כשבלוגרית האוכל אליטה אופק העלתה סטורי באינסטגרם על הקושי של הוריה החירשים באזעקה, היא לא חשבה שהוא יעורר כל כך הרבה הדים. היא ביקשה מ-100 אלף עוקביה לשים לב לשכניהם בעלי המוגבלויות ולעזור להם להתנהל בבטחה במהלך האזעקות של מבצע "עלות השחר". לא היה לה מושג שהעוקבים שלה, שרגילים לקבל ממנה סטוריז ומתכונים לאוכל אסייתי בדגש על דגים נאים – יצפו דווקא בסטורי הזה בעשרות אלפים ויגיבו עליו במאות, כשבין המשתפים גם סלבס כמו יעל גולדמן, סיון קליין ומור סילבר.
"ההורים שלי חירשים, ובימים כאלה אנחנו מסכמים עם השכנים שלהם על נוהל, כשיש אזעקה הם מצלצלים להם בדלת כמה פעמים (הפעמון שלהם זה אורות מהבהבים בכל הבית) ובלילה ההורים שלי ישנים בסלון. לשכנים אנחנו מביאים מפתחות וכשיש אזעקה הם נכנסים, מעירים אותם מהר והם יורדים יחד למקלט", כתבה בסטורי ההוא.
"פרסמתי את זה ממש מהבטן, באותה השנייה. לא חשבתי בכלל לדבר על זה. זה היה כדי לעורר מודעות לשכנים, לאו דווקא חירשים", היא מסבירה השבוע. "יש גם אנשים מבוגרים בני 80, 90, שאולי לא שומעים טוב או לא מצליחים ללכת וצריכים עזרה להגיע לדלת. השיח שבא מהסטורי העלה מודעות לקהילת החירשים, וזה מדהים שיכולתי להשפיע ולהשמיע".
במדינה שבה מבצעים צבאיים אינם עניין נדיר, ושיש בה אזורים שבהם אזעקות נשמעות על בסיס קבוע – לא ברור איך דווקא אומת ההייטק לא דאגה עד 2022 לטכנולוגיה משוכללת יותר עבור כבדי שמיעה מאשר שכנים שנכנסים הביתה באישון לילה כדי להעיר אותם. "פעם לחברת ביפר הייתה זימונית שמחוברת למערכת ההתרעה הראשית של פיקוד העורף והיה לה רטט חזק, אנשים הרגישו מאוד בנוח לשים אותה על הגוף", אומרת אופק. "היום אני לא חושבת שמישהו מרגיש בנוח לשים בלילה את הנייד עם כל הקרינה על עצמם. אני יודעת מתוך הקהילה שהרבה חירשים היו מרוצים מהטכנולוגיה הישנה".
"פיקוד העורף הגיב על כך (בתוכנית 'יהיה בסדר' בגל"צ שבה התראיינה אופק – ע"ש) שהטכנולוגיה הישנה פחות מתאימה ושאפליקציית פיקוד העורף מספקת. אני מציעה שיקשיבו לאנשים מתוך הקהילה", היא מותחת ביקורת בעדינות. "יש אפליקציה והיא טובה, אבל לא ב-100%. והיום בעידן שלנו, עם כל הטכנולוגיה, אפשר לתת מענה של 100%. כמו שאנחנו שומעים אזעקה, זו זכות בסיסית של חירשים לדעת שיש אזעקה", היא אומרת בחיוך בוהק ונעים.
יש לאופק (32) הרבה סיבות לחייך. אנחנו יושבות בפינת האוכל בביתה במרכז תל אביב, שבו היא גרה עם בעלה ושתי בנותיה. מולנו שולחן אוכל גדול וכבד, עמוס עציצי פרחים. זו רק אחת מתוך שש פינות אירוח – אי מסיבי במטבח, סלון רחב ידיים וססגוני עם ספרייה עשירה ותמונות צבעוניות על הקירות. בחוץ, במרפסת המשקיפה על הנוף של העיר, יש בר מוגבה ושתי פינות ישיבה מזמינות. ברקע נשמעת מוזיקת רוק בווליום גבוה, האוויר מבושם קלות. אפילו חדר הילדות מסודר להחשיד בפלטת גוונים הדרגתית של חד-קרן.
