רחמים על מושיקו גמליאלי. כמה ציפיות. פחות מחודש לפתיחתה (הרשמית) של המסעדה החדשה כבר אי אפשר להזמין אליה מקום, רק להיכנס לרשימת ההמתנה. ובכל זאת - אם לוקחים בחשבון שהצלחה יכולה להכות בך לא פחות חזק מכישלון, אי אפשר שלא לשאול: איך עומדים בזה? איך לא קופאים מחרדה? "המסעדה שלא תפסיקו לשמוע עליה", "המסעדה שהכי חיכינו לה השנה", "ההבטחה הגדולה של סוף 2022"; אלו חלק מהסופרלטיבים שליוו את השקתה של רדלר (RADLER) - ובצדק. אחרי שפיצח את את הגנום התל אביבי עם בר 51 והוביל את מונא למעמד כמעט מיתי בירושלים (מסעדת גורמה מבוקשת, לא זולה ולא כשרה), גמליאלי יכול להאשים רק את עצמו ברף הציפיות המטמטם.
ציפיות בשמיים
גם אנחנו הגענו עם ציפיות. למעשה, הציפיות הגבוהות הן אלה שבזכותן בכלל היה לנו מקום במסעדה. יום-יום נכנסו לאינסטגרם של רדלר לראות מתי היא נפתחת, ופחות משעה אחרי שהופיע הפוסט עם הבשורה כבר שריינו לנו שולחן לזוג. בר 51 היא אחת המסעדות האהובות בעיר, זה אפילו לא קונצנזוס, זאת אקסיומה. יש בה שילוב סוחף של אוכל מעולה, שירות מקצועי וסקסיות מדבקת. מספיק שתשבו על הבר וכבר תרגישו שעליתם מציון 6 ל-9 במדד הנחשקות. גם במונא ביקרנו כמה פעמים בשנים האחרונות, ותמיד היה חורפי וטעים מאוד. מטבע הדברים לא ציפינו לפחות מרדלר, גם אם זה לא הוגן.
במוזיקה קוראים לזה "תסמונת האלבום השני"; אחרי שהאמן ליטש את יצירת הבכורה לכדי שלמות, היא יוצאת לעולם מלאת לב ומזקקת משהו מרוח התקופה. הקהל והמבקרים (ובעלי האינטרסים הכלכליים) מתאווים לדבר הבא. הבעיה היא שקודם היה שקט והייתה אנונימיות מסוימת, ועכשיו כולם תולים בך תקוות. פתאום עולה חשש שההצלחה הייתה עניין של מזל, לא כישרון. נולד רצון לעשות את הכל ממש כמו קודם אבל גם לגמרי אחרת, וסך הלחצים הזה מייצר (לפעמים) אלבום שני שלא עושה את אותו אפקט. האם רדלר היא מסעדה טובה? לגמרי, ועוד נחזור לטעום מכמה דברים שלא הספקנו הפעם, האיש לא יודע לעשות לא טעים. ובכן מה? זה פשוט לא אותו ריגוש.
רדלר היא אינה בר 51. היא אלגנטית והומה, הבאזז מחמיא לה, האוכל טוב, הקרמיקה נכונה, השירות קצת מבורדק (פעמיים הגישו לנו צלחות של שולחן אחר) אבל האנשים חמודים ובעיקר - יש בה צפיפות משגעת, זה ממש להיבלע בתוך תדר של חיות, של ציוויליזציה. זו צפיפות של חוף מבטחים, של אולם ספורט שהומר למקלט לנפגעי אסון אקלימי כלשהו, מקום שבו כולם מתחממים ומצטופפים ונרגעים עם שקדי עגל וקרם שעועית. אין ברירה, חייבים קצת קושו הדרים כדי להתמודד עם הכאוס.
יחד עם זאת, מי שחושב שהוא יפגוש כאן את אותה נועזות מקורית שמאפיינת את גמילאלי, כדאי לו לשייף את הציפיות. רדלר היא האחות הבכורה והמהוגנת שאיכשהו נולדה אחרי הקטנה והממזרית: היא שמרנית יותר, באוכל ובנראות. התאורה למשל, שומרת על אותו קו אפלולי - רק שכאן הוא נעדר את הווייב המחרמן של 51; ואין את אותו מגע ישיר עם הברמנים והטבחים, זה אתה ומי שהגעת איתו - בלי צ'ייסרים ובלי גלגלי הצלה.
את חבלי הלידה אגב אפשר לזהות בשירות המתקתק. מתקתק מדי. עוד לא הספקנו להגות את שמה של המנה והנה היא כבר בינינו. יעילות זו תכונה מוערכת, אבל במסעדה שכזאת להתמהמהות יש ערך רב יותר. אפשר להניח שכשהלחץ הראשוני יירגע, גם זה יגיע. ובאופן כללי, ניכר שהאווירה כאן עוד מתגבשת, האורגזניזם עוד לומד את עצמו.
