כנצר לשושלת מפוארת של רומנים, גדלתי כשבפי מתגלגלים בטבעיות מאכלים כמו קוסטיצה וממליגה. בעוד שאר האימהות הגישו ארוחת צהריים של שניצל ופתיתים, סבתי ז"ל טיגנה לי מוח בפירורי לחם וחלמוני ביצה זעירים עם בצל וכבד. השנים חלפו, סבתי נפטרה ומאותם מטעמים לא נותר דבר מלבד געגוע. אם נוסיף לכך את טרנד הבריאות המעציב כל קיבה שמחה, הרי שמניותיהם של מאכלים כמו איברים פנימיים רוויי שומן וכולסטרול נמצאות בשפל חסר תקדים, כמעט כמו הבורסה.
הנפגע העיקרי מהסתלקותו של האוכל הרומני מחייו היה אבי. שנים לאחר מכן, הוא נהג לפנטז על קבב רומני דחוס בשום ועל פלחי עגבניות מוחמצות. עד שביום הולדתו האחרון החלטתי להגשים את מאווייו ולקחת אותו לנלו ביפו, מסעדה רומנית ותיקה שעדיין שומרת על גחלת האותנטיות.
מחוזות ילדות נשכחים
יום לפני הגעתנו ליפו נתתי לעופר, בנו של חיים נלו ז"ל וממשיך דרכו, התראת "רומני בדרך אליך". קוד סודי להזמנה מראש של איברי פנים מיוחדים שאינם עולים על שולחן המסעדה ביומיום. "אין לזה כמעט ביקוש", הוא מודיע לי בעגמומיות משהו, אבל מיד מתעודד מעצם המחשבה לצלות את הנתחים על הגריל ולהורידם בחברת בן העדה ובליווי כוסית של "שפריץ" פינו גרי (יין רומני). למראה המסעדה רחבת הידיים והמחודשת, פוער אבי את עיניו בתדהמה. "היו כאן בקושי 20 מ"ר וכולם ישבו בחוץ על ארגזי סיפונים של סודה", הוא נזכר בהתרגשות. אנחנו מתיישבים סביב שולחנות נוחים ומרווחים, שהרי עם כל הכבוד לנוסטלגיה אנשים היום מחפשים נוחות ופינוק. התפריט נלקח מידינו לאלתר. בעלי דרכון רומני לא זקוקים כאן למאום מלבד השתוקקות לאוכל האהוב של מחוזות ילדותם הנשכחים.
המסעדה של נלו הוקמה בתחילת שנות ה-60 על-ידי נלו האב, שעלה לארץ בשנות ה-50 מרומניה. את המסעדה פתח נלו ביפו, מעוזן של המסעדות הרומניות דאז, הקים גריל מאולתר והתחיל לנפנף. את הסטייקים הדשנים (עם עצם למציצה או ללא) הוא דחף לתוך פיתה, מרח שום בנדיבות, וכך הוטבע לראשונה המטבע הקולינרי "סטייק בפיתה". השמועה אודות ה"משהו בפיתה" פשטה בתל אביב דאז ואת המקום החלו לפקוד בלייני העיר שהגיעו לאחר הצגת חצות, קצינים וחיילים שחשקו בפיסת שפיות בתקופת מלחמת יום הכיפורים והרבה זוגות על טוסטוסים שבאו לסגור במקום את הלילה.
גם סבי וסבתי נהגו לעצור במקום לאחר משחק קלפים לילי אצל חברים. בכסף שהרוויחו מהמשחק הם רכשו מבחר של חלקי פנים על הגריל, שנעטפו בזהירות בנייר פרגמנט, והמשיכו באוטובוס עם הכבודה לביתם הדל שבבת ים. שובל ריחות חריכת הגריל, שהסתנן דרך החלון, העיר את אבי ואת אחיו שנהגו להסתער על כבדים, כליות ומוחות באישון לילה. "ומה קרה כשהם הפסידו במשחק?", אני שואלת את אבי. "אז לא היה אוכל באותו לילה", הוא עונה ומנגב בחדווה קרום עבה של לחם לבן באיקרה לבנבנה מנוקדת ביצי דגים ועטורת הררי בצל חי. בשולחן לידינו יושבים כמה רומנים שמחים ותאבי חיים, שאם רק היו נותנים להם את האות היו פוצחים בריקוד סוער. בעבר הושמעה במקום מוזיקה רומנית-צוענית חורקת, אך היא הוחלפה לטובת הדור שלא ידע את יוסף בלהיטים עכשוויים.
לשולחן מגיעים פלחי עגבניות סמוקות מוחמצות, עלי כרוב פריכים וחריפים ומלפפונים כבושים בהמון שום. חמוצים לרומנים הם כמו אורז ליפנים, אין ארוחה בלעדיהם. "אבא גם היה מחמיץ אבטיחים בעונה", נזכר עופר ואני נזכרת בבדיחה של הסטנדיאפיסט יעקב כהן, שנוהג ללעוג לרומנים בדיוק על העובדה שרק הם מסוגלים להחמיץ פרי מתוק כמו אבטיח.
לבעלי ביצים של שור
עם כל הכבוד למשחק המקדים של הסלטים והחמוצים, אנחנו בולעים את הרוק לקראת העניין שלשמו התכנסנו - פלטה אימתנית של חלקי הפנים המובטחים. עופר, כמו מאהבת טובה, מושך זמן. הוא מלעיט אותנו בכמה קבבים קפיציים, בסטייק שמנמן ועסיסי, ונותן לנו להתבשל עוד קצת במיצי הגעגוע. לבסוף, הוא פוסע לאיטו לכיוון הגריל וחוזר לאחר זמן מה ובידו צלחת ענקית ובה חלקים חרוכים. "נראה אותך", הוא מאתגר אותי בדממה ומגיש לי (מהקל אל הכבד) - כליות של עגל, שקדי טלה ואשך צלוי של שור. אני לא ממצמצת, גם לא למראה המומיצה (שקדי עגל), ומורידה את הכל כמו רומנייה טובה עם עוד כוסית של "שפריץ". אנחנו נפרדים מעופר ופוסעים מתנדנדים אל העלטה הדוממת של רחוב אילת. אני כמעט יכולה לדמיין את פטפוטיהם העולצים של הסועדים דאז נדחפים לתור, מזמינים "עם עצם בפיתה" ומתיישבים שמחים ברחוב, על ארגזי הסיפולוקס הישנים.
חיים נלו, דרך אילת 11, תל אביב, טלפון: 03-5101919
