יום אחד נכנסתי לגן של הבן הצעיר שלי בזמן ארוחת הצהריים. ניגשתי בשמחה להגיד לו שלום ולתת נשיקה, כשהבחנתי במחזה מוזר. הגננת ערמה מלוא הכף פסטה בלי כלום, והניחה אותה בצלחת שלו.
"אבל אתה לא אוהב פסטה", אמרתי, עדיין מחייכת.
"אני לא אוהב את הפסטה של הבית", הוא ענה וחזר לאכול בשלווה, כאילו זה לא ביג דיל שהוא שונא באופן ספציפי ואישי את הפסטה שאני מכינה (ועוד בלי כלום! לא תגידו עם רוטב מפונפן). הבן השני שלי, בן השבע, לקח את זה רחוק יותר כשהכריז בפשטות, "אמא, האוכל שלך מגעיל". גם זו לא הייתה אמירה שהכאיבה או זעזעה אותי באיזה אופן. ידעתי שאף פעם אין לנו בבית אוכל טעים.
כל דבר שאני מכינה יוצא יבש ותפל ובעיקר דוחה למראה. כשאני מביאה מנה לארוחה משותפת עם חברים, תמיד הכלי שלי נשאר מלא. כשאני מכינה תפוחי אדמה ובטטות בתנור, קורה לא מעט שיש עליהם כתמים שחורים מוזרים. עוף יוצא לי או חי או מת, אף פעם לא עסיסי. האבוקדו בסנדוויצ'ים שלי משחיר, תפוז מקולף יוצא לי קווצ'. במשפחה של בעלי רצים מור"קים על הבישול שלי. הם זוכרים לי את הפעם שהכנתי פסטה ברוטב שום ושמן זית עם זיתים שחורים על גלעיניהם ולא מפסיקים לרדת על זה שבישלתי בסיר אחד ביצים קשות לצד נקניקיות, כשאני עד עכשיו לא ממש מבינה מה הבעיה עם זה. הם לא שוכחים שביום הולדת שלוש הבאתי לגן של הילד עוגה כושית פשוטה ללא קרם, שהיה דווקא יכול להסתיר יפה את המכתש הגדול וחסר החן שנפער בכיפה שלה.
זה ידוע שילדים אוהבים יותר אוכל של אחרים, אבל אצלנו זה הגיע לרמה שהפיצה-פיתה של החבר לכיתה היא נחשקת, ושלי חוזרת הביתה קשה מינוס ביס אחד קטן. ברור לי שהבסיס לכשל הוא איזה סטנדרט נמוך במיוחד שאני מחזיקה בכל הנוגע לאוכל, לשימור מצרכים, לחומרי גלם. חוסר האונים שלי במטבח מתחיל בפרטים הכי הקטנים: אני לא יודעת איך להפשיר לחם ככה שלא ייצא דיקט, אני לא יודעת לחתוך נכון ויפה ירקות, לא יודעת על איזה גודל להבה לבשל או אחרי כמה ימים במקרר לזרוק. לא יודעת להבדיל בין פטרוזיליה לכוסברה ולא יודעת לתבל. אפשר להתלוצץ ולהגיד שאצלנו בעדה אוהבים אוכל בלי טעם וזה גם יהיה די נכון, פלפל שחור למשל אני בכלל לא מחזיקה בבית, בקטע עקרוני. אבל גם במלח אני מקמצת, אף פעם לא זורה בנדיבות.
בדרך כלל גם אין לי כוח לחפש מתכון, ברשת יש כל כך הרבה שזה כבר כאילו אין שם כלום בכלל. אז אני מנסה לאלתר וחשה את עצמי דיווה כשרוקחת יחד בקערה קטנה פפריקה, קוביית שום קפוא שהפשרתי במיקרו, מיץ תפוזים ודבש ומורחת אותם על הכרעיים. זה אפילו לא יוצא מגעיל, כי הכמויות מראש כל כך קטנות שהטעם בטל בשישים. וזה כשאני בכלל מתבלת. "יש לך את המתכון הזה שאת דבקה בו כבר עשר שנים, עוף בתפוזים", בעלי צוחק עליי. "ואת מתכוני הקוטור שלך, עוף בכלום, סלמון בכלום". אני חושבת שזה דווקא אחלה. לוקחים עוף או סלמון, מכניסים לתנור, מוציאים. לא צריך להוסיף שום דבר, הטעמים הפשוטים של הבשר כמו שאומרים מדברים בעד עצמם.
