חמוש בצעיף נוצות, במגבעת בד ובצבעי גוף, באמצע פסטיבל ברנינג מן בנבאדה, השף עומר מילר חווה התגלות. תוך כדי ריקוד, כשהוא מוקף בכמויות אבק בלתי סבירות, אינספור היפים, בת הזוג שירנקה (שירן כדר, 31), חבר אחד בשם יהודה לוי ואחת שלומית מלכה, הכתה בו ההבנה: הוא לא אוהב את מה שהחיים שלו הפכו להיות. לא אוהב? לשון המעטה. לא סובל אותם. זה אולי נשמע כמו רגע שיכול לעבור על כל אחד מאתנו כשהוא בחופש, כשבתחושת אופוריה נדירה הוא מהרהר על מקומו בעולם, אבל רובנו היינו חווים אותו כרגע שולי שמטאטאים מתחת לשטיח. לא במקרה של מילר. מאז אותו רגע בקיץ 2015 חלפו כמעט שנתיים, בהן הוא שינה את החיים שלו מקצה לקצה: סגר במפתיע את מסעדת "שולחן" המפונפנת והמצליחה בשדרות רוטשילד בתל אביב, התפטר בהדרגה גם מהפרויקט שליווה במשך למעלה משמונה שנים – "חדר אוכל" שבמשכן האמנויות - והחליט לפתוח במקומם דוכן המבורגרים קטן.
"אני מאושר מהשינוי הזה בחיים שלי", הוא מספר לי כשאנחנו יושבים בפאטיו, משקיפים על חוף פרישמן בתל אביב, שם הוא עתיד לפתוח בעוד שבוע את הפרויקט החדש שלו, הפעם מסעדת חוף. "אולי תקשורתית נראה שזה שינוי רק במסעדות, אבל זה שינוי שקרה לי בחיים באופן כללי. אני בחור די מתוסבך בהרבה דברים, ובברנינג מן הרגשתי שאני מותש ומוצף. הכל הרגיש לי חנוק. כשחזרתי לארץ אמרתי לשותף שלי בשולחן שמע, אני אוהב את המקום, אבל משהו לא נכון לי בנשמה. אני מרגיש שמשהו שם חורק. חשבתי למשל שהמקום צריך להרוויח הרבה יותר ממה שהוא מרוויח".
אז הפרידה משולחן הייתה עניין כלכלי?
"המסעדה הרוויחה מדי חודש, אבל הייתה שם טעות, כי שולחן הייתה אמורה להיות ביסטרו תל אביבי אורבני, אבל בסוף היא התנהגה כמו מסעדת שף. ואני לוקח על זה אחריות ולא מאשים אף אחד, אבל לקחתי את המסעדה למקומות פחות נכונים, ואז מצאתי את עצמי מתעסק בהמון דברים שאני לא רוצה. ניסיתי לעשות אוכל מתוחכם ומתאמץ מדי, ולהעמיד את המלצרים בשלשות. זה היה צריך להיות מקום משוחרר וכיפי בהרבה. הרגשתי שאני מת מזה. שאני חייב שינוי ושאני רוצה להתאהב מחדש במקום אחר בחיים. היום אני מרגיש שחזרתי להתעסק באוכל כמו שאני אוהב".
ולמה לא להשאיר את המסעדות הקיימות ופשוט להמשיך למשהו חדש?
"זה קצת כמו להיות נשוי ולא להיות שלם עם הזוגיות שלי אז להתחתן עם עוד מישהו, אבל לא להתגרש. אי אפשר".
