את הימים האחרונים מעבירה קרן אגם, גורו העוגות ושבלולי החמאה, על סוג של קורקינט משודרג כשרגל אחת שלה מונחת על התושבת והשנייה תומכת מהקרקע. כך היא משייטת לה ברחבי ביתה המשקיף על החוף היפה של שכונת עג'מי ביפו, מתגלגלת מהמטבח עתיר סוגי הקמחים ועד למרפסת בה מוצב תנור ענק שפולט עוד ועוד ניסויים של של מתכונים. אם היא צריכה לקחת איתה משהו, היא מניחה אותו בסלסלה הקטנה שמותקנת על הקורקינט או מזעיקה את אחד מבני הבית לשרת אותה.
ההתניידות הזאת היא לא תחביב קורונה חדש. לפני כחודש אגם ריסקה את הרגל בשמונה מקומות, אחרי שנפלה מהסקייטבורד כשהדגימה לבן שלה איך לבלום נכון, אירוניה שהיא מודעת אליה. מאז, בלוגרית האפייה מנהלת סדר יום חדש, "סדר יום של זקנה בדיור מוגן", היא צוחקת. "ביום-יום אני גולשת, צוללת ורוקדת שלוש פעמים בשבוע, ועכשיו אני לא עושה כלום. קמה בבוקר, אוספת את הדברים שלי לסלסלה ועולה למעלה עד הערב. וככה זה יהיה עוד כמה חודשים".
מי שעוקב אחרייך באינסטגרם רגיל לראות פחמימות מפתות, לא גלגלים. מה עשית על סקייטבורד?
"היינו אצל אח שלי בקיבוץ להבות חביבה, אחרי שישבנו שבעה על אבא שלי. קמנו מהשבעה והייתי חייבת אוויר אז יצאתי לטייל עם בן זוגי והבן שלי שלקח את הסקייטבורד ולא ידע לעצור איתו. היה לי סקייטבורד כנערה אז רציתי להראות לו איך עושים את זה. זה הסתיים בכך שנפלתי ומיד ביקשתי שניסע לבית החולים".
אגם שייכת לזרם המזליסטי של הבלוגרים הקולינריים. כמוהם, גם היא נכנסה לקורונה עם בלוג צנוע ומובסס, 30 אלף עוקבים וטור אפייה במאקו "אוכל טוב"; וכיום מחזיקה צבא של 130 אלף עוקבים, ומתכונים ויראליים עם חצי מיליון צפיות - כמו עוגת רוגעלך וחלת בייגלה ירושלמי. ממתכונאית אהודה היא הפכה לכוהנת אפייה ביתית שמזהים ברחוב, כשיש רחוב, והכל בזכות בגט אחד ללא לישה.
"בחודש מרץ חמי נפטר והוא היה צרפתי אז הקדשתי לו פוסט והכנתי באגטים. זה היה בתקופה שכולם הכינו לחם ללא לישה, אז החלטתי שאני אעשה בגט. וזהו, טרפת. באותה תקופה הייתה תחושה של הישרדות כאילו שאם לא נבשל ונאפה בבית לא יהיה מה ואיפה לאכול. אנשים התחילו לאפות כמו מטורפים. וזה עבר מפה לאוזן, מישהו אחד הכין את הבגט ללא לישה, אמר לחבר שלו וזה עבר. דף האינסטגרם שלי התפוצץ. עלו לי אלפי עוקבים ביום. ואז אני מבינה שזהו, הגעתי למקום שלי".
העוקבים החדשים פתחו גם לה את התיאבון, והיא החלה להעלות קטעי וידאו על בסיס יומי. "ראיתי את כל הבלוגריות המקצועניות עושות מתכונים בווידיאו והחלטתי שלא אעשה כי זה לא יהיה באותה רמה. אבל אז חבר אמר לי להכין את הבגט בווידיאו ופתאום התחלתי לדבר ולהוציא את עצמי. עד אז לא העזתי כי הרגשתי שאני גם הכי לואו באדג'ט. אבל אני יודעת על עצמי שאני מהממת, מצחיקה, אני משמחת אנשים, ותוך כדי אני לומדת שאני אותנטית, אין בי משהו עשוי ואני לא מתביישת בזה. אם נופלת לי קליפה של ביצה לקערה אני מוציאה אותה עם היד. וזה פשוט גדל בטירוף".