המקורות לעליבות הזו רבים. תורמים לה עצלות וקמצנות, אבל קודמת להם מורשת של אוכל רע. עד הגיוס אכלתי בחדר האוכל של הקיבוץ ומשם עברתי לאכול בחדר האוכל של הצבא. אמא שלי למדה לבשל רק אחרי שהקיבוץ הופרט וחדר האוכל נסגר, לפני עשרים שנה כשהייתה בת כמעט חמישים, ואבא שלי בקושי יודע להכין ביצה קשה. "את גדלת בוורטיגו קולינרי עם מושגים מעוותים לגבי אוכל, שהם שילוב של אשכנזיות וקיבוצניקיות", אומר בעלי, שבעצמו הוא רבע מזרחי ומבשל בינוני פלוס. "האוכל שלך זה סרט אימה. יש לו צבע שהוא טבעי רק לגופות, משהו בין בז' לירוק, שזו כנראה ההגדרה המילונית למילה צפוד. ואתה שואל את עצמך אם זה אמור להיות הצבע, אם זה אמור להיות המרקם, אם זה אמור להיות הטעם".
אני גם לא אוהבת לזרוק אוכל. אני חושבת שזו התנהגות בזבזנית, אז אני משתמשת לא אחת במוצרים פגי תוקף או מנסה למשוך מאכל שנס ליחו. "את תגישי בלי להתבייש סלט בין שלושה ימים, את תגישי חביתה מחוממת", בעלי מזכיר, והוא לא טועה. אפילו פעולה של הכנת סנדוויץ' מגלמת בתוכה את כל הלקויות: אני אמרח שכבה דקה של הממרח, בקמצנות, אחתוך את הלחם בסכין גרועה כי הסכין הטובה תהיה במגירה רחוקה ואני אתעצל להביא אותה, ואז זה ייראה יותר כאילו בצעו את הלחם ולא חתכו אותו, ואני אקרע בידיים את הגבינה הצהובה כדי להתאים את מידותיה לאלה של הלחם (איך בעצם אנשים אחרים עושים את זה?).
פעם חשבתי שזה פמיניסטי או קרייריסטי מצדי לא לדעת לבשל, השווצתי בזה קצת. כאישה אין לך ברירה אחרת, אם את כישלון במטבח זה חייב להיות בגלל שאת מאוד מצליחה במשהו אחר שלא משאיר לך מקום להתמקצע בפעולה נחותה כמו בישול. אימצתי את הנרטיב הזה למשך תקופה, אבל היום אני חושבת שזו תפיסה מיושנת - אין שום קשר בין פמיניזם לבין כישורים שיש או שאין לאישה, זה לא פמיניסטי לא לדעת לבשל, זה סתם מעפן. להיות רווקה חסרת אונים שלא מבשלת היה אולי חמוד, אבל עכשיו אני אדם מבוגר שמנסה להחזיק משפחה ובית מתפקד והילדים גדלו ונהיו ברי דעת והם לא מוכנים לאכול שום דבר שאני מכינה, וזה מבאס אותי לא ממקום של אגו, זה לגמרי עניין פרקטי: זה פשוט נורא לא נוח ולא יעיל לא להצליח להכין אוכל לילדים שלך.
בהתחלה ניסיתי לגשש ולאסוף את המידע מהסביבה הקרובה. התקשרתי לאמא של אותו חבר מהכיתה ואשכרה ביקשתי ממנה מתכון לפיצה פיתה. איזו גבינה את שמה בדיוק, ואיזו שכבה של רסק, וכמה זמן בתנור? אחר כך, במקום סתם לרטש אבוקדו בקערה כתבתי לגיסתי ושאלתי אותה איך היא מכינה את פרוסות האבוקדו המדהימות שתמיד אני אוכלת אצלה.
"הנה המתכון", היא החזירה לי לינק. נכנסתי לקישור, זה היה מתכון מבהיל לסלט אבוקדו עם שמן זית, לימון, מלח ובצל ירוק. זה לא מה שחיפשתי. "מה בצל ירוק?" כתבתי לה, "התכוונתי לאבוקדואים האלה שאת סתם שמה על צלחת".
