החלה הרותחת ביותר בבני ברק היא לא של ויז'ניץ. מה תעשו

לכל עיר בישראל יש את דבר המזון שלה. חיפה זה שווארמה, ירושלים זה חומוס, גבעתיים זה סביח, תל אביב זה סשימי קישוא ברוטב יוזו. בני ברק זה חלה. אם יש משהו קולינרי שיודעים על בני ברק זה שביום חמישי בערב יש שם חלות טובות, טריות, כאלו שרק יוצאות מהתנור; אבל בעוד בשאר הערים תמיד מתקיים הוויכוח איפה החומוס הכי טוב או השווארמה הכי עסיסית, בתחום החלות של בני ברק כבר שנים מוביל רק שם אחד: החלות של מאפיית ויז'ניץ. זה הגיע למצב שוויז'ניץ הפך לשם נרדף לחלה טובה, וכל מי שקיבל חלה באיזה בראנץ' בשבת קיווה שהיא משם, גם אם אכל לידה בייקון בחלב אמו. 

אבל בלב פנימה ידענו שזה לא ייתכן. לא יכול להיות שלמוסד מסוים, טוב ככל שיהיה, לא יהיו עוד מתחרים בעירו. הנחנו גם שכמו שקורה לא פעם, המתחרים בטח נותנים בראש – בטח ובטח כשבזמן האחרון יותר ויותר קולות מוצאים פגם בחלות של המאפייה האגדית. אז עשינו את מה שצריך לעשות, נסענו לבני ברק בחיפוש אחרי המתחרים של חלת ויז'ניץ ובתהייה אם נמצא אפילו שאחד המתחרים עדיף ממנה. 

יצאנו לדרך עם בעיה בסיסית. אין רשימה ברורה של מאפיות בבני ברק שמכינות גם חלות. כלומר, יש לא מעט מאפיות בבני ברק, אבל רובן פשוט נותנות בראש בתחום הבורקסים. לא כל מאפייה שהרמנו אליה טלפון לשאול אם יש לה חלות ממש ענתה לטלפון. במהלך הסיור שאלנו במעדנייה רצינית איפה אפשר להשיג חלות טובות, והם נתנו את החשודים הידועים – ויז'ניץ והצבי, וזהו. הם הוסיפו גם שם של מאפייה גנרית, חלק מרשת, אבל זה פחות עניין אותנו. אנחנו מחפשים מאפיות של בני ברק אורגינל. אז אמרנו, נעלה על הקטנוע, נסתובב, בטוח נמצא.

במקום הראשון: מאפיית מאיה

רחוב ז'בוטינסקי, באזור שמחבר בין בני ברק לרמת גן, לא נראה מאוד בני-ברקי. הכביש רחב, אין המון בניינים ואיתם גם אין המון אנשים, רק שלטים של מקומות עם שמות כמו "כי לעולם חסדו" מבהירים שאנחנו עדיין בעיר הפשקווילים. בנקודה אקראית קרובה למדי לחיבור בין שתי הערים עומדת מאפיית מאיה, ונראית כמו המקום האחרון שהייתם חושבים עליו כספוט למאפים טובים. גם מבפנים נראית המאפייה כמו כל מאפייה: רוגעלך, בורקסים, פיצות אישיות לא מגרות מאוד. שום פריט מאפה ייחודי, וגם לא מלא בלקוחות פה. כנראה המיקום משנה.

אבל באנו בשביל החלות. כמה חלות בודדות עומדות על עגלה מיוחדת לחלות, יש מתוקות ויש רגילות. אני תוהה אם אופים במקום, והמוכר עונה במבט עייף שכן. אני הולך על מתוקה (16 שקל) ומתעניין מדוע קוראים למקום מאיה. "הייתה פעם דבורה כזו", הוא עונה. כשאני מבקש את הקבלה שלי שהוא זרק לפח, הוא מסמן לי על הפח המלא בקבלות ואומר, "בוא, חפש". אווירת ה"שני מובטלים פתחו מקום" לא עושה לי נעים ואני לא צופה גדולות ונצורות לחלה.

החלה: מתוקה מאוד. מהזן שנטבל במי סוכר לפני האפייה כדי לצאת עם זיגוג מתוק וצבע שחום. גם מבפנים היא מתוקה ממש, וגם רכה מאוד, ונותנת תחושה שהיא נוזלת בידיים מרוב רכות. גם האווריריות מצטיינת והגודל עצום. שנייה בגודלה רק לוויז'ניץ שנדגום בהמשך. טעימה בהחלט, אין מה לומר.

