בכמה מילים: כנראה גאדג'ט האוכל הכי מגניב שיש כרגע בנמצא. כדור פלסטיק לא גדול, שלצדו האחד מכניסים בלילה צוננת ולצדו השני קוביות קרח – וכעבור 20 דקות של משחק הוא מנפיק גלידה. מחירו בשוק 200 שקל.
כבר נזהיר ש: הכדור אמנם לא גדול, אבל כשהוא מאוכלס בקרח ובבלילה משקלו מגיע ליותר מ-2 קילו. הוסיפו לזה את העובדה שמדובר בפלסטיק קשיח ומעט דוקרני – ותקבלו משהו שממש לא בא לכם לשחק איתו במשך 20 דקות, בטח לא עם הילדים (רחמים עליהם). אבל רגע – בסוף מקבלים גלידה? כמו במכונה אמיתית? רכה ונימוחה ומפנקת?
מעשה שהיה כך היה: שלוש הזדמנויות נתנו לכדור הגלידה. בראשונה הוא כשל כישלון חרוץ: במקום גלידה התקבל נוזל מילקשייקי צונן להפליא, אך לא קפוא כלל. בניסיון השני החלטנו להשקיע, ובמקום תערובת מעאפנה של חלב, שמנת וסוכר, כמומלץ בהוראות ההכנה, טרחנו והכנו קרם אנגלז, לפי כל הכללים. מבחינת הגאדג'ט, על כל פנים, הניסיון הזה צלח יתר על המידה. הנוזל יקר המציאות, על גרגירי הווניל היפהפיים שהשקענו בו, קפא קפיאה כמעט מוחלטת - איפה זה ואיפה גלידה - וכדי לשחררו מן הכדור היה צורך להפעיל כוח בלתי סביר. האמת, זה כנראה היה באשמתנו: אנחנו, כשאומרים לנו לשחק אנחנו משחקים במרץ רב, אולי רב מדי בשביל כדור הגלידה.
והנה הגענו לניסיון השלישי והאחרון (תודה לאל), שבו, כדי להימנע מלבבות שבורים, חזרנו לבלילת הבסיס: כוס שמנת, כוס חלב, שלוש כפות סוכר.
הוספנו את המלח כנדרש, שיחקנו במידה ראויה, שזה אומר בנחישות מסוימת אך לא רבה מאוד, וניגשנו בלב חבול וחרד לבדוק את התוצר. ובכן, בשעה טובה יצאה גלידה. חובבנית להחריד, במרקם לא אחיד בכלל בכלל, מלאה קרחים קטנים ומבאסים – אבל גלידה. מספיק לכם? קנו את הכדור (אנחנו רק נרמוז שבכסף שהוא עולה אפשר לרכוש כמעט עשר קופסאות של בן אנד ג'ריס).
ולסיכום: מגניב מגניב, אבל לא רציני.