אומנם בית הקפה הוורוד של אור שפיץ נפתח רק בשעה 9:30 בבוקר, אבל כבר מהשעה 8 מגיעים לקוחות ומבקשים אספקת סוכר. שפיץ, שמגיעה ברכב ורוד וחולצה ורודה, אומרת שלום לעובדות שלה ומבקשת מהן, לפנים משורת הדין, להעניק ללקוחות את מבוקשם. היא פשוט מבינה איך זה: כשצריך מתוק אז צריך מתוק. "אין לי איך להסביר כמה זה חולה, הקרייבינג שלי למתוק", היא אומרת. "בן הזוג שלי אומר לי, 'איך את מסוגלת, די, זה לא בריא'. אני אומרת לו, 'עומרי, אני חיה פעם אחת. זה מגרה אותי, הריח מטריף אותי, אני אוהבת את זה, זה משביע אותי וסוגר לי ארוחות".
את לא מאלו שרק טועמות בקטנה את הקינוחים שלהן.
"בגיל 18 הייתי עושה דיאטות, אבל היום אני כבר לא חושבת לגלגל על הלשון ולירוק. פעם היה לי פס בבטן, ביקיני ויד שדופה, אבל בשנה האחרונה עליתי חמישה ק"ג. רואים עליי את זה, בצמיג ובלחיים, אבל הכל טוב".
בחורה אחרת שעלתה חמישה ק"ג בשנה הייתה אולי מתבאסת.
"אני לא אוהבת לעשות קניות, לא אוהבת לראות טלוויזיה. אני אוהבת לאכול. זה התחביב שלי. יש כנראה בנות שאוהבת את זה ולא עושות את זה, כי הן רוצות לשמור על המידה שלהן. אני לא אומרת, צריך לשמור על הבריאות, זה בגבול הטעם הטוב, כן? אבל צריך גם לאכול ברמה שבריאה לנפש".
לא דופקת ארבעה קרואסונים ביום
בזמן שהיא מתחזקת מערכת יחסים בריאה עם האהבה שלה למתוק, סביר להניח ששפיץ שומעת לא מעט לקוחות שקונים אצלה תוך כדי מלמול דברי הלקאה עצמית. "יש את השיח ההומוריסטי הזה, 'יואו, למה באתי לפה?' או, 'דפקתי עכשיו קרואסון, ממחר דיאטה'", היא מספרת. "אני לא יכולה לשנות את העולם ולהוציא מהלקסיקון את המשפט 'ממחר דיאטה', אני לא אחנך אף אחת, אבל אני כן יכולה לתת את הזווית שלי ולהגיד שהכל במינון והכל בסדר. את פה כל יום? לא. ואם כן, אז יש לקוחות שעוברים ולוקחים עוגייה בסוף כל יום, וגם זה בסדר".
יש לך ימים שאת אומרת לעצמך, "היום לא אוכל קרואסון"?
"ממש", היא מתגלגלת מצחוק. "לא, לא. זה גם עניין של גיל. לפני יומיים הכנתי לבן הזוג שלי פיצה בעשר בלילה, והוא אומר לי, 'מאמי, אני לא יכול. את צוחקת, אבל אני בן 31, חילוף החומרים אצלי שונה. את תתבגרי ותביני'. אולי בעוד כמה שנים אני אחשוב אחרת, אבל כרגע אני לא מחשבנת יותר מדי. לא תראי אותי דופקת ארבעה קרואסונים ביום, אולי שלושה סינבונים, אבל לא ברמה לא בריאה. אני לא בחורה רזה וזה בסדר", היא מרימה את החולצה, מראה לי את קימורי הבטן, תופסת אותם ומוסיפה, "אני אוהבת את איך שאני נראית".
מה עוזר לך להגיע לקבלה עצמית?
"לא תראי אותי עומדת מול המראה ואומרת, 'יואו, איזה צדדים יוצאים לי'. אני פשוט לא נותנת לזה מקום. וזה לא שאני מוזנחת, חשוב לי לטפח את עצמי. אני שגרירה של Victoria's Secret, ולפני שבועיים העליתי סטורי בבגד ים שלם שבו אני אומרת, 'תיהנו מעצמכם, תתלבשו ותצאו לחוף הים'. העולם מלא בהמון מידות, זו נקודת ההנחה שצריך לצאת ממנה. אם בזכות חמשת הק"ג שעליתי ולא מפריעים לי יהיה מישהו שירגיש טוב יותר וילמד לקבל את עצמו – אז איזה כיף, מבחינתי זו שליחות".