והגירושים בהחלט השתלמו. בלי מלצרים מעונבים ובלי מפות שולחן, מילר פתח בקצה שדרות רוטשילד את סוסו אנד סאנס, בוטקה צנוע להמבורגרים. מה שהתחיל כהמבורגרייה קטנה של קרוב לעשרה מקומות ישיבה, הפך למפלצת חסרת גבולות. עם תור עצום מדי צהריים וערב, עשרות אלפי תיעודים של הלחמניה המחורצת שמציפים את אינסטגרם, ועכשיו, פחות מחצי שנה מהפתיחה, גם שני סניפי ענק שייפתחו כדי לענות על הביקוש. האחד עוד מספר שבועות ב-FASHION MALL החדש של גינדי בתל אביב, והשני ממש בעוד כשבוע בפינת הרחובות ההומה דיזנגוף ובן גוריון בעיר. "תמיד מקווים, אבל לא חשבנו שסוסו יהיה כזאת הצלחה", אומר מילר, "אני לא חושב שקרה משהו כזה בתל אביב בעשור האחרון. כזה פיצוץ".
איך אתה מסביר את זה?
"משהו קרה באווירה שם. ההמבורגר שלנו הוא הכי טעים שיש, אבל זה לא מספיק. אנשים באים אליי ואומרים 'באתי לשבת, לא לאכול'. בחיים לא הייתי במקום שאני כל כך רוצה לשבת בו כל הזמן. יש שם משהו נעים, כיפי ומחשמל. אנשים רוצים לעמוד בתור ולדבר, ולצלם ולהיות. חשבתי שזה יעבור אחרי חודש, יחד עם ההתלהבות של ההתחלה, אבל זה לא עובר כי נוצר שם משהו ממש נכון. יש שם דינמיקה מעניינת ואורבנית".
אתה לא פוחד שעם הפתיחה של הסניפים החדשים האיכות תרד, וגם הייחוד?
"אנחנו עושים עבודה קשה כדי לשמור על האיכות, ובכל סניף יהיו גם מנות חדשות והמבורגרים חדשים. הסניף החדש בדיזנגוף למשל הוא עצום בגודלו, ויהיו בו מילקשייקים ופירות ים והמבורגר מדגים והמון דברים חדשים. אנחנו כל פעם מנסים לחדש, אז זה לא מפחיד אותי".
הסניפים החדשים עלולים לפגוע במה שהפך מהר מאוד לחלק מהמיתולוגיה של סוסו אנד סאנס – התור הארוך של הסועדים שממתינים לקציצה שלהם בצומת רוטשילד-הרצל. "זה לא תור אלים ואכזרי של ישראל, זה תור מנומס ושמח. אפילו נהיו זוגות אצלנו בתור", מספר מילר. "ובניגוד למה שאנשים חושבים, אנחנו ממש לא מתחזקים את התור אצלנו אלא עושים הכל כדי שהוא יהיה כמה שיותר קצר. עם מכשור משוכלל ועם פינוקים למי שמחכה, כמו המבורגרים בחינם וכדורי פירה. אנחנו לא מעמידים סועדים בתור כדי שיסבלו".
אתה לא מפחד שהתור ייפסק?
"כל מסעדן מפחד שהמקום שלו יהיה ריק. אנחנו סאקרים של לקוחות, ואני נשבע שזה לא רק במובן כלכלי. כיף לי לראות שהמקום עובד ומצליח. אבל אני לא מפחד שהתור יעלם, אלא שהמקום לא יעבוד. מזה אני חושש".
הצלחת ליצור בסוסו להיט למרות שהמקום מציע תוספות לא שגרתיות כמו לובסטר או גבינה כחולה. שילובים לא כשרים שיכולים להרחיק את הקהל הישראלי. איך אתה מסביר את זה?
"אני לא יודע להסביר למה הדברים האלה דווקא הפכו ללהיט. יש משהו כשאנשים מגיעים לסוסו הם באים לבילוי שהם לא חוו עדיין. אז פתאום הם מוכנים לעמוד בתור או לנסות לראשונה לובסטר. שיסלח לי אלוהים, אם הוא קיים, על כמות האנשים שכתבו לי באינסטגרם 'בגללך בפעם הראשונה אכלתי לובסטר'. מקומי בגיהנום מובטח. אבל חזירים אין אצלנו. יש בייקון מטלה. זה התחיל כי שירן אשתי נורא אוהבת חזירונים וזה נורא קשה לה, אז היא לחלוטין הפסיקה לאכול חזירים. שכנעתי את השותפים שלי שלא צריך חזיר פה. חיה אחת ניצלה".
