אור שפיץ הטילה פצצה: היא סוגרת את הבייקרי. הבייבי שלה, המקום שהפך אותה למי ומה שהיא, המקום שהוכיח שהיא פה להישאר ושהיא לגמרי ראויה לשחק במגרש של הגדולים בתחומה – ייסגר בסוף החודש. "פתחתי את העסק כמעט עשור אחורה, בגיל 18, ודברים השתנו", היא משתפת. "אני דוגלת בהגשמת חלומות, אבל הרגשתי שאני צריכה לדייק את החלום שלי. אני רוצה קצת מעבר, זו לא בושה".
זו לא בושה, זה פחד אלוהים.
"אם נהיה מונעים מפחד וממה יגידו, אנחנו לא נחיה, ונראה לי שהשנה קלטנו כולנו כמה החיים קצרים וכמה צריך לנצל כל רגע".
את צעירה, את יכולה לגדול, למנף. למה החלטת דווקא לעצור ולסגור?
"מבחינתי לסגור את הבייקרי זה למנף. בשביל להתקדם ולהתפתח יש דברים שצריך לוותר עליהם. בחמש השנים האחרונות הייתי כל-כולי בבייקרי. הבעיה שלי היא שאני חולת שליטה, לא משנה שיש לי צוות מקסים ועובדות מדהימות, אני רוצה לדעת הכל וזה מאוד מכביד על הנפש. נתתי את הנשמה שלי ויש לזה מחיר. זה השפיע לי על חיי החברה, זה השפיע על זה שאין לי זוגיות, ואלה הם חלק מהשיקולים. צריך לדעת לשחרר. אני לא סוגרת את המותג, אני בוחרת איך להתקדם איתו הלאה. אני משחררת את הבייקרי בשביל עוד חלומות שאני רוצה להגשים, וגם קצת לחיות".
שילמת מחיר גם באופן פיזי?
"בוודאי, יש לי ורידים ברגליים כמו לבחורה בת 60. קונדיטוריה זו עבודה מאוד-מאוד קשה. כאבי גב, כאבים בעורף, להתכופף כל היום מעל שולחן נירוסטה. אני נורא פרפקציוניסטית וזו עבודת נמלים, וזה בסופו של דבר משפיע על הגוף".
את סוגרת בגלל אילוצים כלכליים?
"לא, ממש לא. אנשים יגידו המון דברים, זה ברור לי, אבל בסופו של דבר אני יודעת מה קורה, ואני גם בטוחה שבעוד שנייה הם יראו את הדברים הבאים שאני אעשה ויגידו, 'איזה מטורפת היא!'. אני מקווה".
יש המון דרכים להיות קונדיטור
פעם היו אולי צקצקנים שהניחו שהתופעה שנקראת אור שפיץ היא עוד טרנד חולף, אבל היום כבר קשה להאמין שנשארו כאלה. שפיץ, שפרצה לתודעת הציבור בריאליטי האפייה "בייק אוף ישראל" בשנת 2018, מכרה עוגות מרהיבות מבית הוריה בחולון עוד כשהייתה חיילת. לפני ארבע שנים וחצי, והיא רק בת 23, פתחה ברחוב בוגרשוב בתל אביב את הבייקרי, שהעמיד תורים ארוכים מדי בוקר. ההודעה על הסגירה של העסק המצליח הייתה מפתיעה.
מתי התקבלה ההחלטה לסגור?
"ההחלטה התקבלה בתכלס לפני חודש, חודש וחצי, אבל זה כמו לענות על השאלה 'מתי החלטתם להיפרד?'. זה לא קורה ביום, זה מבעבע בבטן, עושים שיקולים, חושבים, בודקים. בשנה שעברה אמא שלי אמרה לי, 'היית רוצה לסגור את הבייקרי?', ואמרתי לה, 'בחיים לא! מה פתאום! אני לא מסוגלת'. זה תהליך נפשי שהייתי צריכה לעבור. אני לא מתכוונת שלא למכור קינוחים יותר, זה פשוט יקרה בדרכים יצירתיות".
זאת אומרת שאת לא עוזבת את התחום.
