משהו פשוט נרגע"
מה זה אוכלת כל מה שאני רוצה?
"אני אוכלת מעט וגם הרבה, אני יכולה להרגיש שאני אוכלת המון ולהרגיש כבדה ולזכור את הכבדות הזאת ולהרגיע. זה לא על להיות שמנה או להרזות, אלא להרגיש קל והספורט מאוד עושה את זה".
ספרי על ההיכרות עם גון.
"ראיתי אותו יום אחד והוא נראה לי חמוד, כתבתי לו באינסטגרם אם הוא רוצה להיפגש והוא כתב שיש לו חברה אבל זה וואו שכתבתי לו את זה. וזה באמת וואו אבל זה רק כי ידעתי שהוא לא באמת יסרב לי, הרגשתי שזה לא היה הימור".
יש אנשים שכן מסרבים?
"לא כתבתי להם אף פעם אז אני לא יודעת. ואני יודעת מה אני רוצה, החלום שלי הוא לא לצאת עם בראד פיט".
אבל זה לא הבנפיט של להיות מאוד יפה? שלא מסרבים לך?
"זה לא קשור למה שהם זה קשור למה שאני יודעת שאני. יצאתי גם עם בחורים שלא התייחסו אליי יפה, היו לי גם זוגיות רעות. הוייב התל אביבי של כל הזמן לחפש הוא מתיש ולא מתאים לי. ידעתי שאני רוצה להתחתן מוקדם, ושעם בית, שהוא בסיס, ובן זוג מוצלח אני אוכל להצליח יותר בכל התחומים ולהיות טובה יותר.
"ידעתי מאוד מהר שזה הוא. הוא כל הזמן היה לי במחשבות, גם כשהוא אמר לי שיש לו חברה אמרתי סבבה, אני בתחרות עם חברה שלו. עשיתי את מה שצריך כדי לקבל ממנו תשומת לב וזה עבד לי. הוא העסיק אותי כל הזמן. לקח לנו איזה שנה לצאת לדייט ומרוב שחיכיתי לזה הגעתי לפגישה בהתקף חרדה וזיעה. ואז זה השתחרר והתחלנו להיות ביחד".
במקביל לנסיקתה של קיציס בתחום הפחמימות, בן זוגה גון בן ארי הקים את מקהלת זולת, סוג של להקה או כת או איך שלא תקראו לעשרות צעירים תל אביבים יפים שנפגשים כדי לשיר ביחד. עד כה, לפחות לפי מה שידוע, איש לא קועקע בכפייה. "המקהלה הרבה יותר אותנטית מכל מה שמנסים לשים באיזו קופסה. גון חיפש מקהלה שתלווה אותו בשירים שלו שכתב והזמין אנשים לדירה שלנו והגיעו המון, ברמה שאי אפשר לסגור את הדלת. ואנחנו יושבים בסלון ושותים ערק ושרים את השירים שלו ומשהו התיישב פיקס".
פעם הוא היה יותר הכוכב בקשר, היום את מוכרת קצת יותר.
"יש לנו חוזק של קשר שמאפשר לעוף. יש לי יותר עוקבים מאשר לו, אבל הוא סטאר, אנשים מאמינים לו ויש לו מלא מה להגיד. אין את ההתקטננות הזאת בינינו, זה לא חלק מהיחסים. זה נשמע אוטופי אבל זאת האמת".
צילום: אור דנון | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור: דניאל גורן | שיער: אבישי מסטי