מה אכלנו ברדלר?
הארוחה ברדלר נפתחה בהדרגתיות. התחלנו עם זוג אויסטרים (32 שקלים לאחד) מתובלים קלות (אולי קלות מדי?) בממרח קושו הדרים שמכינים במקום. בשר שמוכן כבר לשליקה עם גוון עדין של הקושו, אחלה אפריטיף שאינו מודע לאפריטיפיותו. התקדמנו בהמלצת המלצר לפתיח נוסף של פרוסת לחם בריוש קלוי (52 שקלים) ועליו קוביות דג ים, חמאת מיסו, אבוקדו, עלי ריג'לה ועגבניות. מאחר שכבר אכלנו ברוסקטות אחרות של מושיקו, לא נגיד איפה אבל זה היה בבר 51, ציפינו כבר בשלב זה לפלבל בעונג, ולא פלבלנו.
ספגטי הסרטנים (82 שקלים) הפתיע בעדינות שלו. כבר היינו מוכנים לטעמים כבדים ורטבים סותמים, ואפילו הזמנו במקביל סלט ירקות שיחזיר את שיווי המשקל לארוחה, שיווי משקל שכאמור בכלל לא הופר. הספגטי היה עדין ורך, השאטה הוסיף פיקנטיות קלילה והבוטרגה ודאי עשה משהו בוטרגאי, אבל האמת היא שהמנה הייתה כל כך מאוזנת והרמונית, שביצי הדגים חמקו מהרדאר. זו מנה קטנה יחסית למחירה הגבוה, אבל האמת היא שזו משוואה די מיושנת. גודל הוא כבר מזמן לא התגמול היחיד לתשלום. החולשה העיקרית של המנה, לדעתנו, היא היעדרו של אלמנט הקיק החמקמק. איזה משהו שיגרום לך לעצור, להסתקרן. לחקור את מה שמונח על הלשון. וזה כאמור לא קרה כאן.
את הקיק הזה מצאנו, ולא האמנו בעצמנו שזה מה שקרה - בסלט הירקות (54 שקלים). סלט שופע ומחייה. בתפריט הוא מתואר בצנעה, "ליטל ג'אם וגבינה מלוחה", איזה עלבון. זה סלט גדול עם חסה פריכה וטרייה, פרוסות דקיקות של סלק, ובצל ירוק, ושומר, וצנוניות, ובצל סגול ומי זה זוכר מה עוד, מסיבה. וכן, יש שם גבינה שלא ברור באיזה טריקים נכלוליים נקטה כדי להגיע לתפריט. מינון מושלם של רכיבים, ערבוב מושלם של עם הרוטב. דוז פואה, כל מה שצריך להגיד. סלט פגזי.
מנת שקדי העגל (84 שקלים) הייתה הדבר שחיכנו לו, הדבר שחשבנו עליו כשקבענו מקום במסעדה, הדבר שיחזיר אותנו לרדלר שוב. השקדים הוכנו במקצוענות מובהקת, חרוכים מבחוץ, ענניים מבפנים. קרם השעועית מטריף, גורם לך לרצות להתפלש בתוכו, חבל רק שיש מעט ממנו יחסית, ויתר התוספות (עגבניה שרופה, שאלוט) נותנות חיזוקים ומעודדות את המורל. זו מנה יקרה, אין איך לחמוק מזה, אבל מענגת ברמות. הנה, פלבלנו.
הטורטליני לחי עגל (94 שקלים) הייתה המנה הכבדה של הערב, עם מילוי עשבי תיבול - הפעם זה היה מנגולד - וציר בקר מרוכז. המילוי היה רך אבל מעט חד גוני, והבצק קשה מדי בקצוות. כאן זה כבר עניין של העדפה, אחד מאיתנו התחבר לאל-דנטה, ומישהי מעדיפה שהאוכל שלה יהיה יותר אל-גרבר.
הקינוחים, עליהם אחראית הקונדיטורית של בר 51, דניאל הראל, משכו אותנו חזרה למחוזות העונג. עוגת התמרים החמה (50 שקלים), המוגדרת כבסט סלר, הייתה די כבדה, אבל זו הייתה כבדות מנחמת שמבטיחה שהחורף עוד יגיע. העוגה מגיעה עם גלידת פלפל שחור, שאמנם גם הוא מחמם - אבל בו בזמן גם מקפיץ ומעורר. מקורי ומעולה.
הנגטיב המשלים של העוגה הוא הפודינג אורז (52 שקלים) המעולה, שמוגש עם ריבת חלב ושרבט ריוויון שאפשר באמצעותם לשחק קצת עם המתיקות והחמיצות ולהרכיב בכל פעם ביס קצת אחר. אל תבקשו מאיתנו לבחור, בעולם מושלם שני הקינוחים היו מוגשים יחד.
רדלר. נחלת בנימין 48, תל אביב. טלפון: 03-7283830. לא כשר