משבר הקורונה תפס את כולנו לא מוכנים, וגם עכשיו, עם החזרה לשגרה, ההשלכות הכלכליות והחברתיות של התפרצות הווירוס עדיין לא מאחורינו. מי שנפגעו במיוחד מהחודשים הקשים האחרונים היו העסקים הקטנים, ובפרט מסעדות, בתי קפה ודוכני אוכל שנאלצו לסגור את המקום לישיבה בחוץ ולהסתפק במשלוחים וטייק אוויי, שלא בכל המקרים הצליחו להחזיק את העסק. חלקם אף נאלצו לסגור אותו זמנית.
חלק מהעסקים, למרבה הצער, לא שרדו את התקופה, אבל מי שכן - חוזר עכשיו לשגרה ולמציאות שונה. לצד החששות, יש גם המון שמחה וגעגוע - לחזור לארח, להיפגש עם הלקוחות ולהכין אוכל טעים. דיברנו עם חמישה בעלי עסקים מרחבי הארץ שאהובים במיוחד על הקהילה שהם חיים בה, ובדקנו איך עברה עליהם התקופה ואיך מרגישה החזרה לשגרה.
שחף אברהם ותומר סוויסה, תושה בייקרי, ראש הנקרה
כמה זמן קיים העסק ומה הביא לפתיחתו?
שחף: ״המקום קיים ארבע שנים. תומר הוא האיש עם הידיים ואני אחראי על הניהול, השיווק וכו׳. הרבה זמן רצינו לעשות משהו ביחד אבל זה לקח קצת זמן. כשהחלטנו סוף סוף לפתוח משהו ביחד, חיפשנו מקום בצפון כי שנינו מהגליל, וכשפתחנו בראש הנקרה לא ידענו אם זה יעבוד ומי יבוא לפה. בהתחלה היו מגיעים רק חברים ומשפחה ולאט לאט הצלחנו למשוך עוד אנשים. האזור לא מאוד מפותח קולינרית, אז קשה למכור כאן קרואסון ב-14 שקלים, כך שכיוונו יותר לעירוניים שמבקרים באזור. השנתיים הראשונות היו סיוט וכבר הגענו למצב של צו סגירה, אבל זה חישל אותנו. האמנו שמי שכבר יגיע לפה בטוח ייהנה מהמוצרים ומהשירות, ולאט לאט זה תפס".
מה מנת הדגל שלכם?
״הבורקס שאנחנו עושים עם שילוב של גבינות מיוחדות".
איך עברה עליכם התקופה האחרונה והמאתגרת?
״היא הייתה מאוד קשה באופן כללי לכל הענף ועל אחת כמה וכמה לעסקים קטנים שנמצאים במקומות מרוחקים מהמרכז. למרות שנשארנו פתוחים לטייק אוויי ומשלוחים, כמעט ולא הייתה תנועה, אבל זה שנשארנו פה כל הזמן חיזק ושיפר אותנו. כמובן שעלתה המחשבה לסגור, אבל החלטנו לגייס כספים דרך קמפייין מימון המונים בהדסטארט ואנחנו ממש בעיצומו עכשיו. כמעט הגענו ליעד!״.
למה הכי התגעגעת בתקופה הזו?
״התגעגעתי לאירוח של האנשים במקום, אני בן אדם שאוהב המולה״.
האם היה רגע בתקופה הזו שנתן לך תקווה?
״התמיכה של הלקוחות - אנשים מגיעים מרחוק, משקיעים, אנחנו לא רגילים לזה פה בצפון. אנחנו מסתכלים על התקופה הזאת בסופו של דבר כחיובית כי ראינו כמה הקהל אוהב ומתגעגע ומוכן לתרום להדסטארט שלנו. התמיכה מהאנשים מרימה אותך, אלה הדברים שגורמים לך לקום בבוקר לעבודה״.
עכשיו, כשחוזרים לאט לאט לשגרה, מה עובר לך בראש?
״היה קשה לראות את העסקים בסביבה נסגרים, חלקם חברים והעסק היה מפעל החיים שלהם. אבל חשוב להיות אופטימיים ויצירתיים - השתדלנו לא להיכנע לדבר הזה, עבדנו על תפריט משלוחים גדול ומערך משלוחים ועכשיו אנחנו עובדים על אתר חדש".