"אני רוצה להפעיל את כל החושים של מי שנכנס. יש פה תמיד מוזיקה, ריח של נרות, פרחים ותמונות ודגש משמעותי על הנראות. ואז אני גם מכניסה את הטעם, שזה האוכל שלי", אומרת אופק כאושיית קולינריה בנסיקה. "זה בית שמח, בית שמארח. קיבלתי את זה מההורים שלי", היא מוסיפה. מול הפנים המופתעות שלי, שציפו לסיפור על ילדות קשה בצל המגבלה של הוריה, היא מבהירה: "לא יהיה פה היום סיפור מתמסכן".
מתרגמת מלידה
זה לא אומר שבסיפור של אופק אין עצב. אבל גם את הקשיים המשמעותיים ביותר שעברה, היא החליטה לתרגם לכוח. אפילו השם שלה ממחיש איך לאורך סיפור חייה דווקא המגבלה מולידה הזדמנות. "ההורים רצו לקרוא לי עליזה", היא מסבירה, "אבל לאבא שלי קשה להגות את האות ז', ויצא לו אליטה. כשעלינו לארץ אבא ואמא שלי לא הבינו אפילו את המשמעות של השם, הם רק ידעו שזה בינלאומי. רק אחרי שהם קראו לי אליטה הסבירו להם מה זה".
היא עלתה עם שני הוריה מבאקו, אזרבייג'ן, כשהייתה בת חמישה חודשים. שניהם חירשים מלידה מסיבות גנטיות, אבל כל הורה נושא גן חירשות אחר. כך יצא שגם היא וגם אחותה הקטנה, אסתר, נולדו שומעות. השפה הראשונה שלה הייתה שפת הסימנים, ובגיל 3, כשנכנסה לגן, למדה לדבר עברית כשפה שנייה.
עוד במגזין mako:
>> אן זיוי: "די לשאול אותי אם אני בהיריון, מי הרשה לכם?"
>> פיט דיווידסון מציג: איך להיפרד מקים קרדשיאן ולהישאר בחיים
>> איתמר בן גביר: "אני אומר לאשתי שתשלח אותי לשטוף כלים, שלא יעלה לי"
>> המרוץ עדיין בעיצומו, אבל כולם בצה"ל כבר יודעים: זה הרמטכ"ל הבא
>> "אתה שמן? תאהב את עצמך". השנה שבה הפך אוראל צברי מכוכב ילדים לכוכב, נקודה
אף שהיו עצמאיים ועבדו – אביה בבית דפוס ואמה כמנקה – מגיל צעיר הפכה אופק למתורגמנית של הוריה, במיוחד מול הרשויות. "כשהייתי בכיתה ו', באתי איתם לבנק לקחת משכנתה ולתרגם להם את מה שאומרים. הייתי צריכה לתרגם את כל מה שכרוך בזה, וכדי לתרגם צריך להבין את מה שנאמר. לא התביישתי לשאול הרבה שאלות, ועד היום אני ככה", היא נזכרת. גם באסיפות הורים שימשה מתורגמנית. "היו לי אחריות על עצמי ויושר לא לשקר. אם אמרו שאני מפטפטת בשיעורים אז אני צריכה לתרגם שאני מפטפטת בשיעורים. איפה עוד אני אפטפט?", היא צוחקת.
למען הסר ספק, היא מקפידה להפריך שוב כל קלישאה על ילדה שחיה תחת מעטה שתיקה. "להפך! זה היה בית מלא בצעקות כי ההורים לא שומעים את עצמם מדברים. בית מלא באורחים חירשים כל הזמן, בית שמח. מאוד נקי, מסודר, מלא באוכל".
זה נשמע כמו חיים ללא מוגבלות.
