אישה קרחת עם קעקועים יושבת בנווה שאנן 24 בדרום תל אביב, בכניסה למסעדת הדים סאם, קוראים לה אנה, והיא מבקשת אש כדי להדליק ג'וינט שמנמן. למסעדה (יותר נכון, חדר עם כמה כסאות כתר פלסטיק) אין שם, אבל ילידי ישראל שמבקשים לתייר במחוזות האפלים והמוזרים של העובדים הזרים בדרום תל אביב כבר שמעו עליה, והמקום כבר מארח גם לא מעט בעלי תעודת זהות כחולה.
בדים סאם הבינו את הפוטנציאל הטמון במבקרים הישראלים ה"נורמטיביים", והרחיבו את התפריט בשנים האחרונות יותר מכל מסעדה אחרת בשכונה. לפני לא הרבה שנים הציעו כאן רק באו, מעין סופגנייה מאודה מבצק שמרים שממולאת בבשר חזיר, והיא, כמו שמגדירים אותה בשולחן, ה-best value for money בעיר: שבעה שקלים היחידה (אפשר גם לקנות ולאדות בבית. אם אין לכם מכשיר אידוי, תוכלו למצוא כאלה בחנות הפיליפינית שתיכף נגיע אליה). תמורת הסכום הזעום הזה תקבלו את המקבילה הסינית לסנדוויץ', שאם תאכלו ב-8:00 בבוקר תחזיק אתכם שבעים ומוכנים לעבודת הבניין שבה אתם עוסקים עד 14:00 בצהריים.
אבל ההתעניינות התיירותית, כאמור, עוררה את החושים העסקיים של הסיני המבוגר שמפעיל את מקום, ולאט לאט הצטרפו מנות מצוינות אחרות. זה התחיל עם ג'וזה, כיסונים קטנים מאודים, שצלחת עמוסה ב-25 מהם תעלה לכם 30 שקל, ואחר כך עם מרקים (25 שקל למרק שאמור להיות מרק נודלס אבל מתגלה כעמוס עוף ושרימפס). לא כל המנות בתפריט מתחנפות לטעם הישראלי. מי שרוצה להתנסות באמת במנה סינית ינסה את מרק קציצות הדגים המאתגר ב-50 שקל. ומי שרוצה לקחת סיכון אמיתי (אם כי, מן הסתם, לא סיכון סיני של ממש, סטייל שיפודי עקרבים) יכול להתנפל על מנת כבד חזיר ב-40 שקל. ניסיתם פעם כבד חזיר? זה יחזיר לכם את האמונה שנווה שאנן היא מקום אקזוטי, ואיום ונורא.
קשה לדבר עם האנשים במסעדה, שלא מדברים עברית בכלל, אבל מסתדרים. אני זורק על הבחור הסיני בקופה את כל המלאי שנותר לי מחצי שנה בסין: שה שה (תודה), ו-וו יאו יי גה פיאו (אני רוצה כרטיס אחד). אבל את המוכר בנווה שאנן שה-שה מספק לגמרי. הוא מחייך חיוך רחב, מתיישב ליד השולחן ומנסה לספר לנו כמה קשה ללמוד סינית. אבל אני יודע בדיוק כמה זה קשה.
יש מדרג אנושי ברור בנווה שאנן, שהישראלים הצברים שחיים מחוץ לשכונה אינם חלק ממנו בכלל. הסינים בראש הרשימה: הם לבנים באופן יחסי, קשה להתנשא מעליהם, המראה שלהם יותר מוכר לישראלים מאשר האפריקאים. הסינים יאכלו במסעדה ישראלית, אבל בחיים לא ייכנסו למסעדה אריתראית. האריתראים לא נכנסים לשום מקום חוץ מאשר למסעדות שלהם. הישראלים בני השכונה אוכלים בבית. הישראלים שמחוץ לשכונה אוכלים אצל הסיני, במקרה הטוב, או בעדן, המסעדה הפרסית המעולה שבסטנדרטים של הרחוב הזה יכולה להיחשב למסעדת יוקרה. חבורת ישראלים גסה למדי שפגשנו רגע לפני שעזבנו את המקום פתחה שולחן בכיף, ממש באמצע הרחוב, אבל עם אוכל מהבית. "מי יאכיל אותנו פה?", הם צחקו, בזמן שמסביבם פועלת אחת מסצנות האוכל הכי מעוררות במדינה. גם זו אולי צורה של גזענות, או בורות.