"מסיבות אסיד היו החיים שלי"
אגם, בת 48, מתארת את החיים המקצועיים שלה כרצף של צירופי מקרים, לעיתים מתעלמת מתכונה חזקה, כנראה מולדת, שדחפה אותה להרפתקאות והישיגים: אומץ. היא הייתה נערה מרדנית שעזבה את בית הספר בגיל 15 ועברה לגור עם בן זוג מבוגר ממנה בחוות סוסים על חוף הים. "הייתי נורא פרועה", היא משחזרת, "בגיל 10 התחלתי לעשן, הייתי פריקית מהתחת, והסתובבתי בכל הארץ. לא רציתי ללמוד, רציתי ללכת להופעות ולשמוע מוזיקה ושיהיה לי כיף. בגיל 15 אמא שלי אמרה שאולי אין טעם יותר שאני אלך לבית הספר. גם ככה לא הלכתי, היא פשוט הפכה את זה לרשמי".
אגם נולדה בסיני לאבא שהיה חקלאי ובשלן, ובשנת 82' עברה למושב ביתן אהרון - אז משפחתה, כמו משפחות חקלאים רבים, חוותה התרסקות כלכלית. "גרנו בנחלה מטורפת אבל לא היה כסף. אבא שלי נאלץ להתחיל לעשות דברים אחרים למרות שהיה לו משק גדול מאוד, ולאט לאט הוא נכנס לעבוד במטבחים וגם פתח מסעדה צרפתית קטנה בשם 'דרטניאן' שהייתה בבית מעריב בתל אביב. האוכל היה משהו מאוד מרכזי בבית. ובשלב מסוים גם עבדתי קצת עם אבא שלי".
בצבא שירתה דווקא במשטרה הצבאית, ואחרי השחרור עבדה במלצרות וגילתה את מסיבות האסיד. "מוסיקת טראנס ומסיבות הפכו להיות החיים שלי", היא מספרת והעיניים נוצצות, "ואז בשלב מסוים הכרתי את הדי.ג'יי שהפך להיות בעלי הראשון". היא נישאה בגיל 25 למי שמוביל היום את ההרכב המוכר אסטרל פרוג'קשן, בגיל 26 כבר הייתה להם ילדה משותפת שהיום היא כבר בת 22. שנה וחצי לאחר מכן הכירה את בן זוגה הנוכחי נתן, שעבד בזמנו בתחום הפרסום. לשניים נולדו שני ילדים, היום בני 16 ו-14.
למרות שאמא שלהם היא מפעל אפייה שעשרות אלפי אנשים מכינים מכתביו מדי שבוע, הילדים פחות בקטע. "הילדים שלי אוכלים רק עוגת שיש פשוטה או עוגת ביסקוויטים. את היתר אני אוכלת לבד ומחלקת לשכנים או לבית אבות קרוב. כך הגעתי בשנה האחרונה למצב שאני אוכלת המון ומעבר למשקל, ועליתי חמש קילו, הרגשתי את זה בריאותית. לכן החלטתי שאני עושה עכשיו ניקוי של 21 יום בלי גלוטן ובלי סוכר כי מאוד הגזמתי. הגעתי למצב שאני נכנסת למטבח ואוכלת רק בצק".
אין פה דיסוננס, את כל היום אופה עוגות ולחמים ולא טועמת?