מה אתה מאחל לעצמך לתקופה הקרובה?
״אני לא מאחל רק לעצמי - אני חושב שעם הזמן הבנתי כמה חשוב שהעסקים הקטנים ימשיכו לעבוד. הרבה אנשים התרסקו וזה מבאס לראות את המצב הזה. אז אני מאחל שייפתחו עוד עסקים בצפון, שתיווצר תרבות אחרת, שלא נישאב לבינוניות ושנעבור את התקופה הזאת עם כמה שפחות תקלות״.
הילה וחגי בן חמו, השמיניה, עפולה
כמה זמן קיים העסק ומה הביא לפתיחתו?
חגי: ״העסק קיים כחצי שנה. היה לנו מזנון, אבל לאשתי הילה היה חלום לפתוח מסעדה עם אוכל מרוקאי אותנטי, כדי שתושבי עפולה והסביבה יבואו וייהנו מהאוכל שלה וכך היה - פתחנו מסעדה ביתית קטנה בשוק הישן שנחשב ללהיט קולינארי ואכן המקום תפס מיד עם פתיחתו אבל הקורונה, לצערנו, עצרה הכל״.
מה מנת הדגל שלכם?
״מנת הדגל שלנו היא קציצות דגים מרוקאיות שגורמות לכל אחד שאוכל להיזכר מיד בקציצות של אמא שלו".
איך עברה עליך התקופה האחרונה והמאתגרת?
״התקופה האחרונה הייתה קשה מנשוא. נאלצנו לסגור את המסעדה מעט זמן אחרי הפתיחה שלה וזה היה נורא, כי עלינו כבר על המסלול הנכון ופתאום הכל נעצר״.
האנשים שמכינים את האוכל שאתם אוהבים התגעגעו אליכם>>
למה הכי התגעגעתם בתקופה הזו?
״אנחנו מתגעגעים לחודשים הראשונים של המסעדה, השוק היה מפוצץ בחבר׳ה צעירים, מוזיקה ואווירה של משהו חדש ואותנטי, והילה פשוט חיה בתוך החלום שלה. מאוד התגעגענו ללקוחות שלנו ולבעלי העסקים הסמוכים, שגם הם כמובן נאלצו לעצור הכל. אין לנו ספק שהשוק יחזור בקרוב מאוד להיות מוקד הבילוי מספר אחת בצפון, כי כל הלקוחות שאנחנו נפגשים איתם אומרים לנו שהם מתגעגעים״.
מה הכי הדאיג כשהעסק היה סגור?
״חוסר הוודאות שהנגיף הזה הביא איתו. אף אחד לא באמת ידע מתי זה יסתיים ואיך זה יסתיים. מבחינה עסקית פרשנו תשלומים לעתיד, זה היה סיכון מסוים אבל זה לא שהיו לנו הרבה ברירות״.
האם היה רגע בתקופה הזו שנתן לך תקווה?
״האמת שמה שנתן לנו תקווה היה הרוגע ששידר ראש העיר של עפולה, אבי אלקבץ, שניהל את המשבר בצורה יוצאת מן הכלל בעיר ולכן כמעט ולא היו הדבקות. וכמובן הלקוחות שפגשו אותנו ואמרו לנו שהם מחכים לרגע שתיגמר הקורונה כי הם מתגעגעים לאוכל שלנו״.
עכשיו, כשחוזרים לאט לאט לשגרה, מה עובר לך בראש?
״יש לנו המון חששות, אנחנו חייבים להודות, אבל בעירייה סייעו לנו בביטול ארנונה לשלושה חודשים ואנחנו מאמינים שבקרוב מאוד נחזור לפעילות מלאה ולשגרה שלפני נגיף הקורונה״.
איך היה לפגוש שוב את הלקוחות?
״בתקופה האחרונה עסקנו בעיקר במשלוחים אבל המפגש עם הלקוחות שלנו חסר לנו מאוד. זה היה מרגש מאוד לפגוש את חלקם ויהיה הרבה יותר מרגש כשהשוק יחזור לפעילות מלאה״.
מה אתה מאחל לעצמך לתקופה הקרובה?
