"אתה יודע מתי ניתנת לאדם האפשרות לתקן רושם ראשוני? אף פעם" אומר יהונתן ביטון. "נגיד אתה – תמיד אני אזכור את הרגע הזה, שבו פגשתי אותך בפעם הראשונה. ובגלל שככה זה גם בצבא, והרושם הראשוני הוא קריטי, אז תמיד-תמיד אני אקפיד עליו" .עד כמה הוא מקפיד מאחד ועד רס"ר משמעת? נאמר זאת כך: האיש רס"ר משמעת. על אמת, עם הסיטרואנים והכל. "יהונתן הרס"ר" הוא מכונה במאסטר שף, והוא אכן כזה בכל רמ"ח איבריו, מינוס השפם. הוא אחד שחושב ארבע פעמים לפני שהוא עונה על כל שאלה קטנה, כדי לא להיתפס לא מוכן, ומצויד במימרות ופתגמים מלאי פאתוס לכל סיטואציה.
הוא משרת כאיש קבע בבסיס הציוד של תל השומר ליד לבקו"ם, יש לו כמעט 40 חיילים שעובדים תחתיו ובסך הכל כ-500 אנשים שהוא צריך לדאוג להם ולטפל בהם. "אתה יודע מה זה לשלוט על כל הכמות הזו? זה סודוקו", הוא אומר. "והתפקיד שלי זה להתעסק במשמעת שבבסיס, ולדאוג לרווחת הפרט עד הרמה של הניקיון של השירותים בבסיס. אצלי חייל יודע שאם אין לו מים חמים, אני אלך ביחד איתו לתקן את הדוד – אני לא אשלח אותו לחפש".
נשמע הכי "ספיחס".
"רק בשבוע שעבר ישבתי בבית של חייל שגר בדירה שהייתה פעם חנות. אין בה מקלחת ואין בה שירותים. הוא אמר לי שהוא לא יכול להיות בבסיס יותר מארבע שעות כי הוא צריך לעבוד כל היום. אז דאגתי לו למכונת כביסה ותנור, יש לצבא קרן לסיוע לחיילים, אבל רובם לא יודעים על זה בכלל. ברגע שהוא יצא מהבית ירדו לי דמעות, זה נגע בי. אחרי יומיים הוא אמר לי 'תודה'. אתה יודע מה זה עשה לי?".
אבל איך זה בעצם קשור לתפקיד של רס"ר משמעת?
"המטרה שלי זה ללמד את החייל במהלך שלוש השנים שהוא משרת תחתיי. מה? דברים מניסיון החיים שלי. אבל שים לב – ללמד, לא לחנך. וזה לא שאני יותר חכם ממנו, פשוט יש לי יותר ניסיון. איך אומרים? 'אל תשאל את הרופא, שאל את המנוסה'. אני מביא לחיילים הסתכלות אחרת על החיים. אני אשמח שהם ייצאו אנשים יותר טובים".
"אם לא הייתי בצבא, כנראה הייתי בצבא"
למאסטר שף הוא נרשם לפני שנתיים. "כשהתקשרו אליי מההפקה ואמרו לי להגיע לאודישן הייתי בהלם כי בכלל שכחתי שנרשמתי", הוא נזכר. "אבל זה כנראה מלמעלה, אני מאמין שמה שצריך לקרות יקרה ועכשיו זה הזמן שלי". הוא גדל על המטבח המרוקאי של סבתא ומספר שהזיכרון הראשון שלו מהמטבח הוא שלו מקלף תפוחי אדמה ביחד עם אמא. המטבח הזה, עם הדגים החריפים, חלקי הפנים והקוסקוס, זה הצד החזק שלו עד היום, ואיתו הוא מקווה גם להגיע לגמר ביום שלישי הקרוב.
לא נהרסה לך קצת התדמית של הרס"ר הקשוח ב"מאסטר שף"? בכל זאת, קישים, קינוחים, צִלְחוּתים.