הפרעונים האלה
תמרה באה מחולון כל יום שישי כדי להשתתף בחינגת המכירות של הרחוב, עם אלפי פריטים שפשוט זרוקים על שמיכות שפרושות על הרצפה. “הסודנים התחילו עם זה, והישראלים ראו כי טוב והצטרפו. לכולנו יש שמעטס בבית ואם הסודנים עושים מזה כסף, למה לא אני? באים לכאן הרבה ישראלים שקונים, מחפשים מותגים". הזרים בעיניה "חביבים מאוד, טובים. כמו אצלנו, יש כמה חארות, הרוב סבבה", אבל היא לא תאכל אצלם. "אצל הפרעונים? לך תדע מה יש בפנים!". היא מביאה אוכל מהבית, אבל ממש מטר וחצי ממנה, בראש פינה 2, יש דלת קסומה לעולם אלטרנטיבי של טעמים. כן, חלקם יגרמו לכם לחפש את אמא, אבל הם יעשירו את העולם הקולינרי שלכם בעבור פרוטות. זו הדלת של סברין, מסעדה סודנית קטנה, אבל רק לכאורה: יש לה חצר עמוסת מכשירי טלוויזיה בגדלים שונים שמול כל אחד מהם יושבים בשתיקה כמה בחורים אפריקאים שנראים צעירים מכדי להיות כל כך מיואשים. בערבים, אומרים, החצר הזו הופכת להיות מקום שמח מאוד. בכניסה עומד יחיא, שמקפיד לסיים כל משפט בחיוך ענק, כאילו זה חלק מהדת שלו. “באים לכאן יותר ישראלים היום מאשר לפני ארבע שנים", הוא אומר בעברית הכי טובה שנשמע היום, "הם מציצים פנימה, שואלים מה יש לאכול, רוצים לנסות". למרות זאת, אנחנו הלבנים היחידים במקום, ומסתכלים עלינו די בתמיהה כשאנחנו מתיישבים.
המטבח של סברין הוא אחד מחדרי ה-10 מ"ר הכי מרגשים שיש. במרכז החדר הזעיר רותח סיר מלא בשמן ובעוף, וכל הפעולות נעשות מסביבו, ובזהירות, כי הוא ממלא בערך את כל החלל, וזה אפילו נראה די מסוכן. לידו יש עוד הרבה סירים שבכל אחד מהם יש משהו בלתי מוכר, שמעיד על כך שבמסעדה הזו לא עושים שום פשרה לטובת נחילי ישראלים ש"רוצים לנסות". זו מסעדה לסודנים שרוצים את האוכל של הבית. מגש מתכת עגול וענקי מגיע לשולחן ועליו ערימת פיתות רגילות (אולי זו הפשרה הישראלית), סלט קטן, חריף שהוא חריף מיוחד כי הוא גם מריר בצורה בלתי מוכרת, וארבע צלחות גדולות שבהן אוקרו, בשר לא ממש מזוהה, ברוטב ירקרק ורירי, שמוכתרת די מהר כמנה הכי לא מתאימה לישראלים. לידה יש מטהינה, מעין בולונז סודני, מחית עדשים שמזכירה חומוס חם, וצלחת פול עם סלט עגבניות קצוץ דק, גבינה ובשר מטוגן – מנה ביתית, מחממת לב וטעימה מאוד. לידם מגיעה גם ערימה של קיסרה, מעין דפי לחם דקיקים. בארוחה שאין בה שום טעם מעודן בשום צורה ואופן, הכל ישר לפנים ולבלוטות הלשון, הקיסרה היא ניגוד מוחלט: אין לה שום טעם בכלל. מדובר בקמח ומים ותו לא.