״אני מאחל לאשתי שתחזור מהר להגשים את החלום שלה. אני אהיה שם תמיד לצדה ואדאג שיהיה לה הכי טוב. לחבריי בעלי העסקים ולתושבי עפולה אני מאחל שנחזור לחגוג שוב במהרה בשוק מדי ערב ובסופי השבוע״.
אבי לוי, המוציא, ירושלים
כמה זמן קיים העסק ומה הביא לפתיחתו?
״העסק קיים תשע שנים, בדרך לעשור. בגדול ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות לקראת הזכייה בעונה השנייה של ׳מאסטר שף׳ וחיפשתי מקום שלא יהיה גדול מדי, בשביל התחושה הביתית. התגלגלתי למקום שנמצא בתוך סמטה, מקום קטן שמאוד אהבתי, ולפני שלוש שנים עברנו למשכן החדש שכבר יש בו קומה נוספת לאירועים״.
מה מנת הדגל שלך?
״מנת הדגל שלי היא ללא ספק מופלטה של אנטריקוט, מנה שנולדה מהרצון שלי לעשות מטבח מקורי ואותנטי ולשלב קינוחים מרוקאים עם מנות של בשר וטעמים שמרימים גבה.
איך עברה עליך התקופה האחרונה והמאתגרת?
״עברה עלי תקופה שונה ומאתגרת בה למדתי להכיר את משפחתי יותר מקרוב, ללמוד לחיות ללא עיסוק מבחוץ ולהעסיק את עצמי בדברים שקשורים לבית. בהיבט העסקי, עשיתי משלוחים של אוכל מוכן הביתה וסידרנו לאנשים את ארוחת השבת במלואה עם סלטים, מנות ראשונות, עיקריות ואפילו סירים של חמין ישירות לבית. בנוסף, ידעתי שביום שאחרי אני מתכנן חפלות מרוקאיות במסעדה, שנוכל לצאת החוצה לשמוח ולחגוג את סיום המשבר הזה והתחלה של תקופה חדשה ללא איום בריאותי״.
למה הכי התגעגעת בתקופה הזו?
״שאלה מאוד קלה עבורי - התגעגעתי לחפלות שיש במוציא בערבי חמישי, לאווירה השמחה, לימי ההולדת של הסועדים שחוגגים ומגיעים מכל רחבי הארץ. התגעגעתי לצוות שלי, לראות את הכל עובד, לבשל, לצלילים של סירים ובשורה התחתונה לעשות את מה שאני אוהב יותר מהכל - לעבוד ולשרת את הסועדים שלי״.
מה הכי הדאיג כשהעסק היה סגור?
״חוסר הוודאות והמצב של העובדים שלי, שחשבתי עליהם לא מעט. אבל האמנתי שיש למעלה מי שמכוון את הדברים והכל יהיה בסדר בקרוב״.
האם היה רגע בתקופה הזו שנתן לך תקווה?
״בטח. אני מטבעי מלא אופטימיות ותקווה וידעתי שזה התחיל וגם יגמר. הרי ברור שאנחנו חזקים מזה ויכולים לנצח את הדבר הזה״
עכשיו, כשחוזרים לאט לאט לשגרה, מה עובר לך בראש?
״החזרה לשגרה תהיה הדרגתית, וכך גם החזרה של העובדים. המוציא בנוי על 25 אחוז של תיירות חוץ, שלא תהיה אותה בשלב הזה, וישנם גם לקוחות שנפגעו כלכלית ולא יכולים להרשות לעצמם לצאת כרגע, או כאלה שעדיין פוחדים או לא נהנים לצאת בשגרת הקורונה, אז אני מעריך שתהיה לנו בין 50 אחוז ל-60 אחוז מהעבודה שהייתה לנו לפני, במקרה הטוב. אבל החלק המעודד הוא שהמון אנשים כבר לא מסוגלים לשבת בבית ומאוד רוצים לטעום ולשמוח במסעדות".
איך יהיה לפגוש שוב את הלקוחות?
״לפגוש את הלקוחות הראשונים שידרכו במוציא יהיה מאוד מרגש, יש בי ים של הוקרת תודה על הבעת האמון במסעדה וכמו תמיד - נקבל אותם בחיוך גדול חיבוק והמון אהבה. אנחנו לא מכירים משהו אחר״.