היום שאחרי: יאבלולו שני מובטלים, עשיתם חלה נהדרת! יום, יומיים, והיא נשארת רכה. המתיקות כבר לא מציקה והכל טעים מאוד, היא הולכת נהדר עם כל דבר שבא טוב עם חלה: קוטג', טחינה, מטבוחה. פשוט תענוג של חלה במקום שהכי נראה כמו קיוסק משודרג. קטע-קטע. אני לא אמור להיות מופתע, כי אשכרה יש ביקורות גוגל על המקום שמהללות אותו, אבל המיקום והאווירה עשו לי סטריאוטיפים.

מה לאכול באזור: שתי מסעדות תימניות יש באזור, "הלו תימן", ו"צנעני". בהחלט שינוי מרענן בתחום המסעדות שבני ברק מציעה. המחירים סבירים, אבל אם כבר אתם בבני ברק ובא לכם משהו בפיתה, תכנסו לתוך העיר. פלאפל נהרי, למשל, שנמצא קילומטר ממאיה, מציע אחלה פלאפל, חביתת ירק ועוד כל מיני דברים שמתאימים למקום כזה במחירים כמו של פעם, כשהיה הגיוני. נגיד 16 שקל למנה פלאפל, 10 שקלים לחצי. גם החצי יותר מסוגר פינה.

מאפיית מאיה, זאב ז'בוטינסקי 78

במקום השני: מאפיית הצבי

יש המון מאפיית הצבי ברחבי בני ברק, אבל כולן הן למעשה סניפים שמוכרים את התוצרת ולא המקום-מלא-הניחוחות-של-חלה-שזה-עתה-נאפתה עצמו. לשם הניחוח הזה תצטרכו להגיע לרחוב כהנמן, שם לא תוכלו לטעות ולחשוב שאולי זוהי לא חנות המפעל. המקום ענק, מלא מאפים מסוגים שונים, שתייה קלה וכמובן חלות, המון חלות. מאפיית ויז'ניץ הפופולרית נמצאת ממש בסיבוב, אבל בעוד בויז'ניץ עמוס בשעות הערב של חמישי ושישי בחילונים שבאים לחוות חלה חמה (ואובר-רייטד, אבל על כך תכף) – כאן יש הרבה פחות חילונים, וזה קטע. כמעט כל מעדנייה שבדקנו החזיקה חלות של הצבי, כך שנראה שהאנשים שגרים בעיר יודעים מי המנצח בתחום החלות, ורק התינוקות שנשבו ממשיכים להתעקש על מקום אחד ויחיד, שהוא לאו דווקא הטוב ביותר. הצבי, אגב, הוא אחד המקומות היחידים שיש מקום להחנות לידו. 

אבל באנו בשביל החלות. כל כך הרבה סוגים וגדלים: חלות קמח מלא, חלות באגט, חלות מתוקות, חלות ענקיות, חצי חלה וחלה מיוחדת הנקראת עונג שבת. על אף אחת לא מושחים מי סוכר, "חלות חצי מתוקות" הם קוראים לזה. אגב, האנשים הכי שירותיים שפגשנו היו כאן: הסבירו פנים לכולם והסבירו לנו על כל חלה וחלה, על אף האנשים שלא הפסיקו לפקוד את המקום.

החלה: הלכנו, כמובן, על עונג שבת. היא עולה 23.5 שקל, היקרה מכל החלות שטעמנו. היא אוורירית שאין דברים כאלה, יש לה קראסט יפה רך וטעים שמגיע עם שומשום ופרג. יש טעם חמאתי איכשהו על שאף שהיא, קבלו את זה, טבעונית. אז אין חמאה, כמובן, אבל גם אין ביצים. איך כה אוורירית? סוד.

היום שאחרי: נופלת קמעה. עדיין אוורירית אבל משהו בעסיסיות נפגם. סבבה של חלה, לא לגמרי עונג.