זה תהליך?
"כן, התבגרתי בתוך זה. אני יכולה להסתכל על תמונה שלי מלפני שנה ולהגיד, 'איזו עצם לחי הייתה לי', ואני יכולה גם להגיד, 'איך התקדמתי בחיים'. במקום לעשות ספורט השקעתי במשהו אחר. להשקיע בדיאטה זה בסדר, למי שזה מתאים לו. לי עשה טוב לפתח את עצמי, לעבוד, למצוא זוגיות. זו בחירה איפה את רוצה להשקיע את האנרגיה שלך".
לחגוג עם כולם
בפעם הקודמת נפגשנו כאן, בבייקרי של שפיץ ברחוב בוגרשוב בתל אביב, רגע אחרי הפתיחה הרשמית. כבר אז, למרות ימי הקורונה המבלבלים, השתרך תור של ממתינים עד לקצה הרחוב. שלוש שנים עברו והקסם לא פג. בניגוד למה שניתן היה אולי לצפות, המקום הוורוד והפרחוני מזמן אליו לא רק בנות מצווה שמגיעות לצלם את התמונה הנכונה במקום הנכון; הקהל של שפיץ מורכב ממבוגרים, דתיים, תיירים, אנשי עסקים ונשות הייטק, ורק מאוחר יותר תגיע גם בת המצווה הנרגשת וזר פרחים לראשה ותבקש מבעלת המקום להצטלם יחד לסלפי. שפיץ מצדה מתפקדת כמו שמונה אנשים – סוגרת פינות, עונה ללקוחות, חותמת על סחורה שהגיעה, עונה לטלפונים ומוודאת שהכל עובד כמו שצריך.
מה למדת מאז הפתיחה?
"שצריך כל הזמן לחדש, להפתיע. למדתי גם להקשיב ללקוחות, אם יותר משניים אמרו שהעוגייה מתוקה מדי אז אבדוק מה לשנות. צריך לרצות להיות כל הזמן טובה יותר, להתייעל. זה מה שגורם ללקוחות לחזור".
קרו לך בקונדיטוריה לא מעט מקרים מפתיעים.
"פרצו לפה, ארבע פעמים גנבו טלפונים, ארבע פעמים דלת הזכוכית התפוצצה, הוויטרינה התפוצצה לי על כל הקינוחים, היו נפילות חשמל בלי הפסקה בגלל שזה בניין לשימור, ועוד ועוד. ככל שהדברים האלה קורים יותר, ככה אני מתרגשת פחות. בפעם הראשונה שגנבו כאן טלפון נתתי בוקסים לקיר, בכיתי, נמרחתי ובמשך סוף שבוע שלם הייתי משותקת וכואבת. היום, לצערי, אני יודעת שדברים כאלה עלולים לקרות".
גם כשמשהו מוציא אותך מהשגרה, את מתעמתת כדי להשיב את הסדר על כנו. יש בך לוחמנות.
"אם נשתוק, זה ייתן לגיטימציה לדברים לקרות. כשגנבו לעובדת שלי טלפון נסעתי על אופנוע באותו הרגע לתחנה המרכזית, לנסות לראות אולי ימכרו אותו מיד, אולי נזהה. לצערי לא מצאתי. כשגנבו לי את הקורקינט ששאלתי מחבר, שעלה 15 אלף שקל, ידעתי שאין מצב שאני שותקת על זה. היה עליו אייר-טאג, נסעתי אליו וכבר בדרך התקשרתי למשטרה. הגעתי לבניין שבו סומן שהקורקינט נמצא וביקשתי מהשכנה שתגיד לי מי גר מעליה. היא לקחה אותי לשכן מלמעלה, צפצפתי עם השלט של הקורקינט ושמעתי אותו, ובסוף עצרו את הבן אדם והחזירו לי את הקורקינט".
אוטופיה.
