השבוע נוכחתי שוב לדעת שלפעמים האוכל הכי וואו נמצא דווקא במקומות הכי לא צפויים. זה קרה באג'ה, מסעדה קטנה בפלורנטין שמגדירה עצמה כפלסטינית-יהודית-קווירית-טבעונית, בסדר הזה אגב. הגדרה ארוכה ומורכבת למקום קטן של 4 שולחנות זוגיים ותפריט משתנה של 6 מנות בלבד. המלצה שלי, בואו בזוג והזמינו את כולן. או לפחות את רובן.
התפריט הטבעוני באג'ה לא מבוסס על תחליפים למיניהם אלא על ירקות העונה, והוא משתנה לפי מצב הרוח של איה ועומר, בעלי המקום, ולפי מצב הגידולים הטריים בשווקים - משוק לוינסקי הסמוך ועד שווקים חקלאיים באזור השטחים, שאותם פוקדת איה כפלסטינית תושבת תל אביב, להגדרתה.
אני אישית לא דוגלת בערבוב של פוליטיקה וקולינריה, אבל מודה שכל ההגדרות האלה יכולות להשפיע על סועדים סקרנים שרוצים לשמוע על הסיפור של המקום המיוחד. גם המוזיקה הערבית שמתנגנת ברקע יכולה לא למצוא חן בעיני כולם. אני, בכל אופן, נהניתי ממנה מאוד, כמעט כמו שנהניתי מהארוחה כולה.
פתחנו את התיאבון עם קוקטייל הבית "ג'ין בחלב אימו" (38 שקלים) ומוקטייל תמר הינדי (14 שקלים), ומיד אחריהם הגיעה מנת כרישה מאודה (38 שקלים) שהושרתה במשך 24 שעות ברוטב בוויניגרט זרעי שומר והוגשה יחד עם עוגיית שקדים מלוחה. כאמור, במסעדה הזאת אין תחליפים וניכר שהמנות לא מנסות לחקות שום דבר, ואני מתה על הכיוון הזה. המנה אומנם קטנטנה אבל עשירה בטעמים מיוחדים, עדינים וחזקים במידה מדויקת ומאוזנת, שלא דומים לשום דבר שטעמתי בעבר. בתוך 10 שניות כבר לא היה לה זכר.
מנה פתיחה נוספת הייתה פטה פטריות ושקדים (40 שקלים), שהוגשה על קרקר כוסמת עם פטריות מלכת היער מעושנות, שמוכרות גם בשם "הקלמרי של הטבעונים" ונותנות תחושה קלה של פירות ים. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל היא הצליחה אפילו להתעלות על מנת הכרישה, ונזללה בתוך 5 שניות על השעון.
בהפסקה הקצרה בין המנות הבחנתי שהמטבח של המקום פתוח, אבל על אמת, לא בקטע של פס קטן שחשוף לעיני הסועדים כמו שנפוץ היום בכל המקומות האופנתיים. המטבח באג'ה לגמרי חולק את אותו החלל עם שולחנות הסועדים, ומצד אחד נחמד להציץ על הבישול והכלים ולראות מקרוב שהכל נקי ומסודר, אבל מצד שני יש משהו מוזר בחוויה של ללגום קוקטייל אלכוהולי ולשמוע ברקע את שטיפת הסירים והמחבתות.
אבל כל רעשי הרקע התפעוליים הפכו לרעש לבן כשהגיעה המנה המנצחת של הערב: קרמבל ארטישוק ירושלמי (48 שקלים), שהוגש עם קרם שמן זית, פטרוזיליה ולימון. הבצק עשוי משקדים ומהנוזלים של הארטישוק הירושלמי, שהוכן כקונפי עדין וסיים את התהליך בבישול עם יין לבן. אין צורך בשימוש בסכין מרוב שהכל נימוח - גם הבצק החמאתי וגם הארטישוק הירושלמי, שמתקרב למרקם של פירה. בקיצור, מי אמר שקרמבל זה רק לתפוחים?