על ההצלחה של מילר בשנה האחרונה אי אפשר לערער, העסקים פורחים והתור לא נרגע, אבל זה לא אומר שהוא זוכה לפרגון מכל המבקרים, ולא מכל הקולגות. ביצה עלומה, מבקר המסעדות של אתר זה, למשל, כתב על מיזם ההמבורגרים שהוא העתקה גסה של שייק שאק ושל דיויד צ'אנג, ושהאוכל אמנם מצטלם נהדר, אבל הטעם רק סביר. "אני לא גנב", עונה עומר לביקורת, "עשיתי המבורגרייה. הלוואי והייתי דני מאייר או שייק שאק כמו שהוא טוען, והלוואי והייתי רבע מהם ביכולות, בהצלחה ומבחינה כלכלית, אז בגדול אני רואה את זה כמחמאה. ובסוף, גם ביצה עלומה כתב שההמבורגר טעים".
והקולגות?
"לשפים קצת יותר קשה לפרגן. אולי משהו בי מעורר אנטגוניזם, אבל אני חייב להודות שאני לא מחפש את הפרגון של הקולגות. לא צריך שירימו לי באינסטגרם או יסמסו לי 'אחי איזה כיף היה'. הם לא קהל היעד שלי. אני מעדיף להיבחר על ידי הקהל ולא על ידי שפים אחרים. ישראל אהרוני אמר לי פעם משפט נכון: 'ההצלחה שלנו נמדדת רק בכך שהמסעדה שלנו מלאה או לא מלאה. עזוב אותך מכל השאר'. ועד היום כשאני בא למסעדה מלאה אני מתרגש'".
אהרוני מילא את המסעדות גם בזכות זה שהפך לכוכב טלוויזיה גדול. עכשיו הוא גם בדרך למאסטר שף. אתה, לעומתו, אחרי שנים של תכניות כמו "הכי טרי שיש" עם מיכל אנסקי ו"שף על האש", כבר לא מופיע על המסך למעלה משנה. למה זה?
"לקחתי צעד אחורה מהקטע של טלוויזיה. אני חושב שלא הייתי מספיק טוב בזה. עשיתי את זה הרבה שנים בערוץ האוכל ובערוץ עשר ולא הייתי מספיק בשל. גם לא נהניתי לראות את עצמי. רציתי לשבור את המסך. הייתי פותח טלוויזיה ומרגיש שאני עוטה מסיכה, לא אמיתי. ולא כי עטיתי אותה אבל ככה הרגשתי כשראיתי את עצמי שם. אז אולי אני לא בוגר מספיק נפשית לזה. בשנתיים האחרונות אני פשוט רוצה לעשות דברים שאני מאמין בהם עד הסוף, ואני שמח שהגעתי לפריבילגיה הזאת שאני יכול לבחור בזה".
לכל האנשים שמתעסקים עם אוכל יש הפרעת אכילה קשה
הפגישה של מילר ושלי מתקיימת בקאליפסו, מסעדת החוף החדשה שלו, יום אחרי שהוא חגג את יום הולדתו ה-37. את החגיגות עצמן עשה עם הבת זוג שירן כדר, בבילוי צהריים סולידי במעיין הבירה החיפאי, עם לא מעט בירה והרבה מאוד גפילטע פיש, איקרה וקבב רומני, מלווה בשנ"צ במלון חיפאי לאחר מכן. אבל עד הערב הוא כבר היה בחזרה בבית, כי בכל זאת, יום הולדת או לא, יש הרבה עבודה לעשות. "אני לא כל כך אוהב ימי הולדת", הוא מחייך, "ביום הולדת 35 למשל, התראיינתי ושאלו אותי כל מיני שאלות. בעיקר על זה שאני עושה ספורט. שקלתי אז 74 קילו. היום אני שוקל 86, כי התחלתי לאכול הרבה יותר. אז אני מקווה שביום ההולדת הארבעים אני אחזור לשבעים וארבע".