"פחדתי מזה אבל זה לא קרה. אני מקבל אהבה בכל מקום, גם בבסיס, ונהנה ממנה מאוד. אנשים מכל תל השומר באים לבסיס שלי כדי לראות ספציפית אותי, הם ניגשים אליי ואומרים 'הנה יהונתן ממאסטר שף'. זה כיף. החיילים שלי הכירו בי את הצד הרגיש, המצחיק, האחר, אז מה? החיילים שלי עדיין יודעים שאני הרס"ר הכי קשוח שיש. זה אני, המקל והגזר. גם כשאני בלי מדים הם מקשיבים לי. זה בכלל לא קשור למדים. זה הבנאדם שאתה. חייל אצלי יודע שאם הוא ילך בדרך שלי הוא רק ירוויח. אני אוהב שמדברים איתי אמת. אני כל הזמן אומר לחיילים שלי ש'מהסרט שלכם יצאתי באמצע וגם נגמר לי הפופקורן'".
תגיד, ואיפה חתמת על כל הקלישאות האלה?
"אתה חושב שאלה קלישאות? מבחינתי זה משהו שאני מאמין בו. זה שאני אומר ש'אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה', אז אתה יכול להגיד שזה האמ-אמא של הקלישאה, אבל אני אגיד לך שבחיים, כמו בצבא, גם עם חינוך הילדים וגם כדי שיהיו לך חיי זוגיות טובים – אין דרך אחרת מזו. זה משפט לכל החיים".
תן דוגמה, איך אתה מיישם את הפילוסופיה הזאת בחיים.
"אתה יודע, יש הורים שבאים הביתה וסתם שואלים את הילד: 'איך היה בלימודים?'. לא טוב! תשאל: מה עבר עליך? מה למדתם? אז אם תעשה את זה חמש דקות בכל יום, אבל תתמיד, בסוף זה יחצוב בסלע. כל מי שחושב שהמשפטים שלי זה קלישאות, אז שיבדוק למה מתאים לו להתחבר".
אתה חושב שהרבה אנשים יתחברו לווייב הצבאי? יש לא מעט שזה עושה להם להתגרד.
"למה? יוזמה, אחריות ושאיפה למצוינות זה משהו שקשה להתחבר אליו? אתה יודע מה, אולי זה מהצבא, אבל זה לא קלישאות, אני רואה בהן מנטרות. בעצם מצדי תקרא לזה קלישאה, אבל לי זה עובד מצוין. רצים לי משפטים בראש שמרימים אותך. אני מזמין את מי שרוצה לבוא להיות איתי שלושה ימים כדי לראות שזה באמת מי שאני. יש לי קבלות. הגעתי לאן שהגעתי לא סתם. אני קיבלתי פרס מגן קשל"ר (קצין שלישות ראשי). זה פרס שנגד משמעת אחד מקבל אותו בכל שנה, זה אומר שאתה נגד המשמעת הכי טוב בצה"ל. זה כמו שיגידו לך לבוא להדליק משואה בהר הרצל".
מתי הבנת שהצבא זה החיים שלך?
"מהרגע שהתגייסתי. זה היה ב-98'. עוד בתור חייל צעיר הייתי ממושמע. התגייסתי לגדוד נחשון כלוחם, יצאתי לקורס מ"כים והייתי מפקד. אחרי שסיימתי מסלול עם החיילים הפכתי להיות רס"פ מפקדה וכבר אז זיהו שאני דמות אנרגטית. כשבאתי להשתחרר אמרו לי: 'אתה לא משתחרר, אתה הולך להיות רס"ר'. משם זה היסטוריה. אם לא הייתי בצבא, כנראה הייתי בצבא".
"אני מרגיש שתקעתי באבא שלי מסמר"
בניגוד למה שאולי מתבקש לחשוב, ביטון, בן 36 לא נולד כזה מערכתי. "יהונתן של לפני 20 שנה היה מסתכל עליי והיה אומר: 'מי זה הבנאדם הזה'? הייתי ילד שלא רגיש לסביבה שלו, לא הייתה לי מספיק אינטליגנציה רגשית, הייתי יותר נוקשה. יותר מקל ופחות גזר. היום אני כן מחבק. אני בנאדם שלמד וצמח רק מכשלונות וניסיון חיים", הוא אומר. הוא בן בכור למשפחה אשקלונית עם שמונה ילדים. ההורים שלו התחתנו בגיל מאוד צעיר, אבא היה בן 17 ואמא בת 16. כשאביו התגייס לשירות סדיר היו לו כבר שני ילדים. הבית שגדל בו היה דתי והוא היחיד במשפחה שהוריד את הכיפה, בגיל 18. "אני אומר שהכובע לא קובע, אבל אני מניח תפילין ומחובר למסורת, מה שאפשר. ראיתי שאמונה ושמירת המסורת לא בהכרח חייבות לבוא עם סממנים חיצוניים. בהתחלה ההורים לא אהבו את הרעיון, אבל הם לא הפריעו לי. אני עושה מה שטוב לי, אבל אני לא הכבשה השחורה של הבית, הילדים שלי רואים את סבא וסבתא שלהם והם מעורבים בחייהם, אבל הם לומדים בבית ספר מעורב, דתי-חילוני. אני בתור ילד למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, למדנו רק בנים, ואני לא רציתי שהילדים שלי ילמדו במסגרת כזו. אני מאמין שבנים ובנות צריכים ללמוד ביחד. זה משעמם כשיש רק בנים".