"ההורים שלי לא מגדירים את זה כנכות או כמוגבלות. מבחינתם חירשות זו הזהות שלהם. הם חלק מקהילה, כל החברים שלהם חירשים. כבר במטוס כשעלו לפה היו איתם שניים–שלושה זוגות חירשים שהפכו לחברים הכי טובים שלהם עד היום. הם גם היו מבלים במועדוני חירשים כדי להכיר את הקהילה, והכירו חברים גם באולפנים ללימוד עברית, כי שפת הסימנים ברוסית שונה משפת הסימנים בעברית".
כילדה היא לא סבלה יותר מדי מהצקות של ילדים, ומי שהעז להסתבך איתה נפל לפה של ילדה לוחמנית. "ילדים היו עוקצים, ואני הגבתי באגרסיביות. הייתי בולדוג של ההורים שלי, מגן אנושי. הייתי מתעצבנת, אבל אני מתמודדת בשיא התשוקה והאימפולסיביות, דקה אחרי כן זה נשכח ואין לי משקעים מזה. מתקדמים".
בגיל 15 התחילה לעבוד. בהתחלה כעובדת דלפק בארומה, לאחר מכן כבייביסיטר, והודות ליכולות התרגום שלה, בגיל 17 עבדה כמתורגמנית לסטודנטים. בצבא שירתה כמורה חיילת משלבת לילדים חירשים בכיתות רגילות, ובמקביל החלה בלימודי תרגום באוניברסיטת בר-אילן. לאחר מכן תרגמה לסטודנטים לתארים שונים. "ארבע שנים הייתי עם אותה סטודנטית משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, חמישה ימים בשבוע, מתרגמת לה את כל השיעורים. זה אומר להקשיב ממש ולהבין את כל מה שנאמר כדי לתרגם. אם הייתי ניגשת למבחנים היו לי עכשיו ארבעה תארים: הנדסאות, מנהל עסקים, חינוך מיוחד לגיל הרך, קורס מאמני כושר", היא מתגאה.
בהמשך עברה לתרגם למוסדות ממשל, משטרה, בתי משפט, מרכזי רווחה ובתי חולים למתמודדי נפש, עד שהרגישה שהיא לוקחת הביתה את המקרים הקשים שאליהם היא נחשפת ומשלמת על כך מחיר. בשלב זה התחיל להדהד לה קול פנימי שהגיע הזמן להחליף מקצוע ולמצוא משהו אחר. ואז הגיע היום ששינה הכל.
נאים הדגים
לפני שלוש שנים עברה אופק תאונה שריסקה לה את הרגל, ריתקה אותה לכיסא גלגלים למשך חצי שנה ושינתה את הכיוון של חייה לחלוטין. "הלכתי ברחוב ליד הבית ואופניים חשמליים נכנסו בי. ריסקו לי את הרגל, גבס מהירך עד האצבעות. הייתי חצי שנה על כיסא גלגלים, היינו בדירה בלי מעלית אז לא יצאתי מהבית", היא מספרת. "בשבועיים הראשונים התמסכנתי למוות. כאב לי. היה לי קשה, בכיתי על מר גורלי. לא התקלחתי לבד, לא יכולתי ללכת לשירותים לבד כי כיסא הגלגלים לא נכנס לשם. בעלי היה עם הילדות כי לא יכולתי לא לקלח אותן ולא לטפל בהן, ועליי עשו משמרות חמותי, אמא שלי ואחותי רק כדי לקחת אותי לשירותים ולהתקלח, וזה במקביל למשמרות על הילדות. אופרציה מטורפת".
ומה השתנה אחרי שבועיים?
"אחרי שבועיים שבהם הייתי מאוד ממורמרת ומאוד משועממת, נכנסתי למטבח ואמרתי, 'יאללה, אליטה, תחזרי לעשות מה שאת אוהבת. תבשלי', בלי שום כוונה ורצון לכלום. נטו כי רציתי לעשות לעצמי טוב על הלב. לא באו אורחים, לא היה למי לבשל, הילדות היו אצל הסבתות בימים האלה. בישלתי לעצמי בכיף, פתחתי אינסטגרם ושיתפתי את החברים הקרובים. היה לי חשבון עם איזו תמונה או שתיים מלפני כמה שנים, העליתי אותו מהאוב, ושיתפתי את החברים. מפה לאוזן זה גדל, אנשים אהבו את מה שהעליתי, שאלו על מתכונים".