מה לאכול באזור: פיצה טוונטיפייב. כל מי שאפילו עבר בבני ברק ראה את הפיצריות האלה, וכמו כולם שאל את עצמו "איך יכול להיות שזה המחיר?". פיצה טוונטי פייב עולה, ובכן, 25 שקל למגש משפחתי, וזה אפילו לא הכי זול בעיר; בכניסה יש פיצה משפחתית ב-20. ואיך הטעם? בסדר גמור. לא הפיצה הטובה בעולם, אבל לסגירת פינה היא לא נופלת מרשתות גדולות שמוכרות מגש ב-60. "איך כזה זול?", שאלנו. התשובה: עובדים על כמויות. מכיוון שבני ברק היא העיר הצפופה בישראל, יש פה מספיק אנשים שיקנו פיצה.

הצבי, הרב כהנמן 78

 במקום השלישי: סלפק

ממש מעבר לסיבוב של ויז'ניץ (כאמור, ממש תכף) יש מאפייה ענקית, אממה, זה כבר מזמן לא סלפק. סלפק היה הבעלים הקודמים, ואילו היום הבעלים הם מאפיית דגנית עין בר, כן, אלו שאתם מוצאים בכל סופר. אז למה אני כותב פה על חלה שיש בכל סופר? קודם כל כי היא נאפית פה במקום, מה שמאפשר את הריח המשכר הזה – ואם תבואו ברגע הנכון היא גם תהיה חמה. חוץ מזה, המחיר. זו החלה הכי זולה שראינו, לא רק פה, בארץ בכלל. חלה באגט עולה פה 8 שקלים, המתוקה שלקחנו עולה 13. 

אבל באנו בשביל החלות. מתוקה, באגט, אבל גם לחמניות חלה, עשר ב-15 שקל. איפה תשיגו מחיר כזה?

החלה: אחלה חלה. רכה, טעימה. לא מאוד מתוקה, כמו חלת סופר הכי טובה שיש. כזו שלא תניחו בצד עד שתסתיים. גם הגודל טוב, יותר רחבה מארוכה. 

היום שאחרי: כל כך אחלה אחלה. ממשיכה עם הרכות. מכולם הייתה הכי טובה לפרנץ' טוסט. 

מה לאכול באזור: ממש בסיבוב יש מקום שנקרא הפונדק, שמציע דיל ערב: חמין, לחמנייה ושתייה ב-50 שקל. מומלץ לבוא עם שמיכה וכבר להישאר לישון על הכיסא, כי למי יש כוח לזוז אחרי כל זה. עוד ממש בצמוד: סופרמרקט עם מחירים שיגרמו לכם להגיד, "בואו נבוא לפה בכל שבוע לקניות, זה אפילו שווה את הדלק, ואנחנו מקריית עקרון בכלל".

סלפק, שלמה המלך 21

במקום הרביעי: מאפיית ויז'ניץ

אם אתם מאזור המרכז, סיכוי סביר שכבר הייתם פה מתישהו. אין סיור בבני ברק שלא לוקח הנה, ואם לא סיור, כמעט לכל אדם יש חבר שאמר לו, "בוא, אתה חייב להכיר את המקום הזה". אם לא הגעתם עד כה, אז שימו את הכתובת בווייז וכשתתקרבו דעו – כן, זה כאן, ברחוב הצדדי שמיד אחרי שתיכנסו אליו עם האוטו תלחצו, כי רכבים חונים כשחצי גופם בולט לרחוב ואנשים עם אופניים ייסעו לכיוונכם במה שמראש מרגיש יותר כמו סמטה מרחוב. גם אין פה איפה להחנות, אז אל תחששו לחנות איזה 200 מטר משם. כשכבר תגיעו, התחושות שלכם ינועו בין "מגניב, איזה ריח של חלות", לבין "וואי, לא נקי כאן". השוס הגדול הוא תנור החלות העצום, שכשפותחים אותו רואים את החלות נעות בתוך כבשן. זה מגניב, אין מה לומר.

אבל באנו בשביל החלות. סוג אחד של חלות יש כאן: חצי מתוקות, שבאות בגדלים של רגיל, לחמנייה וחלה לשבת חתן שמוזמנים אליה 2,000 איש וכולם רוצים לבצוע מאותה החלה. הרגילה עולה 18 שקל, וניתן לשלם עליה רק במזומן בחלון קטן ויעיל בצד.

החלה: לאכול חלה רותחת שרק יצאה מהתנור זה תענוג עצום, ובויז'ניץ יוצאות חלות רותחות נונסטופ. החלה רכה מאוד ועל כן טעימה מאוד גם כן. מה שכן, ישנן לא מעט טענות על חלות שהקראסט שלהן שרוף. זה נכון, ויש לא מעט כאלו, אבל בחירה מושכלת תימנע מכם את האכזבה. שלנו לא הייתה שרופה, למרות שהייתה כה חמה שביונסה יכלה להשתמש בה כרפרנס בשיר שלה.