את חוויות הילדות הטעונות של יהונתן ביטון עם הוריו כבר פגשנו במהלך משימת "קופסת ההפתעות" בה נדרשו המתמודדים לבשל מנה מהילדות. במהלך המשימה חשף הרס"ר את מערכת היחסים המורכבת שהייתה לו עם אביו כשהיה קטן: יהונתן טען שלא זכה להרבה ביטחון מאבא שלו ושכל הזמן היה צריך להוכיח לו שהוא שווה משהו.
"אני אגיד לך משהו", הוא נזעק כשאני מזכיר את האמירה ההיא, "מה שקרה לי שם, זה שפרץ בי משהו. משהו התקלף בי. המשימה לקחה אותי למקום בעייתי. זה אולי היה אותנטי, אבל אני בנאדם שלא אוהב לפגוע באחרים, ואני יודע שאבא שלי נפגע. הוא לא אמר לי כלום, אבל אני מרגיש, אני מדבר איתו ומרגיש שהיה איזה אירוע. אני מרגיש שתקעתי בו מסמר. בנאדם עובר דברים בחיים ואני מאמין שגם אבא שלי יודע שהיה משהו בעבר, אבל היום אנחנו החברים הכי טובים, מדברים עשר פעמים ביום. שנינו הבנו שמה שהיה נגמר. גם הוא היה מאוד מסכן באותם הימים. הוא התחתן בגיל מאוד צעיר, הוא היה בן 17 וחצי והוא לא עבר קורס להורות. אתה מכיר מישהו שעובר קורס כזה? אני חושב שאבא שלי בא ממקום מאוד חיובי כלפי, אבל הוא לא ידע איך לתעל את זה בצורה טובה. הוא לא ידע את הדרך ולמד אותה תוך כדי תנועה. אני הייתי הבן הבכור והייתי הניסוי. חוץ מזה, את כל מה שאבא לא נתן אמא נתנה. אצלה זה היה רק חום ואהבה כל הזמן".
מתי קיבלת בפעם הראשונה את ההוכחה שאתה שווה משהו?
"אתה תהיה אולי בהלם, אבל רק לפני שנתיים, כשקיבלתי תפקיד בכיר בתל השומר ואת הפרס. פתאום הבנתי שאני מקבל תמורה על כל הדרך שעשיתי בצבא, שאני נָגָד תותח, שאני אנושי, שאני יודע לטפל בפרט. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שווה. עד אותו הזמן לא הייתי בטוח. פתאום התחלתי לשים לב גם לעצמי ולא רק לאחר, כמו שרושפלד אמר – 'אם אתה רוצה לצוד פרפרים לך לצוד פרפרים'".
אתה סיפור הצלחה?
"כן. אני יכול לתת תקווה לאנשים שמסתכלים עליי. הכל עשיתי בעשייה עצמית".
"היום אני נותן שוויון לאשתי"
בבית של ביטון בכרמיאל ממתינים לו אשתו מורן ושלושת ילדיהם. הבכורה, טליה, תחגוג בקרוב בת מצווש (לינוי היא בת 8 ואורי בן 4), ובבית הולכת ונלחצת החוצה הכרעה – האם לחגוג באולם גדול כמו שאימא רוצה, או באירוע צנוע כמו שאבא רוצה? אבל ביטון יודע כבר מראש שהוא עומד להפסיד. בבית שלהם, מורן היא הסמכות הבכירה. "אתה תהיה איתי בצבא ואז תבוא איתי הביתה, ואתה פשוט לא תאמין, שמים וארץ", הוא אומר. "אבל גם זה לקח לי זמן, פעם לא הייתי כזה. היום אני אבא חם, אוהב, רגיש. אבל רוב שנות השירות שלי, הייתי בבסיסים סגורים ולא ראיתי את הבית. הייתי נשוי עם שני ילדים ועד לפני חמש שנים לא הייתי רואה את הבית. הייתי יוצא בראשון וחוזר בחמישי. לא הייתי שותף לגידול של שתי הבנות. תמיד כשהייתי בא הביתה, הייתי נכנס לאישתי בחינוך. אני הייתי יותר מפנק והיא טענה שזה הורס לה את החינוך. היא צדקה, אבל לקח לי זמן להבין. אתה יודע, אני רק רציתי להשלים חסכים והייתי משלים את זה במתנות לילדות, וזה היה יוצר בינינו פיצוצים. רק לפני שלוש שנים, כשעברתי מיחידת שדה לתל השומר, נולד הבן הקטן ופתאום התחלתי לראות איתו עד כמה לא הייתי שותף בגידול של הבנות".
