המפגש עם אור שפיץ נקבע לשמונה בבוקר בקונדיטוריה שלה. הנחתי שהמקום יהיה ריק ונוכל לדבר בשקט. במציאות, בעשרה לשמונה כבר עמד שם תור של אנשים שהמתינו לפתיחה בשמונה וחצי. בין הממתינים: משפחה ממגדל העמק שהייתה שעתיים בדרכים, זוג מאשדוד וחבורת נערות שהתכנסו לחגוג יום הולדת לא הרבה אחרי הזריחה. נדחפתי כדי להגיע לדלת, אף אחד לא צייץ. אולי חשבו שאני בהריון, כי זה פינוק מיוחד שמוענק במקום לנשים הרות. בפנים חיכתה האישה בוורוד שהשם שלה מתנוסס על השלט. בגיל 23 היא זו שדואגת שהכל יתקתק. "זה עסק ראשון שלי, אני לא יכולה לתת למישהו לנהל אותו לפני שאני יודעת איך שאני רוצה לנהל אותו. אז כרגע אני פה. להגיד לך שכשיהיו לי סניפים אני אהיה שם כל יום כל היום? כנראה שלא. אבל כרגע זה הבייבי שלי".
ואת גם מכינה הכל בעצמך?
"הייתי בטוחה שככה זה יהיה, אבל כשהתחלתי לגלגל את הרישיון והאישורים הבנתי שזה לא יכול לקרות פה. מצאתי מישהו עם מפעל בוטיק קלאסי, שמייצר לי את מה שאני רוצה בעבודת יד, לפי המתכונים שלי, ואני בודקת ומוודאה את הכל. לאנשים קשה להבין את זה, אומרים לי 'מה, את לא מכינה את זה?'. חבר'ה, מן הסתם כשיש לי תור שמגיע עד בן יהודה אני לא יכולה. ובואו, לכל השפים הכי גדולים אין עוזרים? זה לא אומר שזה פחות טעים. ברור שהיה לי קשה לשחרר, אבל זו המשמעות של להיות אשת עסקים ולא רק קונדיטורית, מה שכן, בינתיים אני לא משחררת את עוגות יום ההולדת, אני עושה אחת אחת".
הקינוחים של שפיץ הם מה שמוגדר היום "קינוחי אינסטגרם", שמצטלמים נהדר ומעוררים קנאה. כראוי, היא מתחזקת עמוד אינסטגרם עם 200 אלף עוקבים, אתר ועמוד יוטיוב שבו היא אופה ביחד עם גדולי היוטיוברים וכוכבי הנוער. דווקא בחודשים האחרונים היא החליטה להמיר את הלייקים במשהו מוחשי יותר. "לא ציפיתי לזה, זה הלם הלמים. הכי מרגש שאנשים בוגרים יותר ממני מגיעים פעם שנייה ושלישית, חוזרים ואומרים 'הבאתי את אחותי, הבאתי את בעלי'. לא תמיד הצלחת האינסטגרם עוברת לעולם האמיתי. הצלחתי בתקופה שהיא לא קלה".
עסקים של שנים קורסים ואת מעזה ופותחת עסק חדש.
"חתמתי כאן בפברואר. התחלתי לשפץ ואז התחילה הקורונה, היו ימים שבאתי והפועל הבריז. פתאום ספקים לא מגיעים. אני מתקשרת לברר על הכיסאות והם אומרים לי 'מאיזה כוכב הגעת, אם אנחנו סגורים וארומה סגורים וקפה גרג סגור, מי את שתפתחי?'. הייתי בחרדות ובכיתי לא מעט. התכנון היה לפתוח בתחילת מאי ובסוף פתחתי חודש אחרי, שילמתי עוד חודש שכירות וספגתי עלויות. להגיד שאז חשבתי שהכל לטובה? ממש לא".
לא קצת מנקר עיניים לפתוח מקום של החיים הטובים והוורודים עכשיו, כשאנשים רק מנסים לצמצם הוצאות?
"אנשים לא יושבים כאן כל יום על ארוחות שחיתות, אז אני המותרות שלהם. יש קינוחים שעולים 16 שקל שיתאימו גם לילדה הקטנה שנכנסת, ויש קינוחים שעולים ארבעים שקל. חומרי הגלם שלהם יקרים, אז גם הקינוחים לא זולים. פעם בכמה זמן מותר. אנשים יצאו מהסגר והם צמאים למשהו שהוא קצת שונה וקצת פאן. ולהגיד לך שאני יכולה להתחשב? גם אני נפגעתי מהקורונה, אנחנו שומרים על התו הסגול, אז יש רק 3 שולחנות בחוץ. אנשים חושבים שאני עושה כאן ארגזים ומיליונים. התור הזה עושה טוב על הלב וזה מרגש, אבל הוא עדיין לא הפך אותי למיליונרית".
