כבר ברגע הטלוויזיוני הראשון שלה, ניגשת אחת המתמודדות למסרט וולדימיכאל קסביאן ומקטלגת אותה בנונשלנטיות. "אם יש לנו מלכת יופי מאתיופיה", אומרת לה המתמודדת, "וגם זוכת 'האח הגדול' היא מאתיופיה, כנראה שגם את תזכי בגמר". על המסך מסרט אמנם הגיבה בחיוך, אבל בחיים האמיתיים, בביתה רחב הידיים שברשפון, היא מפגינה הרבה פחות טולרנטיות לנושא. "מאוד מטריד אותי כשמנסים לראות אותי כסמל", היא אומרת בעברית רהוטה ובמבטא צרפתי מתנגן, "אני לא יכולה להגיד שטהוניה וטיטי זכו בגלל שהן אתיופיות, או שיש איזה מזל שאופף השנה את האתיופים בישראל. אני לא מוכנה לזלזל בנשים האלו ולחשוב שהן זכו רק בגלל שהן אתיופיות. זה מוריד מערכן ומוריד מערכי. אני רואה את עצמי כשווה לכל אחד אחר. אתה לא זוכה במשהו רק כי היה לך פחות סיכוי".
אם אתם מחפשים סיפור סינדרלה על עוני, דיכוי וצעידה רגלית במדבר לארץ ישראל, עדיף שתפתחו יוטיוב, תאזינו ל"מסע לארץ ישראל" של שלמה גרוניך ותדפדפו הלאה. מסרט, 42, מציגה סיפור שונה מאוד על אתיופיה ממה שרובנו מכירים. לא רק בגלל שהיא מתגוררת במושב יוקרתי בשרון, מה שהופך את חיי היום יום שלה לשונים מהמציאות השוררת בבית שמש, או אפילו בדרום תל אביב, אבל השוני העיקרי הוא בשורשים שלה, באדיס אבבה.
היא נולדה למשפחה אמידה, וגדלה בבית ששטחו חצי דונם, עם שתי משרתות. הכסף, היא אומרת, לא היה המהות, אלא ערכי החינוך וההשכלה. "אתיופיה זו מדינה עם המון גאווה", היא מסבירה את מהות התפיסה העצמית שלה, "אנחנו מעולם לא נכבשנו או הפכנו לקולוניה של מדינה אחרת, כך שמעולם לא למדנו איך זה מרגיש כשמפגינים כלפינו עליונות מצד אוטוריטה אחרת. אנחנו לא מורידים את הראש, זה לא משהו שבא לנו בטבעיות. תמיד הרגשתי שזה עבד לטובתי, העובדה שאני מיוחדת ושחורה. תמיד התעניינו בי, ורצו לדעת מי אני. בגלל אני לא יכולה לשים את השם שלי לצד המילה גזענות באותו משפט".
אנחנו הישראלים לא ממש נחשפנו לצד הזה של אתיופיה.
"נכון, וגם אני מכירה את הצד הזה שאתם מכירים, אבל לא רק אותו. לפחות באזור שבו אני גדלתי באדיס אבבה יש מלא אנשים כמוני. אולי אני בת מזל, אבל הסיפור שלי הוא בהחלט לא נדיר. בכל מדינה יש את הטוב והרע. עשירים, עניים ומעמדות. הנקודה היא שאתם מכירים רק את המעמד הנמוך, אבל יש מעמד ביניים, מעמד גבוה ויש גם עשירים. אנחנו שייכים למעמד המשכיל. ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר צרפתי פרטי, ולא כי הם הגיעו ממשפחה עשירה, אלא כי היה חשוב להם שנקבל חינוך טוב, אז הם יצאו לעבוד. הם היו שייכים למעמד הפועלים, אבל הייתה להם השכלה".
הניסיון לברר עם מסרט איך היא מרגישה עם היותה חלק מהעדה שנתקלת לא פעם לא פעם באפליה, מגלה שהיא בעיקר מושכת בכתפיה בתמיהה. כן, גם היא ראתה ונגעלה כמו כולם מההתפרצות הגזענית של משפחת מיילי בעונה האחרונה של "האח הגדול", אבל רוב הזמן, היא ממש לא יודעת על מה כולם מדברים. "אני לא מרגישה יחס גזעני כי חונכתי ככה", היא מסבירה, "אני אומרת את זה בזהירות רבה, כי ברור לי שיש אנשים שכן מרגישים אפליה כזו, אבל אצלי זה לא ככה. יכול להיות שזה בגלל שעליתי לישראל בגיל מבוגר, כשאני הרבה יותר יציבה רגשית, אבל כשהחברות שלי קוראות לי כושית זה לא עושה לי כלום. לא טוב ולא רע, כושית זה מצחיק אותי".