הנושא של המשקל מעסיק אותך הרבה?
"כן. זה אישיו אצלי המשקל כי כחולה קרוהן, כשכל החברים שלי בתיכון או בחטיבה היו נורא חזקים והתאמנו לצבא, אני הייתי צנום ושדוף עם עצמות חלשות מאוסטאופורוזיס. אמרתי הלוואי ויום אחד אצליח להיות שמן. אבל הגשמתי את המשאלה הזאת יותר מדי", הוא צוחק, "זה לא נובע מקטע אסתטי אלא מקטע בריאותי. נורא חשוב לי להיות בכושר ובספורט ולהרגיש בריא, כי אני כל הזמן עוסק באוכל ושותה כל כך הרבה אלכוהול ומתנהג כל כך רע לבטן שלי, אז כל כמה זמן אני פתאום חוטף בום של 'אני צריך לעשות משהו בשביל הבריאות שלי'. אני כל הזמן עולה ויורד במשקל, ותמיד לקראת הקיץ זה מתחיל להציק לי. אז עד הברנינג מן אני יורד עשרה קילו ואז טס אחרי זה לניו יורק ועולה עוד עשרה קילו. אני חושב שלכל האנשים שמתעסקים עם אוכל יש הפרעת אכילה קשה. היא יכולה להיות לא לאכול כלום כי אנחנו כל היום ליד אוכל אז צריך להזהר, והיא יכולה להיות לאכול כל היום מרוב שמוצפים באוכל. שתיהן לא טובות בעיניי אבל אנחנו סוג כזה של אנשים לא מאוזנים, אז קשה לכעוס עלינו".
ומה אתה באמת מאחל לעצמך ליום הולדת?
"אני בעיקר רוצה שהזוגיות שלי עם שירן תהיה כמו שהיא, שהקריירה שלי תתפתח לכיוונים שאני שלם איתם תמיד. חוץ מזה אני מקווה להיות יותר נינוח. פחות טיקים בעיניים ופחות זז עם הרגלים".
בינתיים הרגליים של מילר ממשיכות לזוז, והוא עושה את זה יד ביד עם המסעדן ואיש חיי הלילה התל אביבי המוכר דויד טור שהוא גם השותף שלו בסו סו. את השבחים עליו ועל השותפות מילר לא מפסיק להרעיף. הוא, לטענתו, איש החזון מאחורי כל המיזמים שלהם, כולל מסעדת החוף החדשה בפרישמן. "דוד ואני רוצים שהמסעדה הזאת תצליח לשנות את תרבות החופים בישראל, כי זה מזעזע מה שקורה בארץ. אנחנו מדינת חוף ותל אביב היא עיר חוף, אבל אנחנו לא יוצאים לים בערב, לא יוצאים לאכול במסעדה על הים, לא יוצאים לדייט בים לראות את השקיעה. זה נראה לי שגוי. הלכתי פה אתמול בערב את כל החוף עם שירן. היה עשר וחצי והייתה דממה. היו פה שני תיירים עם נרגילה וזה הכול. זה הזוי. רצועת חוף כל כך גדולה ואין פה כלום. אין שום סיבה שלא תוכלי לאכול פה ארוחת ערב. הרי אנחנו טסים ליוון לשבת לאכול שם על החוף, למה לא לעשות את זה גם פה?".
כי פה לרוב מאלצים אותך לשבת על כיסאות מפלסטיק, לחכות מלא זמן לשירות בשמש היוקדת ואז גם תוקעים מחיר של שבעים שקל על אבטיח עם בולגרית.
"אנחנו הולכים לשנות את המקום הזה בתפיסה כוללת. יהיו פה ספות גדולות ובר שמשקיף לים ,יהיה די ג'יי כל ערב ומוסיקה נעימה וכיפית ויין טוב, ואוכל טוב - לפחות אני מקווה. המקום יעבור מהפך. בהתאם למגבלות הקיימות כי בכל זאת אנחנו בחוף ויש חוקים, אבל זה עדיין ייראה אחרת לחלוטין. יש פה חוף מדהים, רק חסר בו את הנדבך של אוכל ואווירה ואני מאוד אשמח שנצליח. אני אראה במקום הזה ניצחון אם אנשים - ולא בהכרח תיירים, אלא מקומיים, יגידו לעצמם: וואי שישי בערב, יש שקיעה, בואי נלך לאכול איזה חריימה בים. זה יהיה ניצחון אדיר".