אני מניחה שגם השקעת הרבה בעסק.
"ברור, יש כאן השקעה של בערך חצי מיליון שקל שצריך להחזיר לפני שבכלל נתחיל להרוויח. לפני הפתיחה ישבתי עם יועץ עסקי שאמר שייקח לי שלוש שנים להחזיר את ההשקעה, כמעט פרשתי. ואז, שבוע לפני שפתחתי הלכתי למישהו אחר - שהוא שם דבר בעולם המסעדות - והוא אמר לי 'את לא עושה שום דבר מעניין או חדש, כדאי לך לקחת את הרגליים שלך ולחזור לעשות עוגות מהבית'. חזרתי הביתה בוכה, ואמא שלי אמרה לי 'אור, אני לא האמנתי שיגיעו אלייך לקומה שלושים לקנות עוגות, והגיעו. אז לבוגרשוב לא יגיעו?'. שבוע אחרי זה פתחתי".
לא צריך לאכול כאן כל יום
לפני שנגיע להיסטוריה הפרטית שלה, חייבים לדבר על הוורוד. "יש בכל מקום בעולם בית קפה ורוד חוץ מישראל, ורציתי שיהיה, ושהוא יהיה שלי. לאנשים יש קטע להגיד שהעתקתי. תגידו לי, חבר'ה, לונדון זה המקום היחיד שיש בו בית קפה ורוד? אני לא מבינה את זה. טסתי מסביב לעולם כדי לעשות סקר שוק וללמוד מה אני אוהבת ואיפה, והרכבתי משהו שהוא שלי. אז מה, לא תפרגנו אם זה בארץ? עדיף להם לנסוע ללונדון כי שם זה נפתח ראשון? אני מתה להגיב להם, אבל מתאפקת. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד וזה בסדר שלא כולם יאהבו אותי".
ראיתי את הטוקבקים שבטוחים שאבא ואמא קנו לך חנות וכתבות יחסי ציבור.
"בואי נפתח את זה. שילמתי לך? התקשרתי אלייך? הכי הרבה שיש לי לתת לך זה קינוח לבחירתך. אני משתגעת מתגובות כמו 'זו בסך הכל ילדה מפונקת שלקחה כסף מאמא ואבא ושילמה על כתבה מוזמנת'. בא לי להרוג את מי שכותב את זה. אנשים, בואו תראו מה עברתי וכמה למדתי והשקעתי, תעקבו אחריי כל יום ואז תכתבו ככה, נראה אתכם. כן, יש לי הורים שדוחפים אותי, תורמים ועוזרים, ובלי התמיכה הנפשית שלהם לא הייתי מגיעה לשום מקום, אבל מפה ועד שילמה לכתבת יח"צ? תתקדם. אנשים חושבים שאני לא רואה תגובות כי יש לי 200 אלף עוקבים, אבל אני רואה הכל ובא לי לכתוב לכל אחד מהם בפרטי".
אז למה לדעתך זה הרושם שנוצר לאנשים? זה הגיל הצעיר?
"אני ממש לא ילדה, אני עובדת כל החיים. מגיל 14 אני חוסכת כסף ואני מחזיקה עסק משלי מגיל 18. ההורים עזרו לי אבל לא כי יש להם כסף, אלא כי הם מאמינים בי ולקחנו הלוואה מהבנק ואני אחזיר אותה. מכרתי עכשיו את האוטו שלי כדי להחזיר חלק מהסכום. במקום לזלזל, אפשר להעריך אישה צעירה שעובדת קשה והולכת אחרי הלב שלה, גם הזהירו אותי שבגלל הצבע רק נשים יגיעו. ממש לא, יושבים כאן שגרירים, אנשי עסקים, הם באים במיוחד. הם טועמים, מבינים וחוזרים".