היום שאחרי: הו, פה מגיע הטוויסט. ויז'ניץ בינונית במקרה הטוב ביום שאחרי. כדי להיות בטוחים שזה לא רק אנחנו שלא מרוצים, נתנו את כל החלות שרכשנו לאנשים שונים לנסות טעימה עיוורת. ויז'ניץ הגיעה שוב ושוב למקום הרביעי, כשבמקום החמישי חלה שבכלל עשויה מכוסמין. כל הקסם של הרכות לא מתרחש ביום שאחרי, החלה נהיית יבשושית וכלל לא מפנקת.

מה לאכול באזור: עוד מוסד נמצא ממש ממול – מוטי'ז (מתים על גרש בבני ברק), מקום שמגיש את כל מה שיש לאוכל יהודי מזרח-אירופי להציע. חמין מכל הסוגים (בקר, כבש, פרווה), בורקס כבד, יאפצ'ק, שהוא מין קיגל עם בשר (קיגל זה מאפה אטריות, ואם לא ידעתם את זה צאו ממערת החריימה שלכם ונסו עוד טעמים מהמטבח היהודי), וכמובן רגל קרושה, אבל מזה כדאי להימנע בכל מקום ובכל זמן. התענוג הוא שיש שולחנות במקום והמוני מקומיים יושבים למנה, ולצדם אנשים שאינם חובשי כיפה אך מביני עניין. הייתי אומר שכולם משוחחים ומכירים את אחיהם, אבל אין הרבה דיבורים כשחמין ממלא את פיך. שוס מפתיע של המקום: קניתם מנה? תוכלו לקחת לעצמכם חלת ויז'ניץ מהחלות שמונחות שם ללוות את הארוחה. כך לא תצטרכו לרכוש חלה בינונית הביתה ותוכלו ליהנות מחלה טרייה של אותו הרגע. 

ויזניץ', שמשון הגיבור 7

במקום החמישי: חלת כוסמין של "מאפה ידינו"  במעדניית שאבעס

אנחנו ממשיכים בנסיעה, יום חמישי בערב, בני ברק עמוסה יותר מטיימס סקוואר בערב השנה החדשה. והנה, ברחוב חזון איש, מעדנייה עם המון חלות בחוץ. עוצרים. המעדנייה לא גדולה, צרה וארוכה. בפנים מקרר רחב ובו המון סלטים ומקרר נוסף עם דגים מלוחים מסודרים במגשים משל היו סושי במסעדת מישלן. 

אבל באנו בשביל החלות. בקרטונים בחוץ מונחות חלות רבות. בהתחלה אני ספקן, נראה שכולן ממאפיית הצבי, אבל לפתע קופצת מבין כולן חלה קטנה יחסית עם הכיתוב "מאפה ידינו". בירור בפנים מעלה שזו חלת כוסמין שמישהי מכינה במיוחד למעדנייה הזו, 16 שקל היחידה. אני קונה למרות מבטי המוכר שמדגיש לפניי: "זו חלת כוסמין, כן?".

החלה: ריח מתוק מאוד עולה ממנה. היא דחוסה בהחלט, בהיותה חלת כוסמין, ונראית ביתית מאוד, קצת כמו חלה שהגננת מכינה בקבלת השבת בגן. המרקם קצת צפוף והמליחות מדויקת, אבל הרכות המתמסרת קצת חסרה. 

היום שאחרי: ביום למחרת שמרה החלה, להפתעתנו, על כל האיכויות שלה. היא עדיין נעימה, עדיין מתוקה, אך אין מה לומר, היא טעימה פחות מהחלות הבריאות פחות. אז יש פה יותר חלבון, פחות גלוטן, אבל גם פחות תענוג; מי שמחפש חלה בריאה, זו בהחלט חלה שווה.