"אנשים שעובדים במאפייה אוכלים כל היום מה שהם עושים שם? לא. זה לא אומר שאני חייבת לאכול כל מה שאני אופה. כי אני בור ללא תחתית, את לא מבינה כמה אני יכולה לאכול. עכשיו אני במטרה להרגיש יותר טוב ולחזור למשקל שלי ולאט לאט אני אחזור בצורה מאוזנת ומבוקרת. אפשר לאכול פרוסת עוגה ביום, ואני לגמרי שואפת לשם, אבל לא צריך לאכול שמונה פרוסות ועוד שתי חבילות של עוגיות ובגט עם חמאה וגבינה צהובה. בעצם החלטתי לעשות לעצמי משמעת לאט לאט, כי אני לא אפסיק לאפות. אני לומדת עכשיו לחיות עם משמעת".
אישה לאישה מלכה
את דרכה באפייה היא החלה באופן מקרי לפני כעשור. חברה שחגגה יום הולדת ביקשה ממנה להגיע עם עוגה, היא הופיעה עם עוגת תמרים בציפוי קרמל. "כל המסיבה אנשים רק ניגשו אלי וביקשו את המתכון", היא מספרת, "ואז בדיוק עברנו ביפו לדירה עם תנור חדש ופשוט התחלתי לאפות כמו מטורפת. הייתי מעלה לפייסבוק עוגות וחלות, להשוויץ, וחגית בילייה שכבר הייתה אז 'לייזה פאנלים' אמרה לי שאני חייבת בלוג".
את ביליה, הכירה אגם כשהייתה המפיקה שלה בערוץ הילדים לפני כעשרים שנה. הן התחברו ועד היום הן בקשר, כשביליה גם אחראית על האאוטינג הראשון של אגם בעולמות המתכונים ברשת. "שלוש שנים חגית כל הזמן אומרת לי לפתוח בלוג, ואני ממשיכה לאפות וללמוד בבית וחולמת שיהיה לי גם בלוג אבל לא מעיזה. אני לא יודעת לצלם ולא יודעת לכתוב אז מה יש לי להציע? בשלב מסוים כשנמאס לחגית ממני היא לקחה תמונה של עוגה מהפייסבוק שלי וביקשה מתכון. ואז היא עשתה עליי כמו מיני כתבה באתר סלונה עם המתכון שלי לעוגה, שהייתה עוגת שמנת חמוצה כזאת עם פצפוצי שוקולד, ומבול של אנשים הכינו אותה. קיבלתי המון תגובות ומחמאות. חגית הסבירה לי איך לפתוח בלוג בוורדפרס וזהו".
באותה תקופה אגם הפעילה עסק של שירותי משרד מהבית. היא עבדה במשרה מלאה והחלה במקביל להעלות מתכונים לבלוג הקטן, "נשואה למאפייה", בליווי תמונות שצילמה עם הבלקברי. "זה היה כיעור שאין לתאר", היא צוחקת, "אבל כנראה משהו בכל זאת הצליח לעבור כי אנשים הגיעו. באותה תקופה הבלוג לקח ממני המון אנרגיה, ממש היו לי פחדים מטורפים, כאבי בטן, שלשולים. הייתי רואה את כל הבלוגריות האחרות מסביב ומוצאת מלא תירוצים למה לא לעשות. שפעם בחודש הייי מעלה משהו, ולמרות שמלא אנשים מכינים אותו - אני לא מצליחה להניע את עצמי לשוונגים. בשלב מסוים חבר טוב בא והעיר לי שאני לא יכולה להמשיך לצלם ככה והוא נתן לי מצלמה טובה. התחלתי לצלם אחרי קורס קצר של צילום אוכל וסטיילינג והבנתי שאני מצלמת טוב, יש לי את הסטייל שלי ואני לא בונה פריימים".
השלב הבא היה להעביר סדנת אפייה. "לא ידעתי רבע ממה שאני יודעת היום אבל פתחתי סדנה והיא התמלאה. זאת הייתה תעוזה מאוד גדולה לעשות את זה. התחלתי עם סדנה אחת בחודש, ולאט לאט עליתי. תוך כדי אני מבינה שחלק מהכיף שלי זה ללמד אנשים לאפות בבית. כמה שזה נשמע הזוי אני מרגישה שהאפייה עשתה לי תרפיה מאוד גדולה בחיים ואני מרגישה שזה משהו שאני רוצה להעביר אותו הלאה".