ומה בנוגע לאבטיח? גם הוא יהיה פה. ולפי ההבטחות, הוא גם יוגש במחיר הגיוני. "אני חושב שיש משהו מתנשא ועלוב בלהגיד לאנשים באתם לים אבל עומר מילר פה אז אין פה אבטיח. אני רוצה שאנשים שבאים אליי, יהיה להם כיף, שירגישו שאני יושב איתם בסלון. אני לא מעליהם ולא מחנך את הקהל שלי. לשעתיים שאת בורחת מההמולה אני רוצה לספק לך כיף. ואם את אוהבת אבטיח יהיה לך. ואני אעשה לך אותו הכי טעים וטוב שאני יכול. מצד שני יהיה פה גם לובסטר רול ודגים נאים כי בכל זאת, אנחנו על הים, ובכלל התפריט שלנו יהיה גדול כי אני במקום המוני ואני חייב להתייחס לזה. אני לא מתכוון להמציא פה את הגלגל מחדש. אני לא חושב שבילוי במסעדה בחוף צריך להיות יקר. גם במסעדות הקודמות שלי לא רציתי להיות יקר. אני לא אתן לך את הנאום הקבוע של השפים על יוקר המחיה, ועל השכירות המפלצתית, אבל אני כן אבטיח שאעשה את המקסימום שאני יכול כדי שהמחירים יהיו הוגנים. שהציבור ישפוט".
היא מניחה לי את הראש על החזה ואני מקריא לה שירה
את כוכבות הטלוויזיה מילר החליף בכוכבות אינסטגרם. הפרופיל שלו הוא אחד החשבונות הפופולריים ביותר לחובבי אוכל בישראל, עם שמונים אלף עוקבים שגם מגיבים וגם זוכים ממילר למענה אישי. "זה קצת לא ברור לי", הוא צוחק, "לכל השפים יש אינסטגרם אבל שלי תפס תאוצה מטורפת. המון עוקבים. למרות שיש שפים שכותבים טוב לא פחות ממני, ומעלים תמונות מגרות לא פחות. אבל האינסטגרם משפיע על איך שאני מתייחס ללקוחות שלי. אני רואה את התגובות שלהם שם, את הצרכים שלהם, ואני חושב שהם מחזירים לי אהבה באותה מידה. זה אולי יישמע נורא אבל גם ביבי הבין שאפשר לדלג טיפה על שלב התקשורת וללכת ישר לפייסבוק. אז אני לא ביבי, אבל התקשורת האישית עם האורחים שלי במסעדות ובמקומות שלי היא מאוד מעניינת ומספקת אותי. אני עונה בסבלנות לכולם כי לדעתי מגיע להם. יש משהו נורא מגעיל בעיניי בלהיות מיזנתרופ. כשף אתה צריך לאהוב אנשים ולהבין למשל שאנשים שנסעו מחיפה ועצרו בחוף פרישמן ושילמו כסף בחניון כדי לאכול את האוכל שלך, הם נתנו לך כבוד. אתה לא יכול לזלזל בהם. לא ברמת האוכל ולא ברמת היחס. לכן אני משתדל לגשת ולדבר עם סועדים ויש לי גם את האינסטגרם כמשהו משלים".
אומרים שמי שמתעסק כל היום באינסטגרם בהכרח לא נמצא במטבח ומבשל.
"כולם אומרים עליי כל הזמן שלפני שאני שף, אני כוכב אינסטגרם. אבל למה דווקא האינסטגרם שלי מציק לכם כל כך? הרי לעשות מאסטר שף זה לצלם 23 שעות ביממה. אתה כל היום לא במסעדה אלא בטלוויזיה. אבל כשאתה באינסטגרם אומרים לך שאתה לא מבשל. פעם זה היה מציק לי, היום זה לא מפריע לי יותר. אני לומד לשלב את האינסטגרם שלי נכון בשגרת היום שלי".