"בחיים לא! קונדיטוריה היא ממש חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. פשוט עסקי המזון הם מאוד-מאוד תובעניים. מה שהתאים לי בגיל 21 לא מתאים לי בגיל 27. אני לא רוצה להישמע זקנה, אבל קונדיטוריה זו עבודה פיזית, ועבודה קשה. הרגשתי שלעבוד בבייקרי, בפוד טראק וגם ללמד סדנאות זה כבר פשוט לא המקום שלי יותר. אני רוצה מאוד לפתח את המותג, לחשוב מחוץ לקופסה. בייקרי זה לא רק ארבעה קירות ותנור, יש עוד המון דרכים להיות קונדיטור. גם הרעיון לפתוח מותג של ממרחים הגיע מלמטה, ראיתי והרגשתי את הצורך על בשרי, ובא לי להביא את הבשורה הזו – חומר גלם איכותי במחיר שפוי. זה חלק מפיתוח המותג מבחינתי".
וכך, הבייקרי ייסגר ב-31 באוקטובר. "אני אתן ללקוחות שבועיים להגיע להיפרד, כי זה חשוב בעיניי. כשסגרו את המסעדה האהובה עליי מגיל 16, גיליתי על זה באינטרנט. וואלה נעלבתי. אני לקוחה קבועה שם יותר מעשור, לא הודיעו שסוגרים, לא כלום, פשוט גיליתי דרך גוגל ש'סגור לצמיתות'. אני לא מוכנה לעשות את זה ללקוחות שלי. אני יודעת שיהיו אנשים שירצו להגיע להיפרד, שהבייקרי היה מבחינתם בית. בסופו של דבר כשאני סוגרת ואני אומרת 'או-קיי, אני הולכת להגשים את החלום הבא', הם הולכים להיות חלק מהחלום הבא".
איך היו התגובות סביבך כשהודעת על הסגירה?
"כולם היו מופתעים, 'מה?! אבל למה? מה קשור?', ולכולם הייתה לי אותה התשובה: תשמחו בשמחתי, אני פונה לדברים גדולים יותר, אני מדייקת את החלומות שלי. אני רוצה לסמוך על האינטואיציות שלי ואני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון".
למה לא לפתוח עוד סניפים, להתרחב, כמו הרבה שפים וקונדיטורים?
"להם יש משהו שלי אין, ואני לא מתלוננת, יש להם שותפים. זה עניין של בחירה. המון אנשים יגידו, 'היא משוגעת, למה היא לא מוכרת? למה היא לא מכניסה שותפים? למה היא לא פותחת סניפים?'. זה לא החלום שלי פשוט. זה אף פעם לא היה החלום שלי. אני אהיה כנה איתך, הציעו לי זכיינויות, הציעו להיכנס שותפים. יכולתי לעשות את זה, זה היה מוריד ממני עומס ומכניס לי יותר כסף, אבל אני יודעת בתוך תוכי שכסף הוא פשוט לא הכל מבחינתי, וכל עוד השם שלי מתנוסס על החנות, לא אצליח לשחרר. בחרתי להישאר הבעלים היחידה, להיות כל כולי בעסק, וזה בא על חשבון הרבה דברים אחרים".
כשקיבלת את ההחלטה לסגור, בכית?
"כן, גז'דרתי על הספה. אני אבכה עכשיו שוב, כי זו החלטה גדולה, זה סוג של פרידה. אני יודעת שכשדלת אחת נסגרת, עשר נפתחות מההדף – ואני מאמינה באמביציה שיש לי. אני לא מחפשת לעשות לעצמי הנחות, אני אוהבת לעבוד. פעם קונדיטוריה מבחינתי הייתה למכור עוגות מהבית, אחרי זה זה היה להעביר סדנאות, אחרי זה זה היה לפתוח קונדיטורית בוטיק משלי, אחרי זה קונדיטוריה מבחינתי הייתה לטייל עם פוד טראק מעיר לעיר – ותכף אני מקווה להפתיע את כולם עם עוד שיגעון שלי שאני מאוד רוצה להגשים".
מה זה הדבר הבא הזה? תני רמז.
"אני כל הזמן נותנת לך רמזים. אני אומרת, קונדיטוריה זה לא רק ארבעה קירות ותנור. קונדיטוריה יכולה לבוא בהמון תצורות ואני רוצה להביא את הקדמה".