כל העסק הזה מוגש ליד בקבוק סודה ובקבוק מיץ מנגו, שכנראה הוברח לישראל כי הוא מיוצר בסעודיה, שלמיטב זכרוני אין לה קשרי מסחר עם ישראל (יש משהו מנחם בזה שבין שלל הברחות הנשק, הסמים והנשים, יש מי שמוצא לנכון להכניס לישראל בצורה בלתי חוקית גם מיץ מנגו). שלל המנות האלה, ששלושה אנשים השאירו הרבה מהן על השולחן (מטעמי מקום בבטן, לא מטעמי טעם), עלו רק 60 שקל. אם בא לכם רק פול, זה יעלה 15 שקל. תבשיל מצוין של תפוח אדמה ובשר יעלה 20. ואל תחשבו להיעזר באלכוהול כדי להוריד את הכל. אנחנו חשבנו על זה, אבל בעלי הבית הם מוסלמים אז אין.
בסולומון 5 פועלת "הסודנית הראשונה" שכבר די מוכרת לישראלים. אם תזמינו בה את כל התפריט, את כולו, על כל אחד ואחד מהפריטים שבו, זה יעלה לכם 120 שקל. בתמורה תקבלו שש מנות, ואחריהן לא תאכלו בערך שבוע, גם אם באתם עם עוד שלושה חברים. גם שם יש פול, בשר ברוטב, בשר מטוגן, ובנוסף לאלה מנת עסידה, שאפשר כנראה לוותר עליה. מדובר בגוש בצק מאודה, שכמו הקיסרה עשוי רק מקמח וממים, ששוחה בצלחת רוטב בשני צבעים. אפשר לאכול את זה, ואפשר לאכול מחק באותה מידה. העסידה בטח זולה יותר. ויש עוד אלף מקומות כאלה בשכונה, חדרים קטנים וחשוכים, שכמה אותיות בסגנון אפריקני צבועות מעל לדלת שלהן, וכל מה שצריך בשביל להחליט לנסות דווקא את זו ולא את האחרת הם הריחות שבוקעים מהדלת.
הטעמים והריחות לא משכנעים זוג סינים דוברי עברית, שיושבים במסעדה טורקית בנווה שאנן 32, גם היא נטולת שם (מוטיב חוזר ברחוב). "נאכל אצל ישראלים, בטח, אנחנו אוהבים אוכל ישראל מדי פעם, אבל לא אצל הסודנים. לא, לא". הם טוענים שהם "עובדים בבניין", אבל על השולחן שלהם יש שני מכשירי אייפון לכל סועד וצרור מפתחות נוצץ ויוקרתי של פולקסווגן. הם אוכלים גולאש ותבשיל שעועית, לצד אורז, שביחד יעלו להם כ-40 שקל. את האוכל מבשלת אמא של אילן, המוכר במסעדה, בבית שלה, ומביאה למסעדה בסירים. לפעמים גם יש לחמעג'ון מעולה, דונר סביר (יעני שווארמה כשאני מנסה להישמע כאילו אני מבין באוכל יותר מכם), וקרני ירק, חצילים ממולאים בבשר. מנה של חציל, דונר בצלחת ולחמעג'ון תעלה בערך 50 שקל. את הכל אפשר לקחת הביתה באריזות.
בצד השני של הרחוב יש בית קפה טורקי קטן, שאפשר לקנח בו את הארוחה עם כוס קפה שחור ומתוק מאיסטנבול, ולצפות משם ביהודי מזוקן תולה ברחוב, על חוט דקיק, דפי מדפסת שעליהם כתוב בצפיפות ש"משיח בא לישראל" עשרות פעמים, ממש מעל סודני שפורש עוד שמיכה ושם עליה בערך 500 מטענים למכשירים סלולריים מכל הסוגים.