"נו, זה זה", ענתה לי מיד, "הכי פשוט".
"פשוט-פשוט, אבל אני צריכה כמויות מדויקות כי אין לי הערכה של כמויות ואני תמיד שמה מעט מדי וזה לא יוצא לי טעים", כתבתי בתסכול.
"אז הנה המתכון", ענתה לי שוב, ובגלל שזה היה בוואטסאפ לא יכולתי לדעת אם היא התעצבנה.
הכנתי את הסלט לפי ההוראות, וקסם, זה עבד. הגיסה השניה הסבירה לי איך להטביע סלמון טרי בשמן זית, לימון ומלח גס וזה גם יצא טעים למות, ואחר כך שמתי גם דלורית בתנור עם שמן זית ומלח גס ויצא מדהים. הבנתי שהסוד לאוכל טעים הוא, בגדול, מלח גס.
מה קציצות, אני קציצות?
רק שזה לא היה מספיק. הייתי צריכה גורו. מישהו שאוכל לשאול אותו מיליון שאלות שהן כל כך בסיסיות שאפילו גוגל לא טרח לענות עליהן; מישהו שלא סתם ייתן לי מתכון אלא שיבוא אליי הביתה ויראה לי עם הסירים שלי והסכינים שלי (דווקא יש לנו מטבח מאובזר, השקענו בציוד נורמלי) איך מכינים אותו. חברה סיפרה לי שהיא נתקלה בפייסבוק במישהי שמעבירה "סדנאות בישול להורים עסוקים", ואמרה שזה נשמע בול בשבילי. וכך, תוך שבוע, קרן ארגמן מ"הילדה שאהבה ברוקולי" הייתה אצלי במטבח.
"אני מבינה שאני צריכה להשתנות", אמרתי לה בגילוי לב, "אבל מה, אני לא אגיש יותר תפוחי אדמה ביום שאחרי? אין מצב שאני מכינה מאכל שתקף ליום אחד. מה, אני אצטרך להתחיל לקנות חומרי גלם יקרים, זה הסוד? כי אני מזמינה אונליין ומעדיפה את המותג הפרטי של שופרסל שעולה לפעמים כמעט חצי מחיר. ומה, אני אצטרך להתחיל להשקיע הרבה זמן בבישול? כי אין לי זמן, ובזה שיש אני מעדיפה לעשות דברים אחרים".
"תפוחי אדמה שומרים בכלי סגור במקרר שלושה ימים אחרי הבישול ובחיים לא מקפיאים", היא ירתה בחזרה. "הפסטות של שופרסל טובות באותה המידה כמו הפסטות המיובאות היקרות מאיטליה, פשוט צריך לעקוב אחרי הוראות ההכנה כדי שיצאו אל-דנטה, ואת צריכה להשקיע שעתיים בבישול בשביל לסגור לעצמך אוכל לכל השבוע. המוטו שלי הוא יאללה-יאללה, להשקיע כמה שפחות זמן ומאמץ ולקבל מקסימום תוצאות, עם דגש על הקפאה". היא לבשה סינר והתחילה לפתוח לי מגירות ולהוציא סירים וכפות. "אני אראה לך איך בהשקעה של 10% יותר זמן את יכולה לקבל 200% אחוז קציצות", היא המשיכה, ואני התפלצתי, מה קציצות, אני קציצות? צריך להכין אותן אחת אחת, זה טרחה ולוקח נצח, לא תודה. קרן הבטיחה לי שזה כלום, ואני הורדתי מגננות והחלטתי לתת צ'אנס.