ולא רק הם באים. הקונדיטוריה נמצאת באחד מהאזורים הכי מתויירים בתל אביב, בדגש על תיירים צרפתים שפוקדים את המקום ומביאים עוד חו"ל פנימה. "אני אומרת להם 'ז'ה מאפל אור', קוראים לי אור, וזה כל מה שאני זוכרת משיעורי צרפתית, אבל הם אומרים שהקינוחים והמקום לגמרי מזכירים להם את האווירה ואת הניחוח הפריזאי. הם גם מבקשים קינוחים יותר צרפתיים, לאט לאט אולי נכניס גם משהו ספיישל".
בהכללה, הצרפתים רגילים למאפים וקינוחים עתירי שכבות. בישראל נראה שמתפתחת מהפכת בריאות בשנים האחרונות, סימון מזון בסופרים למשל. יש כאן מקום לכזה עסק?
"לפני הפתיחה עמדתי כאן והסתכלתי על העוברים ושבים. על הטיילת עוברים לך כל הספורטאים. אנשים שרצים, עושים יוגה, רצים עם טרמפולינות על הראש, כולם חטובים, כוסיות על. עצרתי מישהי ושאלתי אותה 'תגידי, בתור מישהי שמנהלת אורח חיים בריא, את תבואי לפה?' והיא אמרה 'כן, למה לא? פעם ב- מותר'. אז אני אהיה הצ'יט שלהם, אף אחד לא צריך לאכול כאן כל יום, אבל מפעם בשבוע לא יקרה כלום. ניסיתי להתחשב בכולם ויש דברים טבעוניים ויש ללא סוכר וללא גלוטן. גם תעודת כשרות הייתה מאוד חשובה לי, כי בנות היו מגיעות לסדנה, ובסוף לא לוקחות את העוגה כי זה בלי תעודת כשרות ואין להן מה לעשות איתה, וזה ביאס אותי. חוץ מזה זה חלק ממני, אני באתי מבית מסורתי, הבטחתי לסבתא שלי שבשבת אני אנוח".
העוגה שהכניסה אותי למינוס
שפיץ נולדה בחולון לזוג הורים קציני משטרה, ואת האהבה לאפייה ירשה מסבתה. "הייתי חוזרת מהגן וסבתא הייתה שולחת אותי להביא קמח, ביצה וסוכר והיינו אופות עוגיות". לכבוד סיום התיכון אמה מירי, שהיום משמשת כסוכנת הצמודה שלה, שלחה אותה לקורס זילוף של כמה שעות. בסוף הקורס, במקום לקחת את העוגה לחברים ולהשוויץ, שפיץ בחרה לפרסם אותה למכירה בעמוד האינסטגרם שלה והיא נמכרה תוך שעות ספורות תמורת 200 שקל.
איך הגיע הרעיון למכור אונליין? זה היה רווחי בכלל?
"לא באמת הרווחתי כסף מלמכור עוגות באינסטה בהתחלה. אני לא אשכח את היום שבת הזה עשיתי שתי עוגות של אנה ואלזה שמכרתי ב-300 שקל, ואין יותר קשה מלעשות את אלזה עם הצמה והעיניים הכחולות. הייתי במינוס אחרי שתי העוגות האלה. אבל זה חלק מזה. זה להתגלגל, מפה לאוזן, האמהות היו מאוד מרוצות. ואז דווקא זנחתי את האינסטגרם והדפסתי שלטים שתליתי במיוחד לפני הראשון בספטמבר בבתי ספר וגנים, ככה שההורים שמביאים את הילדים יראו את זה. והתחילו להתקשר ולהזמין. פתאום התחלתי לקבל הזמנות מראשון ומתל אביב, ומבת ים ומרעננה, והם מגיעים לחולון לשכונה שקטנה, לבית של ההורים שלי".
בצבא שירתה כמש"קית שלישות, אבל לא בזבזה את הזמן. את המרתף בבית היא המירה למטבח ונרשמה ללימודי קונדיטוריה אצל אסטלה. "הייתי קוראת לזה יום שלישי השטן. אבא שלי היה קצין ברמת גן, ואני הייתי בשלישות רמת גן, אז הייתי נוסעת איתו בחמש וחצי בבוקר, ישנה אצלו באוטו, בשעה שבע הולכת לבסיס, מסיימת בצהריים, נוסעת בשני אוטובוסים לאסטלה ומאסטלה חוזרת הביתה בעשר וחצי להכין עוגות ליום למחרת".
איך החברות הגיבו למקצוע שלך? זה לא מה שחיילים עושים בדרך כלל בזמנם הפנוי.