ואז, בום, 100 אלף עוקבים?
"זה לא בום, זה גדל לאט-לאט. אחרי שנה של התמדה הגעתי ל-10,000 עוקבים. עוד לפני כן אהבתי לבשל, תמיד בישלתי ארוחות אסייתיות וכל החברים באים ויודעים שיש אוכל טעים אצל אליטה. אבל שום דבר לא תועד. עכשיו התמדתי כי זה כל מה שאהבתי לעשות, ויכולתי להרשות לעצמי כי ישבתי בבית על כיסא גלגלים. לא הייתה לי עבודה לקום אליה בבוקר. כל מי שמחליט לעשות צעד ולעשות את מה שהוא אוהב צריך להביא בחשבון שבשנה הראשונה לא מתפרנסים, עושים רק את זה. אלמלא התאונה זה לא היה קורה, כי באתי מבית של עבודה, תמיד תמיד עבדתי. לא היה לי יום אחד שלא עבדתי בו בחיים, עד לתאונה שעצרה הכל".
לבעלך עסק משפחתי מבוסס בתחום הנדל"ן, זה בטח תורם לאפשרות לקחת פסק זמן של שנה.
"כל מה שהצלחתי זה נטו בגלל היכולת שלי. ביטוח לאומי מימן את הישיבה שלי בבית. אם לא הייתה קורית התאונה, בגלל האופי שלי, אני לא רואה את עצמי לא עובדת. לא הייתי אומרת לבעלי, 'אני עכשיו לא עובדת, אני רוצה למצוא את עצמי'. אין לי את זה, לא הייתי מרגישה עם זה בנוח".
לא חסרים בארץ בלוגרים של אוכל. מה עשית אחרת מהם לדעתך?
"עוד לפני הקורונה הבאתי לאנשים הביתה את כל המטבח האסייתי, שכולל דגים נאים. כשהעליתי מתכונים, התגובות היו 'מה? איך את מכינה דג נא?', 'מי קונה דג נא הביתה?', 'מי מכין סשימי לארוחת צהריים?'. אחרי הקורונה התרבות השתנתה ובאמת בבית אנשים מכינים ארוחות של מסעדות, אבל לפני כן זה לא היה. היו הרבה פיות פעורים, לא הבינו מה הסיפור של דגים נאים בבית".
אבל זו לא רק הנחיתה על נישה קולינרית שהייתה פחות רוויה, אלא גם זיהוי צורך מצד קהל העוקבים. עם הצלחת החשבון שלה, החלה אופק לייצר מארזי מוצרים ייחודיים עבור המתכונים שהעלתה, מוצרים שלא קל להשיג ודורשים טיול בין מעדניות וחנויות מזון ספציפיות. "הבנתי שיש צורך בתיווך שלי, איפה קונים כל דבר ואיפה משיגים", היא אומרת. "אני גרה בתל אביב, בצנטרום של הצנטרום. יש לי פה הכל מהכל – חנויות מיוחדות, מעדניות, וגם אני מוצאת את עצמי מלקטת. מהחנות הזאת ממרח, מהחנות ההיא פסטה. הייתי מתווכת לאנשים איפה לקנות כל דבר, וזה טרטור. אז החלטתי לצאת במארז עם מוצרים של 'מזרח ומערב' ועם ספרון קטן של המתכונים שלי. הלכתי לבית הדפוס של אבא שלי והדפסתי לוגו עם השם שלי, זה היה חובבני. הזמנתי 15 מוצרים כפול 200 מכל אחד. המשווקת אמרה שבשביל זה צריך מחסן. עניתי שיהיה בסדר, נעמיס בסלון. זה כמעט עלה לי בנישואים שלי. כל 200 הארגזים נמכרו ביום אחד".
בהמשך העסק התרחב למערך משלוחים כלל-ארצי, עם מחסנים לוגיסטיים גדולי ממדים שאותם היא מקפידה לתעד בחשבון שלה. מלבד זאת היא מתחזקת בלוג עם מתכונים ואקססוריז מיוחדים למטבח לצורך הכנתם.