נפח הסדנאות גדל בעקביות, אגם התחילה לצמוח ולהתפתח ובסופו של דבר זנחה לחלוטין את העסק לניהול משרד, אבל תחושת הנחת ממאנת להגיע. "כן, אני עדיין בחוסר הביטחון הזה. כי לבלוגרים סביבי קורים המון דברים ואני מרגישה שזה לא קורה לי. הייתי משוכנעת שזה יישאר אצלי על הבינוני. ידעתי שאני טובה בסדנאות ושאני מאוד טובה עם אנשים אבל הקטע של הבלוג? הרגשתי שזה לא ממריא".
מתי את מתחילה להיפטר מהעול הזה של תסמונת המתחזה?
"אני מאמינה ב'משנה מקום ומשנה מזל'. לפני שנה בדיוק עברנו לדירה הזאת ביפו, הגדלנו את הסדנאות ומאותו רגע ממש הר געש. פתאום אני יכולה לארח יותר אנשים ואני מתחילה לעבוד כל היום. עברו אצלי בסדנאות עשרות אלפי אנשים. וגם הקורונה זאת תקופה של פריחה אצלי. אני מאמינה שגם בלי הקורונה זה היה איכשהו כן קורה בשבילי בסוף אבל אולי לא בקצב המטורף הזה".
זו גם תקופה של הרבה אוכל מבחוץ, אז מה בעצם הופך את בלוגרי האוכל לכל כך פופולרים?
"אם אני עכשיו רואה תכנית בישול של שף גדול - הוא מבשל כמו במסעדה, ופה יש בלוגר שעושה הכול בבית שלו: קונה את המצרכים, מבשל ומצלם בבית, זה מאוד מנגיש. וגם אי השלמות, כשהתחילה הקורונה וכולם התחילו לאפות אני זוכרת את העוגה הראשונה שהוצאתי מהתנור ויצא לי סדק על העוגה. בשבילי סדקים בעוגות זה החיים, ובעניין הזה למשל הצלחתי לשנות לאנשים את הראש. אנשים שאלו אותי אז מה לעשות כשיש לי סדק ונכנסו להיסטריה, והיום שואלים אותי איך עושים שיהיה סדק. בעיני זה הכי יפה בעולם. הדיוק בקונדיטוריה לא עושה לי את זה".
ואיך תסבירי את ההצלחה הספציפית שלך?
"יש לי טעם עממי טוב. אני מתאימה לחיך של הרבה אנשים. גדלתי על קרמשניט, על פחזניות ועוגות שיש, הדברים הכי פשוטים וזה מה שאני אוהבת. חוץ מזה כשהתחלתי לאפות לא היה לי שקל על התחת, היו תקופות שאמא שלי תמכה בנו כלכלית, אז גם לא יכולתי לאפות יקר. זה חייב להישאר זול. וגם היום אני לא אכין מתכון שיש בו עשר ביצים כי אני לא אוהבת להשתולל ולהגזים. אז המתכונים שלי גם לא יקרים והם נורא נגישים".
הגעת מבחינתך לנחלה, את כבר לא חסרת ביטחון בתכנים שלך?
"אני יכולה היום להגיד שאני בלוגרית גדולה. זה כיף ואני לא מתביישת, אני כבר לא משווה את עצמי לאף אחד. זה שינוי מאוד גדול שאתה עובר. יש המון אנשים בתחום הזה שהיו לי השראה, חן שוקרון, פיית העוגיות, אפרת ליכטנשטט, מיס פטל, לייזה כמובן ורותם ליברזון. והיום אני מבינה שגם אני השראה לאחרים".
צילום: עופר חן | איפור: ניב דהאן