ובכל זאת, לא מעט עדויות מהשטח מספרות אחרת. אז אולי את זו שיוצאת דופן כאן?
"הכי קל לטפס על מי שחלש. לא בהכרח רק על אתיופים. יש כל מיני קהילות שמרגישות מופלות לרעה, יש הרבה שכבות ורגישויות, ותמיד תוקפים את הפגיעים. כנראה שלי היה מזל. יש לי בטחון, עברתי את המחסום הזה, ויש לי שיטות לשבור אותו מיד. אנשים בישראל מגיבים טוב מאוד לכוח, להצלחה ולחינוך, וברגע שאני שמה את זה בפרונט – אני מחוסנת".
"הייתה לי אימא קרייריסטית"
היא בתם הבכורה של וולדימיכאל (74) וסבה (67). יש לה אחות ושני אחים, אחד מהם נפטר לפני שמונה שנים. את השכלתה הרחבה, כמו גם את אנינות הטעם הקולינרית ואת תפיסת העולם השוויונית ירשה מאימה, שנולדה באריתריאה והגיעה לאתיופיה בגיל 15. כבר בצעירותה נחשבה אמה לפורצת דרך, כשהתחתנה עם בחיר ליבה שלא במסגרת שידוך, כפי שהיה נהוג אז במדינה. היא סיימה לימודים גבוהים ועבדה כעוזרת אישית בחברת רכב רוסית. "הייתה לי אימא קרייריסטית שהייתה עוזבת את הבית בבוקר וחוזרת אחר הצהריים", אומרת מסרט, "ועדיין מאוד קשובה לצרכים שלנו".
עד כמה זה נפוץ במחוזות ילדותך באותו זמן?
"זה הפך נפוץ באתיופיה, בדיוק כמו בשאר העולם, בתקופת דור הבייבי בום באמריקה. נשים יצאו לעבוד כי כל הגברים היו במלחמה, וגם אפריקה נדבקה בזה. היו נשים יותר קרייריסטיות ומצליחות מאימא שלי, והיו גם נשים שלא הצליחו לצאת ממעגל אחזקת הבית, כי המבנה החברתי לא אפשר להן. אבל כן, אימא שלי הייתה בת מזל, אני מניחה".
מיד אחרי התיכון התקבלה מסרט לקולג' צרפתי באדיס אבבה ולמדה תכנון אורבני. אלא ששנה וחצי לתוך הלימודים, בהיותה בת 20, חלה תפנית לא צפויה: "הממשלה באתיופיה עמדה ליפול והמצב במדינה היה מאוד לא יציב", היא משחזרת, "ההורים שלי החליטו שכדאי שאעזוב את המדינה ושלחו אותי לארצות הברית".
מסרט נחתה בארצו של הדוד סם ונשלחה לקולג' באוקלהומה ללמוד הנדסה אזרחית. אחרי שנה הצטרפה אליה גם אחותה. בפעם הראשונה היא נחשפה לאורח החיים האמריקאי, זה שבו הכל אפשרי. "אמריקה נתנה לי תקווה, מוסר עבודה וחירות מחשבתית", היא מעידה בדיעבד, "נפתח בפני עולם שלם, בנוסף לתרבות עשירה, ספרות ושירה. אני מאוד אוהבת ספרים. אני חיה בתוכם. גם כשאני לא קוראת ספר, אני רוצה שהוא יהיה לידי".
לצד הלימודים החלה מסרט לטייל ברחבי בארצות הברית, ושם גילתה לראשונה את אהבתה לבישול בכלל ולמטבח המקומי בפרט. "בשנים האלו עבדתי במסעדות וקונדיטוריות, בעיקר כמלצרית", היא מספרת, "בדאלאס הכרתי את המטבח המקסיקני והתאהבתי באוכל הזה. הוא מאוד קרוב לשורשים שלי, בצל, עגבניות, פלפל חריף ושעועית. עבדתי גם בסופרמרקט, במחלקת גבינות ובשר, ולמדתי להכיר אוכל מכל העולם. יש שם שפע, וזה גרם לי לרצות לבשל".