מה לאכול באזור: אם אתם פה, כמובן שמה שאתם צריכים לעשות זה ללכת על הסלטים המקומיים. 18-12 שקל לקופסה של 250 גרם וחלה בצד יספקו לכם אחלה נשנוש, במיוחד אם תבקשו כפית חד"פ ותתיישבו על איזו חומה כדי לצרוך כאן ועכשיו. יש לא מעט מעדניות כמו שאבעס בבני ברק, ולכל אחת סלטים משלה הנעים בין טעם של פעם לשילובים למתקדמים כמו חציל בצ'ילי מתוק או פטה כבד בפיסטוקים ירוקים. אנחנו הלכנו על טפנד זיתים במיונז, אבל פיקנטי. משה רבנו, כמה שזה פיקנטי. טעים וחריף וזיתי.

מעדניית שאבעס, חזון איש 49

במקום השישי: גולדיס

הידעתם שבני ברק היא עיר תאומה לברוקלין? יש בהחלט מצב שהאנשים מאחורי גולדיס יודעים את זה, ולכן הם החליטו להרים דליקטסן כזה שייתן תחושה של ניו יורק. אין פה כריכי פסטרמה עצומים, אבל יש פה חנות ע-נ-ק-י-ת עם המון אוכל מוכן, יינות משובחים, אלכוהול יוקרתי ואפילו טבק לשבת, כזה שמריחים כשאי אפשר להדליק. בקצה של המקום יש עמדה לאוכל חם שעושים בה מין פוקאצ'ה עם בשר עליה, ויש פה כל כך הרבה קהל חרדי שבא לקנות מכל הטוב שיש פה.
המיקום הוא ליד בנייני ב.ס.ר., ממש איפה שרמת גן ובני ברק נפגשות, יש מקומות ישיבה שמחולקים לבשרי וחלבי ולפעמים בחמישי יש הופעה של זמר. בקיצור, המקום הוא התשובה לשאלה מה אם מעדנייה בני-ברקית הייתה בניו יורק, אבל לאו דווקא בברוקלין, יותר במנהטן, איפה שיש כסף, כי לא זול פה. הכבד הקצוץ שקנינו פה, למשל, יקר יותר מבמעדנייה ליד הבית שאנחנו קונים בה לפעמים. מה שכן, יש פה גם כבד קצוץ וגם כבד טחון משחתי לא רע, כי יש פה כל כך הרבה מהכל.

אבל באנו בשביל החלות. יש עמדה עצומה עם המון חלות: חלה מקמח מלא, חלת באגט שהיא החלה הקלועה רק מתוקה פחות, חלות מתוקות וחלות כוסמין, והכל בא גם בגדלים של חצי. לצד המדפים יש שולחן ועליו מה שמכנים פה חלות בריוש בצורת פרח. למי שמבין, קשה שלא לתהות איך בריוש אם החלות פרווה ללא נוכחות חמאה. מתברר שמדובר ביותר ביצים. שוין. הבריושים באים בטעמים שום, בצל מטוגן ופסטו. הם קטנים יותר מהחלות ויקרים יותר (19 שקל ליחידה). לקחנו חלה אחת מתוקה (16 שקל) וחלת בריוש שום.

החלה: הבריוש על הפנים. ממש. יבש למדי, לא נבצע בקלות. מבחינת טעם יש איזו תחושה בריושית, אבל הטעם השומי ממש חונק ולא מרפה גם אחרי כוס מים. החלה המתוקה לא טובה יותר. אומנם היא נבצעת בקלות יותר, אבל עדיין דחוסה, חונקת ולא מפנקת. שימו אותה ליד החלה הכי סטנדרטית מהסופר, לא תבדילו. מה שכן, היא יפה ממש עם צבע שחום של אפייה נכונה.

היום שאחרי: ובכן, מה שהיה יבש באותו ערב לא הופך לנימוח ביום למחרת. שני לחמים לא מענגים בעליל. אותם ציונים של הערב.

מה לאכול באזור: קודם כל, אם כבר באתם, תנסו מהמטעמים של המקום. יש דברים שנראים מסקרנים כגון כריכים ממולאים במוקפץ, צוואר ממולא, עוגה עם השם האקזוטי "טורט אדמו"רים מונרו" וגם טשולענט שמגישים פה בקופסה שנשפכת על גדותיה. אבל אם תרצו חמין, יש לנו המלצה אחרת ממש תכף. חוץ מזה, יש פה ממול את המסעדה היהודית, שהיא כבר מוסד, ואם אתם פשוט חובבי כשרות אז יש פה כל מה שמוכר – אגאדיר, קפה גרג וכדומה, והכל בכשרות הכי כשרה שיש.  

גולדיס, מצדה 9