עם כל הכבוד למוסלמים, חייבים הרבה אלכוהול ברחוב הזה, כדי לשכך את כאבי הצפיפות, העוני והעליבות. אחד המקומות המשונים לעשות את זה הוא מעין חמארה נטולת קסם, גינונים או ריהוט, בנווה שאנן 42. "אין שם!", עונה הבעלים בעצבים, כנראה בגלל שהוא עסוק בשש-בש והיריב שלו מנסה לנצל את השטויות שלנו בשביל לרמות. המקום מציע את האלכוהול הכי זול שאפשר לדמיין, ואין שם בירות קטנות, אבל קשה לדווח על המחירים כי וואליד לא הסכים שנשלם בכלל.
"אם אתה גבר תבוא לכאן בלילה", מנסה אותי וואליד, שמספר שהוא יליד טייבה, שגר בהרצליה עם החברה היהודייה הגרוזינית שלו, שרה. "זה הרחוב הכי מלוכלך בעולם. נווה שאנן השתנתה לגמרי. אין יותר ישראלים, הם מפחדים לבוא בגלל הזרים, והממשלה לא עושה כלום, וכולם ממשיכים להצביע ביבי, אתה מבין? ואני מערכניק, כל השנים מערכניק, אתה יודע איך בכיתי על רבין?”. לפני שאני מספיק לענות אני מוצא את עצמי חצי מחבק גבר ערבי, עם פה די נטול שיניים, שממרר בבכי על רצח ראש הממשלה לפני 17 שנה. כשהוא נרגע קצת אני שואל אותו על האוכל של הזרים. "בחיים לא אוכל אצלם. בחיים. אני לא יודע מה הם שמים באוכל, ואני מחפש בריאות", הוא מחייך חיוך רחב שיש בו בעיקר חניכיים ומעט מאוד שיניים חומות.
תלך מפה
גם בדלפק של הפיראט האדום, מוסד שתייה ותיק בנווה שאנן 26, לא ממש מתים על הזרים. מאתר מפגש ליוצאי מדינות חבר העמים, שרוצים בירה, וודקה, וכמה דגים מלוחים בצד, המקום הזה נהפך בשנים האחרונות לאבן שואבת למיואשי הרחוב שרוצים לשכוח. בימי שישי יש שם הרבה יותר ילידי המזרח הרחוק מרוסים. המקום הזה מציע בירה זולה ולא מצוינת, ולצידה מטעמים כמו סרדינים מיובשים (שני שקלים לסרדין), ושאר דגים כבושים, אבל בהתאם לטעם של השותים החדשים רוב השולחן מכוסים דווקא בקליפות בוטנים שהלקוחות האלה אוהבים לפצח ליד הבירה (12 שקל לחבילה).
"כולם באים לכאן חוץ מהסודנים", אומר לי הברמן הזועף, שכנראה עדיין לא השתחרר מטראומת הקומוניזם ומשוכנע שאני מהקג"ב עם כל השאלות שלי, "סינים, ערבים. המקום חרא. מפחדים לבוא לכאן בגלל הזרים. ונעשה יותר גרוע בזמן האחרון, יש אינסידנטים". את המילה אינסידנטים הוא אומר בהילוך איטי, כאילו מנסה להעמיק את המבטא שלו לתוך האיום שטמון במילה. "הממשלה לא עושה כלום, יותר מדי דמוקרטים, צריך לזרוק מפה את כולם", הוא מצהיר בחצי עברית נטולת כל מבטא מקומי. טוב, נשתה קצת בירה? אני שואל, ונענה "שום בירה, עכשיו תלך מפה". גורשתי.