אלא שאחרי כמעט שבע שנים, האפשרויות הבלתי מוגבלות של אמריקה עשו למסרט סחרחורת. "פתאום קיבלתי קריזה", היא משחזרת, "התרבות הצרכנית התחילה להגעיל אותי. בהתחלה הרווחתי 1,500 דולר לחודש, אבל גם כשהרווחתי 4,500 דולר בחודש זה לא הספיק לי, תמיד היו חסרים לי עוד 1,000 דולר. הכל נורא מוגזם שם, והייתי קונה כל הזמן: פתאום אני רוצה להחליף את הספה שקניתי רק לפני שנתיים, בא לי אוטו חדש, למרות שקניתי אחד רק שנה קודם. את כל הזמן רוצה לקנות דברים. ראיתי את עצמי שוקעת באמריקה ולא מרוצה, מרגישה שאין לי כלום – כשבעצם, לא חסר לי דבר. בהחלטה של רגע עזבתי את העולם הזה וחזרתי לאתיופיה".
כשחזרה לאתיופיה, גילתה שגם שם, בארץ מולדתה, היא לא מוצאת תשובה ומנוחה. "הייתי כבר בת 27, ראיתי עולם", היא מסבירה, "ופתאום לחזור לגור אצל ההורים שלי, בתנאים קונסרבטיביים, אחרי כל החירות שחייתי בתוכה בארצות הברית, לא התאים לי יותר. אז החלטתי לחפש עבודה בחו"ל".
"בעלי הוא הגבר האתיופי שהייתי חולמת עליו"
החיפוש הזה העלה בחכתה לא רק עבודה נחשבת, אלא גם את אהבת חייה – זו שבסופו של דבר גם הביאה אותה לישראל. "מצאתי עבודה כמנהלת שיווק בחברה שנקראת 'מונייר אנלימיטיד'", היא משחזרת, "זו חברה ישראלית שעוסקת בשלטי חוצות. העבודה הייתה בקניה, אבל מהר מאוד העבירו אותי לעבוד בטנזניה, והיא התגלתה בתור גן עדן – מדינה טרופית על גדות האוקיאנוס ההודי, אנשים רגועים, הכל יפה ושליו. אחרי חודש הכרתי את צ'יריץ'".
צ'יריץ' הוא קסביאן נוריאל (55), ישראלי יליד הארץ, קונסול כבוד של טנזיה ובעל חברת ביוטכנולוגיה, בעלה של מסרט מזה 14 שנים. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. למעשה, כשהם הכירו, הוא נראה לה יותר כמו דיפלומט עם פאסון גבוה. "לא התחלנו בנחמדות", היא מעידה, "העובדים הזרים בטנזניה זה מעמד מאוד מכובד וקליקה קטנה, אז יצא שהיינו נפגשים כל ערב במקום אחר. צ'יריץ' הגיע כמה חודשים לפני לטנזניה, כדי להקים את הטלוויזיה הלאומית. הוא היה שחצן מדי לטעמי ולא רצה להתלהב ממני כמו שכולם התלהבו. אז אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אתה שחצן, אז גם אתה לא מעניין אותי'. רק אחרי כמה חודשים חבר משותף עשה בינינו היכרות רשמית, ופתאום היה קליק".
האהבה בין צ'יריץ' למסרט מעוררת קנאה. מדובר בזוג מצליחנים, שליקטו בעמל רב את כל מה שרצו לעצמם, תוך פרגון הדדי ומאגרי רומנטיקה שלא מתרוקנים. "אחרי שנה עברנו לגור ביחד, וב-2002 התחתנו בפעם הראשונה לבד בטנזיה", מספרת מסרט, "לא הודענו לאף אחד. האמת שהתחתנו כבר חמש פעמים. פעם אחת עשינו טקס לחברים, ארוחה על החוף בטנזניה, וחבר שלנו היה הרב. בפעם אחרת התחתנו באמצע הלילה, בגשם שוטף. עצרנו את האוטו ונשבענו שוב אחד לשני. בפעם נוספת התחתנו לבד במטבח. חתכנו אחד את השני ועשינו שבועת דם, כמו שעושים ילדים. אנחנו רומנטיים וילדותיים. רק ב-2006 עשינו חתונה גדולה ורשמית בהילטון באדיס אבבה, עם 800 חברים, שהגיעו מכל העולם".