לתרום למצב הרוח הלאומי
שפיץ היא לא רק קונדיטורית, היא גם יזמית ואשת עסקים. בקרוב תעלה תוכנית אפייה שלה ושל מיקי שמו בקשת 12 ובערוץ האוכל, והיא גם משפיענית רשת. הסוכנת שלה מאז ומעולם היא אמא שלה, מירי. "אני חושבת שאין בן אדם ביקום הזה שרוצה בטובתי כמו שהיא רוצה בטובתי, שהשם שלי יהיה חשוב לו כמו שהוא חשוב לה", אומרת אור. "זה בא לידי ביטוי גם בקמפיינים, אני עושה ויקטוריה'ס סיקרט ואני היחידה שכתוב לה בחוזה שהיא מפרסמת חזיות אבל לא מצטלמת עם חזיות, וזה לא מובן מאליו, זה משהו שהיא כאמא נלחמה עליו".
את חושבת להתפתח לתחומים שהם לא קונדיטוריה?
"בעיניי השמיים הם הגבול, הכל תלוי בהצעות שאקבל. מהרגע שפתחתי את העסק פגשתי המון אנשים ולמדתי מכל אחד מהם, גם מאלו שניסו להוריד אותי ואמרו לי, 'ילדה, תחזרי הביתה'".
היום את מרגישה מוערכת?
"היום כן. אני מרגישה שאנשים מפרגנים ואני גם בוחרת להסתכל על זה ככה, כי תגובות פחות חיוביות תמיד יהיו. בחצי השנה הראשונה אחרי שפתחתי את הבייקרי אנשים אמרו, 'זה גימיק, היא סתם מהאינסטגרם, היא פקצונת, היא ילדונת'. עם הזמן היו המון אתגרים והשתדלתי לצלוח אותם. היה אתגר בקורונה, היו מבצעים צבאיים, מלחמה, כל פיגוע בתל אביב זה אירוע".
אז איך באמת?
"נתתי מעצמי, תרמתי, אני חושבת שההתנדבות הצילה אותי. זה תרם לי לשפיות, וגרם לאנשים להעריך יותר. צריך להיות יצירתיים. למשל, כשהתחילה המלחמה, אמרתי, 'או-קיי, מה יתרום לאנשים למצב הרוח?'. אז עשיתי מארז שנקרא 'מארז גיבורי-על', יש עליו תמונה של רחל מאופקים, של יוסף חדד, של גיבורים מהמלחמה. משרדי הייטק הזמינו את זה כמתנות לעובדים שלהם, אנשים הזמינו את זה לאחרים. הזמינו את זה לחיילים שנפצעו במלחמה וביקשו ממני שאשים תמונות של החייל עצמו, ושמתי – זה משהו שבדרך כלל את לא מתעסקת איתו אבל צריך לדעת להתפשר יחד עם השוק ולהנגיש את עצמך".
די, אנחנו לא מתאימים, אין מה למרוח
לפני כשבעה חודשים, אחרי שנה וחצי של זוגיות יציבה ומגורים משותפים, שפיץ ובן זוגה עומרי גלילי נפרדו. אם תשאלו את שפיץ מה הסיבה, היא תענה שגם זה קשור לבייקרי.
כמה שעות ביממה שאב הבייקרי מהזמן שלך?
"יש ימים ש-12 שעות, יש ימים שאני לא ישנה. הבייקרי הפך לחיים שלי".
איך הזוגיות שהייתה לך השתלבה בזה?
"כפי שאת רואה, היא לא השתלבה".
אני מדמיינת אותך אחרי הפרידה עובדת 12, 14 שעות, לפעמים ימים שלמים מסביב לשעון, עסוקה כל כך – ואז מגיעה הביתה לבית ריק, וכבר מאוחר ואת עייפה.
"ממש דייקת אותי. בגיל 23, 24, 25, זה לא הפריע לי, כי אמרתי, 'או-קיי, אני מגשימה עכשיו את החלום שלי וכל כולי בזה'. בתקופה האחרונה התחלתי להרגיש שזה חסר לי, שבא לי להגשים את עצמי גם בפן החברתי. לעבוד כל היום, לבוא הביתה, לאכול ולישון זה משהו שהיה מתאים לי אז והיום כבר לא מתאים לי. היום בא לי יותר חיי חברה. אתמול חברה טובה אמרה לי שאני לא יודעת לשמור על קשר, ואני בטוחה שיש לי עוד חברות שמרגישות ככה. זו אשמתי, והייתי רוצה לשנות את זה. חלק מהגדולה של בן אדם זה לדעת במה הוא לא טוב, ולרצות לשנות".
הזוגיות שהייתה והסתיימה הרגישה כמו הדבר האמיתי. מה קרה?