"עזבי שהחזירו לי אותו מפורק, אבל העזרה ההדדית, הערנות והתושייה חייבות להיות בכולנו, כי אנחנו חיים במדינה מאתגרת. יש לנו עם מדהים בהקשר הזה. לא מזמן נסעתי באיילון וראיתי זקנה על כיסא גלגלים נוסעת בין נתיבים בחושך. התקשרתי ישר למשטרה, ורק התפללתי שכבר התקשרו לפניי. השוטרת אמרה לי, 'אל תדאגי, קיבלנו כבר מלא טלפונים ואנחנו בדרך'. איזה כיף שכולנו ככה ערים. צמרמורת בגוף".
בוחרת להביא את הוורוד
לפני מספר חודשים הייתה שפיץ מעורבת, שלא מבחירתה, בתקרית מוזרה במיוחד: כרטיסי ביקור עם שמה המציעים סמים למכירה הופצו בסביבות הקונדיטוריה שלה. "זה נרשם כדבר הכי הזוי שראיתי בחיים שלי", מספרת שפיץ. "פתאום אני רואה בכניסה לבייקרי תמונה שלי על הרצפה. הרמתי את זה ליד לקוחות והייתי המומה, הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שעל כל המדרכה, מהים ועד בן-יהודה, מפוזרות כמויות של כרטיסים כאלה. הלקוחות המדהימות שהיו כאן לא השאירו כרטיס אחד על הרצפה, הרימו הכל".
איך הרגשת עם זה?
"זה אירוע לא נעים, מספיק שילדה מרימה את זה ובתמימות נכנסת לברקוד. אני כל כך מנסה לשמש דוגמה, מעולם לא נגעתי בשום דבר, אפילו לא בסיגריה. זה פשוט מרתיח ואני לא יכולה לשתוק על דברים כאלה. לקוחות ערניים שישבו פה אמרו לי מי הפיץ את הכרטיסים. ניגשתי אליהם, התחרפנתי, צרחתי וצילמתי אותם".
מאיפה האומץ להתעמת?
"לא יודעת, ואני מודה שזה כנראה לא הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים שלי. הוא יכול היה לדקור אותי, להרביץ לי, לשטח אותי. אני לא גאה בזה. אולי זה בגלל שאני בת לשני הורים קציני משטרה, אבל לא יכולתי לעצור".
והחודש תלשו לך את דגלי הגאווה.
"תליתי פה דגלי גאווה ומישהו הוריד אותם ושם במקומם מדבקה, 'זו לא גאווה, זו בושה'. שעתיים אחר כך כבר תליתי דגלים חדשים. היינו בכזו אווירת שמחה, שבכלל לא רציתי לתת לזה מקום".
לא פחדת?
"ממש לא, אני לא מונעת מפחד. אין לי בעיה להיכשל, אין לי בעיה ללמוד, אבל אני באמת חושבת שמי שמעז מצליח. אם אפחד מכל דבר – מפתיחת עסק, מהתנהלות עם לקוח או מלעשות את הדברים שאני מאמינה בהם – זה לא יהיה אני. ככל שאת מוכרת יותר והקהל שלך מגוון יותר, ככה לכל אחד יהיה מה לומר, וזה בסדר, אני מברכת על השיח. ברור שקיבלתי תגובות כמו, 'ממוש, אני אוהבת אותך ואני מגיעה לבייקרי אבל אני חושבת שזה פחות מתאים כי את כשרה למהדרין', וזה בסדר לומר את זה".
ומה את עונה?
"'אהובה, אני מאוד מעריכה את הדעה שלך ואני גם אשמח שתמשיכי לבוא, הקהל במדינה שלנו הוא מגוון ואני אשמח לקבל את כולם ולגרום לכולם להרגיש בנוח'. לא חסרים פה דתיים גאים שנהנים מזה שאני כשרה למהדרין. ביום שישי אפשר לראות פה את כל סוגי האנשים, פעם צילמתי מישהי עם שביס לצד מישהי עם רעלה עומדות בתור ומדברות, צמרמורת. פוליטיקה בצד, אני רוצה שהמקום הזה יהיה מאחד ומחבר. בואו נקבל אחד את השני".
אם כבר פוליטיקה, למה את נמנעת מלהביע דעה ברשתות החברתיות?