אחרי עשר שנים ביחד ועם, לידת בנם אמיר (7.5), שנולד בביקור מתוזמן בישראל, הגיעה גם ההחלטה לעבור לארץ. "הבנו שילד צריך שורשים, ואי אפשר לגדל אותו בנסיעות בעולם", היא אומרת, "אז עברנו לתל אביב ואחרי כמה חודשים קנינו בית ברשפון". כעבור כמה שנים הצטרפה לאמיר גם אביגיל (4). "צ'יריץ' הראה לי שכל הערכים שגדלתי עליהם בבית באתיופיה קיימים גם אצל הישראלים", מסבירה מסרט, "אמונה באלוהים, פטריוטיות, אהבה ומשפחתיות. הוא ממש הגבר האתיופי שהייתי חולמת עליו, רק יותר משוכלל וגם יותר חתיך".
את ביתם ברשפון עיצבה מסרט בעצמה, כשהיא לא על הסירים היא מעצבת פנים לפרנסתה, והוא עמוס בחפצי נוי שנאספו במסעותיהם בעולם, כמו גם בריהוט אתני מיוחד, תופים אפריקאים, ושטיח שהיה פעם זברה, וקצת לא נעים לדרוך עליו היום. "עוד לפני שהגענו לכאן צ'יריץ' דאג ללמד אותי את הכל על התרבות ועל המסורת הישראלית", היא אומרת, "הוא השמיע לי המון מוזיקה ישראלית ואפילו הפגיש אותי פעם אחת עם אריק איינשטיין. אז לא ידעתי מי זה, אבל הוא אמר לי: 'יום אחד את תביני שלהצטלם עם האיש הזה ולבקר בבית שלו זה לא מובן מאליו'. והיום אני באמת מבינה".
הילדות שלך באתיופיה בוודאי הייתה שונה מאוד מזו של ילדייך.
"לא ממש. אני מגדלת את הילדים שלי בסטנדרט שבו אני גדלתי. לפחות לכך אני שואפת. אני רוצה לגדל אותם כמו שאימא שלי גידלה אותי, עם הרבה אכפתיות, עדינות ואהבה, ובדגש על חינוך. אני לא שולחת אותם לבית ספר פרטי כי אין פה דבר כזה, אבל אני יודעת שהם מקבלים פה חינוך טוב, והם ישראלים לכל דבר ועניין, הם נולדו פה".
"באתיופיה אפילו את העוף הורגים לבד"
ההצלחה של מסרט במאסטר שף הפתיעה גם אותה. כמי שגדלה על מטבח שטעמיו לא צולחים בקלות את החיך הישראלי, היא לא האמינה שתכבוש כך את לבם של השופטים. אבל ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתה הגיעה במשימת הגעגוע, כשמתחת לאריזה הסודית חיכתה למסרט סופריצה מהסרטים: אימה, סבה, הוטסה בחשאי על ידי ההפקה, רק כדי לבשל עבורה אוכל מסורתי מהבית. "אני פותחת את הקופסה ורואה אוכל אתיופי עשוי טוב מאוד, שלא יכול להיות שבישלו אותו בישראל", היא מספרת, כשאימה סבה ישובה לצדה, "את יודעת מה זה אוכל של הבית? זה כמו שאת שלושה חודשים בחו"ל ופתאום מוצאת חומוס מהמם, דבר ראשון את אוכלת. זיהיתי אותו ולא הבנתי. התנפלתי עליו ואז הייתי נבוכה נורא, חשבתי פתאום שאולי הטיסו את האוכל במיוחד בשבילי. כשראיתי את אימא שלי, בכלל הייתי בשוק".
סבה: "זה היה סוד גדול, והיה לי קשה להסתיר אותו ממנה. לא דיברתי עם אף אחד. לקחו אותי מהשדה ישר למלון, ולמחרת מישהי מההפקה לקחה אותי ישר לאולפנים. שם פגשתי את שאר המשפחות וכולם אמרו לי שהבת שלי היא הכוכבת של התכנית".
