בכמה מילים: ה-קוצץ, בה' הידיעה, זה שנירה רוסו המליצה עליו, וכולם המליצו עליו – עכשיו בגרסה משודרגת. לשני החותכנים נוספו עוד שניים, קטנים יותר – אחד של קוביות קטנות-קטנטנות-זערוריות (יכול לשמש גם לחיתוך ג'וליאנים), אחד של פרוסות. 159 שקל.
כבר נזהיר ש: כמו שאף אחד לא מעז להגיד בקול: בסיכומו של דבר, השימוש בסכין וקרש חיתוך הוא קל, מהיר ונוח יותר מכל קוצץ שהוא. הקוביות לא יוצאות סימטריות כשחותכים אותן בסכין, זה נכון, ולחולי OCD זה בטח מאוד משמעותי – אבל הרבה יותר קל לשטוף קרש וסכין, וזה עוד לפני שהזכרנו את הפריסה המקדימה שיש לבצע בירקות בטרם שליחתם לקוצץ ואת המאמץ הפיזי הלא מועט שלעתים כרוך בשימוש בו.
מעשה שהיה כך היה: העת הייתה עת הכנת מפרום, והפרוגרסיב החדש נשלף אחר כבוד מקופסתו כדי לסייע במאמץ הכולל. תחילה קצצנו בו בצל (בהצלחה רבה), ואז שלחנו אליו את השום, שיפרוס אותו בסכיניו החדשים. הפרוסות שהתקבלו היו מעט עבות מהרצוי, אבל החלטנו לא להתקטנן. אחרי השום הגיעה שעתו של הסלרי להיקצץ לקוביות קטנטנות – ושוב נדרשנו לאחד הסכינים החדשים. הגבעולים הונחו בגיליוטינת הירקות, והפכו בשניות לקוביות מיניאטוריות ומקסימות. הבעיה הייתה בסיבים שהשתרגו בשיני הקוצץ לבלי הפרד. אמרנו "כפרה", והמשכנו לעשבי התיבול – שנקצצו היטב היטב (כפי שכתוב בהוראות, יש לגלגל אותם לכדור ולהניח על הסכין – זה עובד!).
המשבר הגיע בעת שטיפת הכלים: למרות המגרפה הקטנה המצורפת למכשיר, שתכליתה הוצאת שיירי ירקות תקועים, המלאכה הייתה ארוכה ומייגעת. עלעלי הפטרוזיליה התועים לא מיהרו לעזוב את הסכינים, שלא לדבר על סיבי הסלרי, שדרשו יחס אישי מוקפד ומייגע.
ולסיכום: יש אנשים שנשבעים בפרוגרסיב שלהם, ואפשר להבין אותם. בשביל אחרים הטרחה לא באמת עולה על החיסכון – וגם אותם אפשר להבין. בכל מקרה, אם יש לכם את הגרסה הקודמת – ואתם לא חולי גאדג'טים – אתם לא באמת צריכים לשדרג.