"אין לי טלוויזיה בבית, אני לא קוראת חדשות, זה מכביד לי על הנפש. יגידו לי, 'אבל זו המדינה שלך, למה את נמנעת?'. אני בוחרת להביא את הוורוד, את החיובי והכיפי. אוכל מחבר בין אנשים".
דורין אטיאס תגיד שבתור משפיענית עם 500 אלף עוקבים את צריכה לשמש דוגמה.
"הדוגמה שאני רוצה לתת היא של אהבה והכלה, וחוץ מזה אני לא מבינה בפוליטיקה. זה לא שלא אכפת לי, מאוד אכפת לי שהמדינה הזאת תתפתח. בעוד ארבע שנים אהיה בהיריון ואביא דור המשך, ובא לי שהילדים שלי יגדלו למקום טוב. כשהיו בדרום טילים פרסמתי עמותות שיכולות לעזור ומתכונים למצב חירום, כאלה שגם אם יש אזעקה באמצע אפשר להפסיק ולחזור להכין. אי אפשר כל היום רק לראות סטוריז של מלחמה, צריך להשריש גם אנרגיה חיובית".
סומכת על תושבי הדרום שיבואו
את האנרגיה החיובית שלה מתכוונת שפיץ לפזר לא רק באמצעים דיגיטליים. את הבייבי החדש שלה, פוד-טראק שינדוד מדי כמה חודשים בין ערי הארץ, החליטה לפתוח דווקא באשקלון. "אחרי סבב הלחימה האחרון החלטתי שזה יהיה המקום הראשון שאני אפתח בו", היא אומרת.
אמיץ לבחור באשקלון.
"ההשלכות הכלכליות הן חלק מהתוכנית העסקית, הבאנו בחשבון מה יקרה אם חס וחלילה יהיו ימים שנצטרך לסגור בגלל המצב הביטחוני. אני סומכת על תושבי הדרום שיבואו, ההיענות והאהבה הבלתי צפויות שקיבלתי מהם מטורפות. הנה הודעה שקיבלתי אתמול, 'את לא מבינה כמה אנחנו מחכים לך פה, סוף-סוף בוחרים אותנו למשהו, חוץ מלשלוח לנו טילים לא נבחרנו לכלום'. איזה כיף שיש לי הזכות לשמח ולגרום להם להרגיש שבאמת רואים אותם".
במה המקום החדש יהיה שונה מהקיים?
"הוא לא יהיה דומה בשום צורה למקום הזה. הוא ימכור דברים שונים, יהיו שם מאפים חדשים, גם מלוחים. כאן החוויה היא יותר בית קפה – קונדיטוריה, שם זה יהיה יותר פיקניק. למדתי מה הביקוש, והמון שואלים אם יש מלוח. הפחיד אותי לגשת למלוחים, כי אני אוהבת לעשות דברים שאני מבינה בהם, ובמלוחים אני לא מבינה. אז הבאתי יועצת קולינרית שתבנה יחד איתי תפריט. היא עושה שילובים מעניינים ואני נותנת את הטון".
מה, למשל, יהיה שם?
"מאפה גבינת קממבר עם חמוציות, מלפפון, ירוקים ורוטב בלסמי. שילוב של מתוק מלוח שמתפצפץ בפה בתוך מאפה מדופף בחמאה עם שומשום לבן ושחור, וזה בצורת קונוס – של שפיץ, כי אני שפיץ. זה מאפה שאני המצאתי".
כמה תהיי נוכחת שם?
"אני אהיה. אני אקח דירה באשקלון, כדי שאם אסיים מאוחר לא אצטרך לחזור לתל אביב. אני קונטרול פריק ברמה לא בריאה, זה בא על חשבון הנפש. המקום החדש זה בייבי שלי, לא סתם בישרתי עליו כמו על היריון. זה תינוק לכל דבר".
שפיץ מתכוונת לפוסט שהעלתה לפני כחודש, שבו צילמה את עצמה מלטפת את הבטן ומצביעה על הקונדיטוריה לצד הכיתוב, "איך מספרים לבן הבכור שהוא הולך להיות אח גדול?". התרגיל השיווקי הצליח, וכולם דיברו על התמונה ועל התרחבות העסק של שפיץ.