מסרט: "רק רציתי לחבק אותה. אומנם גדלתי עם שתי עוזרות בבית, כשאחת הייתה אחראית על הניקיון והשנייה על הבישול, אבל למרות הכל, את מה שאנחנו אכלנו רק אימא שלי בישלה. היא לא סמכה על אף אחד שהאוכל יהיה מספיק נקי או מספיק טעים".
מתי ביקרת באתיופיה לאחרונה?
"ביולי הייתי שם עם המשפחה למשך שלושה שבועות. זאת התקופה שחם בישראל וגשום באתיופיה ואני מעדיפה חורף, אז אני בורחת להורים שלי. גם חשוב לי מאוד שהילדים יכירו את אתיופיה. לעיתים רחוקות אני מבשלת להם מאכלים אתיופים שאני רוצה שהם יכירו, אבל אין לי סבלנות לכל שלבי הבישול האתיופי הארוכים. לא מזמן פספתי חג אתיופי, אני מנותקת משם וזה מתגבר כל שנה".
לקחת מתכונים מאימא שלך?
"בשביל אוכל אתיופי אני לא צריכה מתכונים. שמים לפי העין. ממילא בתכנית קשה לבשל אוכל אתיופי, כי הבישול המסורתי הוא בישול ארוך. אפילו את העוף הורגים לבד".
סבה: "בטח! והכי חשוב לשטוף ולנקות את העוף לבד".
מסרט: "חברות שלי בשוק כשהן רואות איך אני שוטפת את העוף. אפילו את השניצלים. אני מכשירה את הבשר לפי המסורת אצלנו: שוטפים ומנקים, שמים מלח, שמוציא את הדם, ואז שמים לימון, כדי לכבוש ובעיקר כדי לשנות לו את הריח. העוף בישראל והעוף באתיופיה זה משהו אחר לגמרי, גם עוף אורגני. שם זה עוף עם טעם אחר לגמרי. באתיופיה את צריכה למצוא גבר שיהרוג את התרנגולת בשבילך, ואז את תולשת את הנוצות, מנפחת את העוף כדי להוציא את כל הנוצות שנשארות בתוך העור, ושורפת אותו טוב טוב, כי העור מאוד חשוב לבישול. אחרי שאת שורפת הכל, את שוטפת את העוף עם אבקת חומוס, ממש עושה פילינג לעוף. את מורידה את כל הלכלוך, מורידה את העור ואז מחלקת את העוף".
התיאור הגרפי הזה, של הכנת העוף, נועד כדי להסביר מעט מתרבות האכילה האתיופית, זו שאנחנו כמעט לא מכירים. זה גם מה שהביא את מסרט בסופו של דבר ל"מאסטר שף" – הרצון להנחיל מסורת של סעודות איטיות ומלאות בסיפורים על אוכל. "באתיופיה יש תרבות עשירה מאחורי כל מאכל", היא מסבירה, "יש סיבה לכל מאכל, ויש גם סיפור. לפי המסורת באתיופיה, למשל, את חייבת לחתוך עוף ל-12 חתיכות. כולל הקורקבן, שהוא הכי חשוב, ורק הבעל והאישה אוכלים אותו. בעצם, אישה הופכת לאישה רק אחרי שהיא יודעת לנקות עוף. שם כל ארוחה היא סעודה, ועל כל מאכל שוקדים במשך שעות על גבי שעות. זו תרבות שהולכת מאות אלפי שנים אחורה. בגלל זה באתי לתכנית, כדי לתת גם לישראלים את המושג הזה, על התרבות שמאחורי האוכל. זה לא רק האוכל עצמו. דרך האוכל הזה אפשר ללמוד המון על אתיופיה, והטעמים האלה מעבירים חוויות, שאי אפשר תמיד להסביר במילים".
את מתגעגעת לפעמים?
"כן. אשמח לגור באתיופיה איזה שנתיים, כדי שהילדים שלי יספגו מהתרבות שעליה גדלתי וילמדו את השפה. אני לא מתכוונת לשכוח את השורשים שלי. אבל הבית שלי היום זה ישראל וכאן אני רואה את עצמי גם בעתיד. טוב לי פה. אני אוהבת את המדינה הזו".