זה אולי הסימן לצאת מהרחוב אל הרחובות השכנים. בתחנה המרכזית, לוינסקי 108, נמצאת המכולת ההודית אום. אם אתם לא זוכרים את הכתובת, לכו אחרי האף המשתגע והעיניים הדומעות. בפנים יש את כל מה שצריך בשביל לעשות אוכל הודי אם רק הייתם יודעים לבשל. אנחנו יודעים רק לאכול. יש כאן רק סמוסות מצוינות ברוטב צ'אטני מתוק-חריף, בחמישה שקלים לחתיכה, ועלי פפדם, מעין מצה פריכה מעדשים, בשמונה שקלים לחבילה של מה שנראה כמו כמה מאות פפדמים. לסיום אתם יכולים לקנות ב-35 שקל אריזת ממתקים הודיים שיוצרו בדימונה, אבל עדיף שלא. "הישראלים לא באמת באים לכאן", אומר הבעלים, "הם מגיעים כשהם חוזרים מהודו ומתגעגעים, ואחר כך מפסיקים לבוא".
כבר בתוך התחנה, בקומה 4, נמצאת אחת הפנינים המצוינות של האזור – קבלן, מכולת פיליפינית. בקופה שלה יושבת נופר, בת 22, שנולדה בארץ ויש לה ילדה בת שנה ושמונה חודשים ולמרות זאת היא עדיין פיליפינית בשבילנו. בחנות הזו אפשר למצוא את כל המוצרים שהתרגלתם לרכוש בכל מיני חנויות אקזוטיות בצפון תל אביב, רק בשליש מחיר, וגם כל מיני דברים שלא קנינו רק כי אין לנו מושג מה עושים איתם. אבל במקרר יש בירת רד הורס פיליפינית טעימה וחזקה (שבעה אחוז אלכוהול, שבעה שקלים לפחית קרה), שהולכת נחמד עם חבילות מהבילות של פלבוק – אריזת פלסטיק חמימה שבתוכה אטריות אורז עם רוטב צהבהב, חתיכות טופו וביצה קשה ומעליהן בזיקה של הגרסה הפיליפינית של צ'יצ'ירון, עור החזיר המטוגן מפרו. הפלבוק, שיעלה לכם עשרה שקלים, ודוכן המאפים המתוקים והמסקרנים שניצב בחוץ, הם רק רמז למה שהולך כאן כל שבת ב-16:00: שוק אוכל פיליפיני שוקק וטעים וזול עד צחוק, שבעצמו הוא רק הד לשוק האוכל המאולתר שהיה נהוג בגינת לוינסקי בשישי אחר הצהריים. עד לא מזמן הסודנים, הפיליפינים, הסינים וחבריהם מכל העולם היו מתאספים שם עם סירים גדולים ומוכרים מנות משגעות ממטבחים שאף אחד לא מכיר כאן. אבל מאמצי יחידת עוז של המשטרה עשו את שלהם, כנראה, והיריד המלהיב הזה גווע.
מי שרוצה חוויה פיליפינית אותנטית יותר יילך למאמי'ז פלייס (שפתוח רק בלילה, לאמיצים), בר קריוקי הורס שגם מציע תפריט פיליפיני מעולה אם כי עמוס מונוסדיום גלוטמט, שב-3:00 בלילה, ואחרי מספיק טובה (משקה אלכוהולי חזק באופן מפתיע שמפיקים מעץ הדקל), ייראה לכם כמו רעיון ממש ממש טוב.
הישראלים ויתרו על נווה שאנן. הם חושבים שמפחיד כאן. אולי הם צודקים. אולי באמת צריך להיות גבר-גבר כדי לבוא לכאן ב-2:00 בלילה, כמו שאמר פעם בוקי נאה וכמו שהסכים איתו, מבלי דעת, וואליד. אבל בשישי ב-15:00 בצהריים הסיכוי שלכם להיפגע הרבה יותר קטן מהסיכוי לקבל את הבאו הכי טוב שאפשר למצוא בלי לעלות על מטוס, כשלצידו אחת הסצנות היחידות בישראל שמזכירות במשהו, ולו משהו קטן, את ההתרחשות הקוסמופוליטית שיש בכל כרך שמכבד את עצמו.