אז היום, מתל השומר, אתה יוצא כל יום הביתה?
"יש מצבים שאני מגיע רק פעם אחת באמצע השבוע הביתה, אם יש טקסים. אבל ברגיל אני מגיע הביתה ברוב ימות השבוע. לפעמים אני נשאר לישון בבסיס מתוך בחירה, כי הנסיעה חזרה לכרמיאל בערב קשה לי. אני כל הזמן אומר לאשתי: 'מה, היית מעדיפה שיימצאו את בעלך זרוק בתעלה בכביש 6?'. אשתי יודעת שטובת הצבא קודמת לפעמים לטובת המשפחה".
וכשאתה מגיע הביתה, יש הנחת גיבור?
"בכלל לא, אני עושה הכל בבית. בבסיס אני רס"ר ובבית עובד רס"ר. אשתי היא מפקדת קשוחה. אני לא מתווכח איתה, אני מכבד אותה וחושב שהיא עושה עבודה נפלאה בגידול הילדים. כשאני בא, אני מגיע לפנק, אני עוזר במטלות הבית – עושה כביסות, עושה כלים, מנקה".
ולא מתפלק לך לפעמים איזה "חייל, גש!" לאחת הבנות? מצליח להפריד בין הצבא לבית?
"בהתחלה לא הייתי מצליח לעשות את ההפרדה והשירות הצבאי היה נכנס הביתה ואז הבנתי שזה לא יעבוד ועשיתי שינוי. היום אני נותן שוויון לאשתי ומחנך את הילדים בצורה הרבה יותר נאורה".
"אם אצטרך לתת את הילד שלי על קדושת הארץ, בכיף"
בעתיד, כשיגיע הרגע והילדים יצטרכו להתגייס, יהונתן לא מתכוון לאפשר התפנקויות. "הם צריכים לתרום למדינה", הוא אומר. "הם גם ילכו לקרבי אם צריך, אין בי פחד. אין סיבה שאנשים ימותו כדי שאני ואתה נוכל לדבר ואז אני לא אשלח את הילדים שלי לצבא. במקרה הזה צריך להפריד את הרגש מהשכל. אם אני אצטרך לתת את הילד שלי או הילדה שלי על קדושת הארץ ותקומת האומה, אז בכיף. הילדים שלי יודעים לדקלם את התקווה בכל צורה שתרצה – ברגיל או ברוורס. אני הייתי שמח שבכל בוקר יניפו דגל וישירו את ההמנון בבתי הספר".
ולא מפריע לך שהבנות שלך יתגייסו למערכת זאת?
"אל תכניס אותי לזה, זו בעיה. אתה יודע, זה דברים שנוגעים לכל החברה ואני לא מרגיש שאני הדובר. אני רק יודע שאצלי מקום האישה מקבל תפקיד מרכזי בחיים. וכן, אישה יכולה להיות טייסת ויכולה להיות לוחמת וגם יכולה להיות בשריון. 'אין דבר העומד בפני הרצון אלא בפני הרצון עצמו'. מה, אין לנו נשים שהגיעו גבוה בחיים? זה תענוג. הנה, לי יש מפקדת שהיא אישה וזו בחורה שהיא משכמה ומעלה".
איפה נראה לך שתהיה עוד עשר שנים?
"אהיה שף של מסעדה מאוד מדוברת או יועץ קולינרי בכיר. אני יודע שהחלומות יגשימו את עצמם יום אחד. אני מאמין שאם אתה מאמין במשהו הוא יקרה. החלום שלי זה שיהיה לי רכב יוקרה ושהילדים שלי יהיו מצליחנים וזה יקרה".