מניצחון לכישלון, לפחות ביחס לסטנדרט הגבוה שהוצב עד כה: מנת שיפוד צנוניות וחוסרום על איולי חוסרום עם עשבי תיבול וזרעי חרדל (48 שקלים) הייתה הפחות מוצלחת בארוחה. הצנוניות הפליאו ברמת רכות שלא ידעתי שהן יכולות להגיע אליה, אבל מה שסקרן אותי כאן היה דווקא החוסרום, ענבי בוסר חמוצים מאוד שלא טעמתי לפני כן, אבל כנראה שגם לא אטעם פעם נוספת. סורי.
באופן קבוע, המנות הקטנות האלה תמיד מצליחות להפתיע אותי - אני מסתכלת עליהן, הן מסתכלות עליי, ואני משוכנעת שאין סיכוי שאשבע מהביס עם הזילוף המתחכם הזה. אבל הפעם 4 מנות קטנות לזוג הרגישו בול. אני רוצה להגיד שהמסקנה היא לא להיות עיניים גדולות אל מול התפריט, אבל אני פשוט לא הצלחתי. הסקרנות הכניעה אותי והמשכתי בכל זאת לטעימת שתי המנות הנותרות בתפריט – וזה מבלי לקחת בחשבון את הקינוחים.
המנה הבאה הוצגה כספיישל היום - למרות שכל התפריט הוא סוג של ספיישל אחד גדול שמשתנה לעיתים תכופות, לפעמים בכל יום ולפעמים בכל חודש. מדובר במנה לא קטנה של גראטן תפוחי אדמה (64 שקלים) עם גזר מקורמל, פטריות ירדן מעושנות וקרם שמנת זית. גבירותיי ורבותיי, מדובר במנה מהצומח בדיוק כפי שהתכוון המשורר, עם שילוב של ירקות כביכול סטנדרטיים שבפועל יוצרים משהו מיוחד ויוצא דופן. נהניתי מכל ביס על אף, ואולי בזכות, הפשטות שבה.
את החלק המלוח סגרנו עם רביולי ענק (64 שקלים), ובענק הכוונה היא לענק ממש – רביול אחד בגודל של צלחת שלמה, ממולא בדלעת, מרווה, שום וגבינת עיזים של מאמא קיו, שאגב הייתה הדבר היחיד בארוחה שלא מוכן בעבודת יד. הציפייה הייתה גבוהה כי לא ראיתי מנת רביולי כזו מעולם, ואפשר להגיד שהיא עמדה בציפיות באופן חלקי. הבצק היה מעולה, וגם עם הגבינה של מאמא קיו אי אפשר לטעות, אבל הרגשנו שכן היה אפשר להוסיף מעט יותר רוטב, או מילוי, או גם וגם. גם לכמות נדיבה יותר של מרווה ושום לא היינו מתנגדים. בקיצור - עוד קצת מהכל (חוץ מהבצק, שממנו יש בשפע ועליו אין תלונות).
לקראת השעה עשר בלילה המקום, שהוא כאמור קטן מאוד, התחיל להתמלא, וזה הרגיש כמו סימן מעולה לעבור לחלק של הקינוח ולסיים את הערב. טעמנו מוס שוקולד (38 שקלים) עם מלח ים אטלנטי, צנוברים מקורמלים (שהייתי מוותרת עליהם) ושוקולד לבן, וקינוח מתוק-חמוץ של קרם לימוני ועוגיית שקדים (42 שקלים), שקיבל אצלי את הציון 10 מ-10. בתור חובבת קינוחים לימוניים מושבעת (וטבעונית) קשה למצוא אחד כזה שלא מכיל מרנג ביצים, וזה לגמרי מתחרה ראוי לפאי הלימון המיתולוגי.
בשורה התחתונה: מדובר באוכל מתוחכם שמוגש במקום פשוט. מתאים באופן מושלם לאנשים שמעריכים יצירתיות וייחודיות, פתוחים לטעמים חדשים ולא זקוקים לתפריט רחב. פחות מושלם לאנשים שאוהבים מגוון של אופציות ולבעלי נטייה לקלסטרופוביה.
אג'ה. פלורנטין 34, תל אביב. ב'-ה' 16:00-23:00, ו' 10:00-16:00 ו-20:30-23:00, ש' 10:00-17:00. טבעוני