אינסטגרם הוא גם מי שהפגיש בינו לבין החברה מהפסקה הראשונה, שלומית מלכה. מלכה נכנסה למסעדת שולחן כשהאפליקציה שלופה בידה, ובה תמונה של קינוח שנקרא על שם המסעדה והגיש אז מילר, והפך במהרה לכוכב המקום. "שלומית נכנסה ואמרה 'רואה את המנה הזאת? אני רוצה את זה'. אמרתי לה, את דוגמנית, את בטוחה שאת רוצה את הקינוח הכי מושחת בעיר? והיא אמרה כן. מאז היא הכירה את יהודה שאני חבר שלו כבר המון זמן והם אוטוטו מתחתנים. יהיה כיף. שלומית היא אדם מדהים וזכיתי שאני חבר שלה".
הזוגיות של מילר, עם הסטייליסטית שירן כדר, התחילה גם היא ברשת החברתית, ועד היום מככבת שם עם אינטימיות מעוררת קנאה והרבה פרגונים הדדיים. אבל זה לא תמיד היה ככה בחיים של מילר. הסיבוב הראשון, בנישואין למיטל סלע, הוביל לגירושים קשים שכללו האשמות על בגידות כתוצאה מסטטוס רושף משנת 2014 שהעלתה האשה לשעבר לפייסבוק ועשה הרבה רעש. עד היום לא פשוט להוציא ממנו תגובה על הסערה הזאת. "גירושים הם לא שמחים ולא קלים", אומר מילר אחרי התמהמהות לא קצרה, "אני לא מתעסק בזה בשום צורה שהיא ולכן גם לא הגבתי לשום דבר מההאשמות של גרושתי. יש לי הרבה חברים שהתגרשו ועברו גם כן מסכת עינויים לא קלה. אבל מה שהיה היה בבית משפט, ונגמר ונסגר. זאת בטח לא הפעם האחרונה שאני אקבל שיימינג על דברים מסוימים בחיי, ואני לא יכול להגיד שלמדתי מזה ספציפית, אבל העבר הזה מחוק מבחינתי, כי יש לי היום זוגיות שמחה ומאושרת. אני היום שלם עם עצמי ובמקום טוב פי מיליון".
אל המקום הזה הגיעו מילר ובת זוגו בהרבה מאמץ, שלא מפסיק גם אחרי שש שנות זוגיות, ארבע מתוכן כזוג נשוי. "שנינו עובדים במקצועות מאוד דורשניים ואינטנסיביים, אבל צריך לזכור בראש כל הזמן שאתה לא לבד בקרב. יש לך מישהי שהיא לצדך ואתה צריך לתת לה אות כבוד על זה שהיא סובלת אותך. אז עושים את זה בפרחים בשישי או סתם לשבת בבית ולקרוא ספר ביחד, שזה הכי קיטש בעולם. אנחנו יושבים, היא מניחה לי את הראש על החזה ואני מקריא לה ספר שירים. אל תהיי שיפוטית. אנחנו רומנטיקנים, לגבי כל דבר בחיים".
ומה עם ילדים, זה כבר על הפרק?
"יש תמיד דיבור על ילדים. ואם פעם זה היה שולי והרגשתי שאני לא רוצה, היום אני יודע שאני רוצה. אפילו יש לי שמות. היו לי הורים מהממים ולמדתי מהם הרבה. אני הולך ליישם על הילדים שלי את מה שרציתי בילדות. יותר בוא נלך לים ופחות לך לבית ספר. אבל זה לא משהו שאני קם בבוקר ואומר יאללה ממי חייבים ילדים. אנחנו שנינו אנשים עובדים ולחוצים, ורוצים להגשים את עצמנו באלף ואחד תחומים. אז מתישהו זה יקרה וכשזה יקרה אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. אני בטוח בזה".