"זה כנראה לא היה הדבר האמיתי. הייתה לנו זוגיות מהממת, לאט-לאט נהיו סדקים, ואת מבינה שהבן אדם שמולך הוא בן אדם מקסים אבל הוא לא מתאים לך, ואגב אני יודעת היום להגיד שגם אני לא התאמתי לו. לפעמים קשה להשלים ולשחרר את זה, כי את אומרת 'אולי ננסה לשנות, אולי אני אנסה להשתנות'. היה תהליך פרידה קשה, אבל אני בן אדם פרקטי. גם די, אני בת 27, הבנתי שאנחנו לא מתאימים, אין מה למרוח, גם בשבילו וגם בשבילי".
את רוצה זוגיות, חתונה, ילדים?
"מאוד. היום אני יכולה להגיד שזה חלק מהחלומות שלי, וזה לא היה קודם. אני בן אדם מאוד זוגי, אני רוצה להתחתן, להביא ילדים, ברור! יהודי, כשר, עניינים, כל האירוע הזה. חשוב לי שיהיה לו לב טוב ושיהיה צנוע, שיהיה משפחתי, חם וחכם, שנהיה החברים הכי טובים – ואני יודעת שזה יקרה, אני מרגישה את זה. אני יודעת שאהבת חיי בדרך, אני אופטימית".
יש סיבה שלא תהיי אופטימית?
"כי יש לי חברות רווקות שאומרות, 'די, אין בחוץ כלום, כולם סתומים, כולם עושים סמים'. עכשיו, נכון, הרבה אנשים עושים סמים וזה משהו שלא מקובל עליי, אני לא מוכנה לצאת עם מישהו שמעשן ובטח שלא סמים, אבל אני יודעת שאמצא את זה, ואם אהיה בתודעה כזאת של 'אין כלום בחוץ' זה לא יוביל אותי לשום מקום".
את חושבת שזה שאת "אור שפיץ" פוגע בך מבחינת גברים שניגשים אליך?
"אני חושבת שקצת מרתיע גברים שיש לי חלומות שאני רוצה להגשים, שאני עובדת, שאני עסוקה. וזה בסדר, כי בסופו של דבר לא הייתי רוצה לחיות עם גבר שאני מאיימת עליו. פעם התביישתי להגיד את זה כי פחדתי שזה יישמע לא טוב או יחשבו שאני מתעסקת בכסף, אבל היום אני לא מתביישת להגיד שאני רוצה גבר ששואף להצליח ויכול להרשות לעצמו לחיות ברמת החיים שבה אני חיה. אני לא מתכוונת לחיות על חשבון אף אחד, תודה לאל, באמת, ישתבח שמו לא חסר לי כלום, ואני לא מתביישת להגיד: בא לי גבר שהוא גם בתודעה שלי, עם שאיפות, וגם חי ורוצה לחיות את רמת החיים שאני יכולה לאפשר לעצמי בזכות עבודה קשה".
מה חשוב לך מבחינת רמת החיים?
"מישהו שירשה לעצמו לחיות בדירה כמו שלי, מישהו שירשה לעצמו לאכול במסעדות שאני אוכלת בהן, מישהו שירשה לעצמו לטוס לחו"ל, מישהו שיוכל לאפשר לעצמו את כל מה שאני יכולה לאפשר לעצמי. פשוט. בסופו של דבר, כשרמת החיים שאתם חיים היא לא אותה רמת חיים זה יוצר פער, ומעבר לזה, לא בא לי להתאים את עצמי. בא לי שנהיה מתאימים כי אנחנו שאפתנים, כי אנחנו חיים חיים דומים. מישהו שיהיה המראה שלי, שהוא אני בבן".
את מרגישה שאם תגיע זוגיות כזאת, תצליחי לפנות לה יותר זמן?
"אני עוברת תהליך של שחרור, וחלק מסגירת הבייקרי זו ההבנה של זה. זוגיות זה עסק לכל דבר ואני צריכה לפנות זמן לטפח גם את העסק הזה".
תצליחי לעשות את זה?
"אני מאמינה בזה".
מה בראש סדר העדיפויות שלך?
"אני יודעת שזה יאכזב את אמא שלי שאני אגיד את זה, אבל להמשיך לפתח את המותג שלי בצורה הטובה ביותר, שבסופו של דבר יהיה בכל בית בישראל".
צילום: זוהר שטרית | סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור ושיער: נוי חורי | ע' סטיילינג: מאיה כהן | הפקה: טל פוליטי