היא לימדה אותי להכין אורז לבן ופתיתים וספגטי בולונז וקציצות בתנור וקציצות ברוטב ופשטידת ברוקולי וגולאש וקוסקוס. כלומר, היא הכינה את כל הדברים האלה, תוך שהיא מסבירה לי את הכללים הכי קטנים והכי משמעותיים: שחשוב להקפיד לסגור את המכסה של הסיר אחרי שהמנה מוכנה כי אחרת כל הלחות בורחת (אני תמיד הנחתי את המכסה בזווית מוטה); איך מטגנים בצל כמו שצריך (משאירים אותו פי שלושים בערך זמן ממה שאני הייתי מעזה להשאיר); שאורז לבן מכינים בסיר קטן (כי ככה זה יוצא הכי טוב); שבצל חותכים על שקית מעל הקרש חיתוך (ואז פשוט מעיפים אותה ולא צריך לשטוף את הקרש); שאוכל קפוא מפשירים רק על השיש או במקרר (אני לא הייתי שוללת הפשרה במיקרו); שכוס מדידה זו כוס מדידה, בדיוק ולא בערך (כוסות המדידה שלי התגלגלו על השטיח בתור משחק של התינוקת); שבקבוק של תינוק הוא גם, בעצם, אחלה כוס מדידה (איך לא חשבתי על זה קודם!), שמותר ואף רצוי להשתמש בקיצורי דרך כמו בצל חתוך קנוי או בסיס רוטב לבולונז (זה רק הבסיס לרוטב, זה לא שבישלו אותו במקומי) ושכדי לדעת אם עוף מוכן אפשר פשוט לדקור אותו (אם יוצאים נוזלים ורודים, הוא לא מוכן. נוזלים שקופים – מוכן). פוצצנו את המקרר ואת הפריזר באוכל לשבועיים ואז היא הלכה, ואני נותרתי עם הידיעה המדכאת שאני צריכה לשנות אורחות חיים ולהפוך לאדם מבשל.
אחרי כמה ימים האורז נגמר. צריך אורז חדש. פתחתי את דף ההוראות של קרן ויצאתי לדרך. לחמם שמן בסיר קטן, להוסיף כוס אורז ולטגן קצת, להוסיף שתי כוסות מים רותחים, שיט! האורז התחיל להטגן והמים עוד לא רתחו. בינתיים רצתי להביא כפית מהמגירה ומלח מהמזווה, וחשבתי שאולי בפעם הבאה כדאי להכין את כל הדברים האלה מראש. בחשתי, האורז התחיל להישרף והבית להסריח, נו, מה קורה עם המים? הוספתי את שתי הכוסות והסיר השתולל והשפריץ לכל הכיוונים. הורדתי את הלהבה וסגרתי את המכסה. נחכה עשר דקות ונראה מה ייצא.
יצא טעים. אחרי יומיים האורז שוב נגמר והכנתי עוד סיר, ושוב זה לקח עשר דקות ויצא מעולה. זהו, האורז בסיסטם שלי, מעתה והלאה אני הולכת להכין בכל יומיים-שלושה סיר קטן של אורז, נועה הישנה הייתה מזדעזעת מהשעבוד, נועה החדשה מבינה שזה באמת שטויות. קרן, עושה רושם, עזרה לי לשחרר חסמים. אם קודם מתכון שכלל קילוף או טיגון היה נדחה על סעיף השקעת יתר; עכשיו קילפתי וגררתי ואפילו סגרתי בשר על המחבת משני הצדדים ונשבעתי לאנשים שזה לקח בדיוק דקה.
מאז הכנתי לבד קדירת עוף עם שזיפים, פתיתים עם בצל, לביבות כרובית, פשטידת תפוחי אדמה, מאפינס תותים ושוקולד וניסיתי שלוש פעמים מתכון לפילה עוף בתנור עם טריק מיוחד לעסיסיות. בפעם הראשונה לא היה לי פילה אז ניסיתי עם חזה עוף, זה לא עבד; בפעם השניה עדיין לא היה לי פילה עוף אז גזרתי לרצועות חזה עוף עם מספרי מטבח, זה לא עבד; בפעם השלישית זכרתי להזמין מהסופר את הנתח הנכון אבל הכנסתי אותו לתנור בלי לחמם אותו מראש, אז זה גם לא עבד. "תפסיקי להיות כזו חפיפניקית, החלטת לנסות אז תעשי את זה כבר כמו שצריך בלי לעגל פינות", אמרתי לעצמי, אבל לא ידעתי אם הקשבתי.