איך ההורים שלך מגיבים?
"הם נהנים לאכול אצלי. אמא שלי כל הזמן עושה רכישות קבוצתיות לחברות שלה, היא אומרת: 'אליטה, כל הבנות רוצות סכינים מהחנות שלך'. היא התחילה להכין את הסלטים האסייתים למפגשי החירשים שלהם. בזכות הסלטים כל החברות שלה התחילו לעקוב ומגיבות לי".
את השיחה שלנו קוטע טלפון מבתה בת ה-8. היא לחוצה כי היא לקחה איתה שעון חכם לילדים לבריכה, והוא נרטב ונהרס. אופק נוקטת גישה חינוכית ומסבירה לבתה שאין מה לעשות, תאונות קורות ודברים נהרסים. הבת לא משתכנעת ואופק מקשיחה עמדות, "לא לבכות. לא לבכות! זה רק רכוש". אבל כשהבת שואלת בחרדה אם יקנו אחד חדש במקומו, אופק מתרככת ומיד עונה שכן. כשהשיחה מסתיימת היא מוסיפה, "לי לא היה את זה כילדה".
איך המקום שממנו באת מתיישב עם חיי המותרות שאת מנהלת היום?
"הבנות נולדו לחיים פריווילגיים, אבל החשיפה לבית קטן בדרום תל אביב עם הורים חירשים היא מאזנת. הילדות מדברות איתם בשפת הסימנים וסופגות הרבה מההורים שלי. זה הכי מדהים שיכולתי לבקש בשבילן. אמא שלי היא סבתא במשרה מלאה, בשביל מה הבאתי ילדים? היא נוכחת, נמצאת פה בבית שלוש פעמים בשבוע".
פחדת שלילדות תהיה חירשות?
"בעלי אמר לי את המשפט: 'ההורים שלך הם האנשים הכי מאושרים, שמחים ואופטימיים שפגשתי, ואם זה ככה, ממש לא מפריע לי שיהיה לי ילד חירש'".
טרטר ספייסי סלמון ואבוקדו
10 דקות הכנה | קל | 4 סועדים
טרטר סלמון בשילוב עם קוביות אבוקדו ורוטב ספייסי מיונז ביתי.
את הסלמון אני חותכת לקוביות קטנות, אני תמיד אעדיף קטנות כי הרבה יותר נעים לאכול אותן ככה. אם בא לכם את המנה חריפה פחות, תוסיפו פחות ספייסי מיונז.
ניתן להכין את הטרטר מראש, לשמור במקרר עד 5 שעות לפני ההגשה, וכשהוא בקופסה סגורה ואטומה. ניתן להחליף את הסלמון בטונה, והכי חשוב – להשתמש בדג טרי ולא קפוא.
המצרכים:
500 גרם פילה סלמון טרי חתוך לקוביות קטנות
1 אבוקדו בשל חתוך לקוביות קטנות
1 כפית שמן שומשום
קורט מלח ים אטלנטי
שומשום שחור קלוי
המצרכים לספייסי מיונז:
2 כפות מיונז יפני (אפשר רגיל)
1 כף רוטב צ'ילי מתוק
2 כפיות סריראצ'ה
1.5 כפיות שמן צ'ילי
1 כפית אבקת טוגראשי (לא חובה)
אופן ההכנה:
נסדר בצלחת בעזרת רינג שכבה ראשונה של קוביות אבוקדו.
בקערה קטנה נערבב את הטרטר יחד עם שמן השומשום והמלח, ואז נניח אותו כשכבה שנייה על קוביות האבוקדו (חשוב להדק טוב טוב ולתת לזה להתייצב כמה דקות במקרר כדי שלא יתפרק).
בעקרה קטנה נערבב את כל מרכיבי הספייסי מיונז עד קבלת רוטב אחיד.
נשפוך את הספייסי מיונז על הטרטר, נפזר מעל מעט שומשום שחור קלוי – ונגיש.
צילום: רותם לבל | סטיילינג: הילה ג'רבי | שיער: אלמוג כהן | איפור: אדיר פימה | הפקה: אור-אל רבינוביץ