את לא מפחדת מעין הרע? בכל זאת, פייק היריון.
"הפסקתי להאמין בעין הרע בשנה שעברה, אחרי שיעור תורה שבו השתתפתי בבית של שר פיטנס. הרבנית אמרה, 'כשאתן מאמינות בעין הרע, אתן מביאות אותה על עצמכן'. יאללה, זה צחוקים, לא חשבתי שיאמינו שאני באמת בהיריון".
בריאיון הקודם אמרת שעוברות לפחות שלוש שנים עד שמחזירים את ההשקעה ומתחילים להרוויח. את פותחת עוד סניף, וטפו-טפו החנות בבוגרשוב עדיין שוקקת. אפשר להניח שהתחלת להרוויח?
"אני עובדת מאוד-מאוד קשה כדי שאנשים יחזרו בשביל המוצר וחוויית השירות שהם מקבלים. בהתחלה זלזלו בי, זה מבאס וגורם לך לחשוב פעמיים מי את ולמה עשית את זה בכלל".
את מתחמקת מהתשובה, למה?
"אני אוהבת את העבודה שלי ועושה הרבה כדי שבסופו של דבר אוכל להתפרנס ממנה ולפרנס קרוב ל-15 עובדים".
למה זה לא בסדר פשוט להגיד, "כן, החזרתי את ההלוואה והתחלתי להרוויח"?
"לא נעים לי לדבר על כסף, פשוט כי לא תמיד מבינים כמה קשה אני עובדת בשבילו. לא תראי אותי מעלה תמונות של האוטו שלי ולא תראי אותי עם תיקים סופר-יוקרתיים. חשוב לי שיבינו שעבודה קשה משתלמת".
דיברנו על נרמול של הגוף. בתור אשת עסקים שנבחרה לרשימת הצעירים המבטיחים של פורבס, נראה לי שאת יכולה לתת השראה לנשים שעוקבות אחרייך גם בנושא הכספי.
"את צודקת. עדיין לא הצלחתי לנרמל את זה, קשה לי לדבר על הכסף שלי. אבל אני יודעת מה אני שווה ויודעת לדרוש. כשנדע לדרוש ולא נתבייש אנחנו גם נקבל, זה עניין של עבודה עצמית וחשוב לי להעביר את זה לעוקבות שלי. מחרפן אותי שנשים מרוויחות פחות מגברים על אותה העבודה. זה לא צריך להיות ככה".
אני אוהבת להרגיש נאהבת
שפיץ, שנולדה בחולון, התפרסמה בגיל 18 בתוכנית הקינוחים "בייק אוף" ולפני שנתיים נכנסה גם לבית "האח הגדול". "זו הייתה חוויה מהממת", היא אומרת. "אני עובדת מגיל 14, בגיל 18 פתחתי את העסק, בגיל 21 עברתי לתל אביב והתחלתי לעשות סדנאות ואז פתחתי קונדיטוריה ומי בכלל הבין את העוצמות של לנהל עסק? כשהציעו לי להיכנס לריאליטי אמא שלי חששה והייתה אנטי, אבל אמרתי לה, 'זה יהיה החופש שלי. אני לא יכולה לטוס עכשיו לתאילנד, לנתק את הטלפון ולהיעלם, אבל כשאת בפריים טיים זה גם מקדם את העסק, אז למה לא?'".
בעבר הייתה שפיץ בזוגיות עם יוצא "המירוץ למיליון", מיתר עסיס. שנתיים של רווקות ודיוק הביאו אותה אל הקשר הנוכחי עם איש הנדל"ן עומרי גלילי (31), אותו הכירה לפני פחות משנה. "חיכיתי לזוגיות הזו הרבה זמן", היא אומרת, "והיא הגיעה בדיוק כשהייתי צריכה אותה. הזמן שחיכיתי היה שווה את זה".
עם כל הכבוד, אור, את בת 26. כמה זמן כבר חיכית?