השתדלתי להכין את הדברים לקראת שעת ארוחת הערב, כמו שקרן יעצה לי, כדי שהבית יתמלא בניחוחות מגרים של בישולים והילדים יתפתו לנסות את המאכל כשהוא הכי טרי וטעים. זה לא ממש עבד. את העוף הם אכלו וכמובן שגם את המאפינס, אבל את הלביבות והפשטידה הם לא הסכימו לנסות, לפתיתים הם סרבו לתת צ'אנס בטענה שכבר נכוו מטעמם הרע בעבר וגם על פילה העוף הם ויתרו. השפרצתי על עצמי שמן רותח כשניסיתי להפוך עופות בסיר, כמעט קיבלתי כוויה כששפכתי מים רותחים לפתיתים (איך בעצם אמורים להחזיק כוס מלאה במים רותחים?) והסתבכתי כשניסיתי לעטוף הרמטית תבנית בנייר כסף (ליפפתי את זה מסביב בצורה רעועה ואז המסילות של התנור קימטו את זה). ובכל זאת, הרגשתי ששיפרתי את המיומנויות שלי במידה מסוימת, והרגשתי גם עוד משהו: לא רק שהבישול כבר לא היה מטלה מעיקה, הוא התחיל לדגדג לי בקטע נעים.
עכשיו שמתי לב שאני מתחילה לחשוב בערבים מה אני אבשל מחר. התחלתי לשקול מתכונים מראש ולהיערך בהתאם. להזמין את חומרי הגלם מהסופר (כולל האיזוטריה שבבצל ירוק או בדלורית) ולפנות זמן ביום שלי במיוחד למשימה. ואז מצאתי את עצמי במלכוד. שוב ושוב הגשתי לאנשים אוכל שהכנתי, תוך שאני מדקלמת את הנאום הקבוע שלי, "אני, חביתה אני בקושי יודעת להכין". אבל נוצרה סתירה, כי הנה, בישלתי. וכשאנשים החמיאו שיצא טעים ואני המשכתי לבטל את עצמי ולהצטנע, הבנתי שיש פה בעיה. או שאת בלבוסטה או שאת קלולס במטבח, אין באמצע. אם את מתיימרת להיות אדם מבשל אל תתנצלי על מה שיצא. ואם את לא יודעת לבשל, פשוט אל תבשלי.
אז מה אני עכשיו? בלבוסטה בטוח שלא, אבל אני כבר לא כלום במטבח. מספר המתכונים שעובדים לי ושאני יודעת להכין (והכל קלי קלות, נשבעת! ממש חמישה רכיבים וקערה אחת ולתנור!) עלה מארבעה ל-15, נניח. המשפט שהגן עליי כל כך הרבה שנים מביקורת ומציפיות גבוהות כבר לא יכול להיאמר, כי אני כבר כן מבשלת. "מאז שלמדת לבשל באמת לא הכנת משהו מגעיל במיוחד", בעלי החמיא. "אמא, את יכולה להכין לי פסטה של הגן?" ביקש הבן הצעיר.
בסוף השבוע, אחרי שגיסי הכין על המחבת טוסט טורטיה עם גבינה צהובה וכולנו, מבוגרים וילדים, טרפנו את זה, הרגשתי שאני במקום שאני יכולה לנסות גם. "שימי לו את זה לבית ספר, זה ייקח לך דקה בבוקר", אמר הגיס, והילד הסתכל בי בעיניים נוצצות ומלאות תקווה.
למחרת בבוקר זה באמת לקח דקה. הפשרתי טורטיה, טיגנתי קצת עם גבינה צהובה, קיפלתי לחצי, חתכתי למשולשים, שמתי במפית והנחתי בקופסת האוכל של הילד. כשהוא חזר מבית הספר, זה חזר איתו. "אמא, אל תנסי להכין דברים שאחרים עושים. זה אף פעם לא יוצא לך טעים", הוא אמר בלי לעשות שום עניין.
"אז מה להכין לך?" שאלתי מיואשת.
"תכיני את מה שאתם תמיד מכינים וזהו", הוא אמר.
אז יוצא שאיכשהו את סוד הפיצה-פיתה עוד לא פיצחתי. לפחות עכשיו, כשאני כבר יודעת להכין גולאש ופשטידת ברוקולי, יש בי את הדרייב לפצח גם את זה ואת האמונה שזה לא יכול להיות כזה מסובך. אני לא אתייאש ולא אתעצל, אני אמצא את הדרך, הרי התשובה נמצאת אי שם. אולי פשוט אנסה להוסיף קצת מלח גס.