"בהתחלה החברות פרגנו ולאט לאט פחות. הן היו מתעצבנות עליי שאני אף פעם לא פנויה או שאני רוצה לחתוך מוקדם מיציאה כי אני חייבת לעבוד. אני לא כועסת אבל הבנתי שאני צריכה סביבי אנשים שבאמת מבינים ומפרגנים. החברה הכי טובה שלי הפכה היום למנהלת הזמנות. זה האנשים שבא לי סביבי. ששמחים בשמחתי".
בזמן השירות היא גם פרצה לתודעה כשהשתתפה בעונה השנייה של ריאליטי האפייה "בייק אוף" בקשת 12, שם המורה אסטלה הפכה לשופטת שלה. "הייתי מאוד צעירה, וגם אז אהבתי ורוד וגם אז זה היה קשה לאנשים מסוימים. אז הטוקבקים פגעו בי הרבה יותר. אבל זו הייתה חוויה".
אז זו הייתה ביקורת בריאליטי, עכשיו זו המציאות. ביקורת עלולה להוביל להפסדים כואבים יותר.
"עשיתי הכל כדי שהמקום יהיה מדויק עם אפס טעויות, גם אם זה אומר לשלם עוד חודש שכירות ולא לפתוח כשאני מרגישה לא מוכנה. ואם אחרי כל מה שעשיתי עוד חצי שנה המקום הזה ייסגר - אני לא אדע איפה כשלתי".
בוגרת העונה הראשונה ליאור קוקה, עשתה את זה לפנייך, וגם היא קיבלה לא מעט ביקורת.
"ליאור, לפני שהיא קולגה, היא חברה שלי ושכנה שלי. הייתי עם ליאור מהתחלה ועזרתי לה בכל מה שהיה אפשר. אם זה להקפיץ לה ג'לטין או לעזור לארגן צילומים מקצועיים בדקה ה-90. למדתי ממנה המון, גם מדברים נכונים יותר וגם מפחות, ואני חושבת שיש שם דברים ממש טעימים. הייתי במסעדה בחמישי בערב, ואז לקינוח הלכתי לדפוק קרפ אצל קוקה. כל מי שאומר שלליאור יש דברים לא טעימים, בואו, מה יכול להיות לא טעים בגלידה? מה יכול להיות לא טעים בקרפ? זה טעים. הקונספט שלי שונה מליאור, כי אני שונה מליאור. אני פחות הקרפים והגלידות, פחות המאנץ', אני יותר הפיין. עוגות יום הולדת, חגיגות גדולות, הקינוחים המרהיבים. אנחנו שונות".
לגדל את עצמי
בגיל 21 שפיץ הרגישה שחולון קטנה עליה, פרשה כנפיים ועברה לגור לבד בקומה 30 במגדלים בתל אביב. ("בשביל זה עבדתי, לא?"). אמא שלה חברה בקבוצת הוואסטאפ של הבניין, וכשהבת לא עונה - היא שואלת את השכנים האם הם יודעים איפה היא. כנראה שככה זה כשאת בת להורים שוטרים. "אני ילדה טובה, אני לא יכולה אפילו להריח ג'וינט. כששואלים אותי למה הבייקרי לא פתוח בלילות ל'מאנצ'ים של לילות תל אביב', ואני עונה שממש לא בא לי את הריח הזה ואת הסטלות האלה. אני עד שמונה סוגרת. לא מאנצ'ים, לא בלגן, לא כלום".
נהנית להיות פתאום לבד. בבית. בוגרת.
"זה לא היה פשוט. אמא שלי לא ידעה על זה, אבל הייתי בוכה הרבה. הייתי ממלאה את עצמי במלא סדנאות שתמיד יהיה אנשים בבית ולא ארגיש לבד. יום אחד השכן נכנס בשמונה בבוקר וראה אותי בוכה. אמרתי לו שאני רוצה לחזור לחולון. אז הוא התחיל לדבר איתי ופתאום אומר לי 'זה נראה לך הגיוני שאין לך אתר? מה את בימי אנו באנו שאת לוקחת הזמנות בוואטסאפ?', אז הוא פתח לי אתר. 'נראה לך שאין לך מכונת מים בבית? את לא יכולה להביא לכאן סדנאות ולתת להם מים מהברז', הוא לימד אותי איך לגדול. והוא גם התקשר לאמא שלי לספר לה שבכיתי והיא התחילה להגיע שלוש פעמים בשבוע. השכנים היו צמודים אליי, דאגו לי לאוכל ולחברה, וגם אחרי חצי שנה הכרתי את מיתר".