"הייתי שנתיים רווקה, ועבורי זה יותר מדי. מכיתה ח' היה לי חבר, אני אוהבת לחיות ביחד, לא אוהבת להיות לבד. אני אעדיף להיות כל היום בעבודה מאשר לגור לבד, אני אוהבת להרגיש נאהבת. כשלא הייתי בזוגיות זו הייתה אשמתי, כי לא השקעתי בזה. היום זה ממש בסדר העדיפויות שלי, לפני שנתיים זה לא היה. לפני שנתיים התעסקתי בעצמי, בעסק שלי. לנהל זוגיות זה עוד עסק".
מה עשית כדי למצוא זוגיות?
"כתבתי חמישה עמודים על הגשמה זוגית. לא רשימת מכולת אלא איך אני רואה את הזוגיות שאני רוצה, איך היא גורמת לי להרגיש, איך היא מביאה אותי לידי ביטוי ועושה אותי טובה יותר. חשוב לדייק את עצמנו, בדיוק כמו עם עסק, גם אנחנו מתפתחים ומשתנים".
וזה עבד?
"זה עבד, כי מחשבה בוראת מציאות. ביקשתי מאיזה 50 אנשים שיסדרו לי, בלי להתבייש, ומי שהכיר לי את עומרי זה מתווך שעבר פה. אם הייתי מתביישת וחושבת, 'אנחנו לא מספיק קרובים בשביל לבקש ממנו', יכול להיות שזה לא היה קורה. אנשים יגידו שזה נואש, אבל מה נואש בזה? זה לא נואש לדעת מה את רוצה, זה לא נואש לרצות זוגיות. מי לא רוצה שמישהו יאהב אותו?".
כל האנשים שביקשת מהם ניסו להכיר לך?
"כן, בטח. ניסיתי, יצאתי לדייטים כושלים. אמא שלי אמרה לי שלא פוסלים לפני דייט שלישי, ובאמת בזכות זה אני עם עומרי. בדייט הראשון אמרתי 'אין מצב', חשבתי שהוא רק בא להרשים. את הדייט השני פוצצתי באמצע, הזמנתי מהמלצרית חשבון ואחר כך הרגשתי רע על זה בבית. לא דיברנו יום שלם ואז הייתה בי איזו חרטה ויזמתי את הדייט השלישי. עשינו אותו בים וזה היה הדייט הכי טוב שיצא לנו, בלי מניירות. נסענו לחוף בשפיים עם אבטיח ובלי אנשים, וזה השקט שהיינו צריכים בשביל להכיר".
אתם כבר גרים ביחד.
"עברנו אחרי חמישה חודשים, זה פשוט התאים. לכל אחד יש את ההרגלים שלו, ותודה לאל עומרי ואני משלימים אחד את השני וזה משהו שמגלים רק כשגרים ביחד. זה עזר לנו לפתח את הזוגיות ולגלות אחד את השני".
מה גילית?
"אני הבלגן, אני הרעש והטירוף. עומרי הוא מאוד ורבלי וכריזמטי, אי אפשר להתעלם ממנו, אבל הוא יודע להכיל אותי בצורה מושלמת. כל הבית שלנו ורוד וזה לא מעניין אותו, הוא אומר לי, 'תעשי מה שאת רוצה, כפרה'. זה כיף שהוא נותן לי, אפילו לא ידעתי כמה אני צריכה את זה. זה לא מובן מאליו שגבר בן 31 גר בבית עם מטבח ורוד, מיטה ורודה וסלון ורוד ואומר, 'אני בטוח בגבריות שלי, הכל טוב, חיים שלי, אם זה עושה לך טוב תעשי את זה'. זה באמת מעורר השראה בעיניי, אני יודעת שהרבה גברים לא היו מוכנים לזה ואני יודעת שזכיתי. הוא משתף אותי בעולם שלו, הוא מעשיר את הידע שלי, וזה חשוב לי בזוגיות".
אתם כבר מתכוננים לצעד הבא?
"אין איזה שיח של 'בוא נקבע תאריך חתונה', זה ברור לשני הצדדים שלשם זה הולך. הוא בן 31 ולא רוצה לבזבז את הזמן שלו, והוא יודע שגם אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי. העוקבות כותבות לי שהן מתפללות עליי בנרות שבת וכבר מחכות שיהיו לי תאומות, הן יודעות שזה החלום שלי. כשיגיע הרגע הוא יגיע".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אלכס גידרון | שיער ואיפור: אלי חורי | הפקה: טל פוליטי