מיתר הוא מיתר עסיס, מי שהתפרסם כשרץ למיליון ביחד עם חברתו הטובה עדי כרמלי, שהגיעו לתחרות בעקבות החלמתו מסרטן. בניגוד לסטיגמה על עולם השקות הריאליטי, השניים הכירו דווקא בשכונה. "אין לזה שום חשיבות בקשר שלנו. אני לא ראיתי 'המירוץ למיליון' והוא לא ראה 'בייק אוף'". לשידוך של השניים אחראית כרמלי שעוד לפני שמיתר הגיע להתגורר בקומה ה-27, דאגה להכין את הקרקע. "היא הייתה משגעת אותי, 'יש לי מישהו להכיר לך', ואני הגעתי לתל אביב מחולון, פריפריאלית בת 21 שכל מה שאני רוצה זה להתחתן. היום חברות שלי כבר נשואות פלוס שתיים".
איך בסוף הסכמת?
"לא הסכמתי, בסוף הוא באמת עבר לגור בבניין, אז הכרנו ונהיינו חברים מהבניין, מבשלים ביחד, עושים הדלקת נרות בחנוכה, הולכים לקניות. הוא פלירטט והקניט, דאג למשוך את תשומת הלב שלי. הוא תמיד היה בא אליי הביתה מהים והיה משגע אותי שהוא ימלא לי את הבית בחול. ויום למחרת חזרתי הביתה והוא מילא לי את כל הכניסה לבית בחול. ידעתי שזה הוא, אבל צילמתי והעליתי לקבוצת וואטסאפ של הבניין וביקשתי עזרה, אמרתי שמישהו מטריד אותי. רק ששכחתי שאמא שלי גם בקבוצה, והיא נבהלה וכמעט התקשרה למשטרה שמטרידים את הבת שלה. מיתר נעלב, הייתי צריכה לכבות את השריפה, אבל השלמנו והדייט הראשון שלנו היה אחרי שסיימנו קניות באושר עד, ופשוט הלכנו למסעדה, ואז הוא גם פתח את האוטו וצרח 'אור שפיץ הסכימה לצאת איתי לדייט'".
מאז, השניים עברו לגור ביחד סמוך לבייקרי של אור. "מיתר בא לכאן כל יום כשהוא מסיים לעבוד. הוא מתלהב כמוני, נגיד שבוע שעבר אסי עזר היה כאן ומיתר התלהב ברמות בשבילי, הוא חולה עליו, גם התחפשנו לאסי ורותם בפורים, והוא יצא מעולה, לי יצא קצת פחות רותם סלע ויותר ערב הסעודית".
אז עכשיו מחכים לטבעת?
"מה שרציתי בגיל 21 זה לא מה שאני רוצה עכשיו. עד שאני לא מתבססת ומתייצבת אני לא מתחתנת ולא מביאה ילדים. אמרתי לו, תן לי לגדל את עצמי לפני הכל. גם ככה חושבים כל הזמן שאני בהריון, שואלים אותי בהודעות בפרטי".
קצת חסר טקט, לא?
"נו מה אני אעשה? בהתחלה זה הציק, אבל כן יש לי בטנונה, וזה הגוף שלי, ואני שלמה איתו. מרוב ששואלים אותי את זה, בסרטון למקום צחקתי על עצמי ועשיתי כאילו אני בהריון. בסופו של דבר, המקום זה הבייבי שלי".
נערות נלחמות על הגוף החטוב, ומייסרות את עצמן שנים על כל ביס שהן לקחו ובודקות "האם זה היה שווה את זה". את הצלחת לצאת מהלופ הזה?
"אני אוהבת את הלחיים שלי, את הרגליים, את הבטן. להגיד לך שאני דוגמנית עם קוביות בבטן ורצה בביקיני? לא. אני הולכת עם שלמים, אין לי זמן להתאמן ואני לא מצפה שיהיו ניסים בנושא. אבל אני כן אוהבת את הגוף שלי. אני רק שונאת את הוורידים ברגליים. יש לי ורידים כמו של הסבתות, אבל מה אני אעשה? זה מעבודה קשה, ויש לי בעיה עם החצ'קונים. כי אני לא מתאפקת ואוכלת הכל".
טועמת הכל?
"מה זה טועמת? אוכלת. ברור. הריח מחרפן אותי, אין יום שעובר בלי עוגייה, חמישי-שישי זה סינבון חובה, ואת הפררו רושה אני לא יכולה להפסיק ליישר".