מה אתה מאחל לעצמך לתקופה הקרובה?
״שאני וכל משפחתי נהיה בריאים, שתהיה לי שמחה וחשק ליצור מנות חדשות ושנפרח מחדש - שהתקופה שאחרי הקורונה תהיה התקופה הטובה ביותר שלנו ושאמשיך לשרת נאמנה את הסועדים שלי ולהיות בית חם ומקור פרנסה לעשרות משפחות שמתפרנסות מהמוציא״.
דניאל טייב ומישל אפריאט, סנדוויץ׳ בר דניאל, נהריה
כמה זמן קיים העסק ומה הביא לפתיחתו?
דניאל: ״המקום קיים 22 שנה ונפתח ממש במקרה. חזרתי מארצות הברית בתחילת 1998 וכמו כל צעיר מתבגר חיפשתי לעשות משהו עם עצמי. תוך כדי החיפושים חבר סיפר לי על חנות קטנה שמתפנה, וכך בלי ידע ורקע בתחום קפצתי על ״המציאה״. נכנסתי לתחום שהיה זר לי לחלוטין עם המון אמונה ומוטיבציה ולאט לאט התחלתי לגדול ולהרחיב את קהל הלקוחות שלי, כל זה כמובן בעזרת השותף שלי שעזר לי להוביל את המקום ולהפוך אותו לאחד המקומות המזוהים ביותר בנהריה״.
מה מנת הדגל שלכם?
״מה שתפס בגדול זה בגט עם שניצל".
איך עברה עליך התקופה האחרונה והמאתגרת?
״ 45 יום היינו סגורים. החלטתי לסגור בגלל החשש להידבק בקורונה או שהעובדים ידבקו, וגם השליחים התחילו קצת לחשוש. אחרי פסח פתחנו במתכונת משלוחים וטייק אוויי בלבד ולפני שבוע פתחנו את המקום לישיבה בחוץ״.
למה הכי התגעגעת בתקופה הזו?
״לקום בבוקר, לבוא לעסק ולשתות את כוס הקפה על שפת הגעתון. האספרסו של הבוקר פתאום הפך להיות חשוב״.
האם היה רגע בתקופה הזו שנתן לך תקווה?
״ידעתי שאני אחזור לעבוד ושנעבור את זה, כי אני מאמין במה שאנחנו מוכרים ועושים״.
איך היה לפגוש שוב את הלקוחות?
״זה היה משונה אחרי תקופה, אבל מהר מאוד נתרגל לשגרה שוב, זה כוחו של הרגל״.
מה אתה מאחל לעצמך לתקופה הקרובה?
״עוד 22 שנה כמו שהיו לנו עד עכשיו. לא רוצים יותר ולא רוצים פחות. אני לא יכול להתלונן״.
שלומי איטח ושלומי איטח (בני דודים בעלי אותו השם), יעקב קבב, חיפה
כמה זמן קיים העסק ומה הביא לפתיחתו?
״הסניף שלנו קיים 12 שנה וזה סניף ממשיך של יעקב קבב המקורי שקיים 32 שנה, ויש לנו סניף נוסף בקריית חיים שקיים שבע שנים. יעקב הוא דוד שלי, והוא התחיל בעגלה בעיר התחתית ועד היום נמצא באותו המקום. יעקב קבב זה כבר מותג בחיפה. היו המון כתבות עלינו לאורך השנים שאפילו שלא ידענו עליהן עד שלקוחות הראו לנו. אמא שלי מכינה את הקבב כבר 32 שנה כל בוקר בעבודת יד עם אפס מכונות ומבשר טרי״.
מה מנת הדגל שלכם ומה מייחד אותה?
״הקבב הוא המנה הכי נמכרת, אבל יש לנו גם את כל סוגי השיפודים, שווארמה, פלאפל".
איך עברה עליכם התקופה האחרונה והמאתגרת?
״זה היה מאוד מאתגר. כל הפעילות נעצרה בבת אחת ואנחנו מעסיקים עובדים שהם לא ילדים, הם רגילים לפרנסה הזאת במשך שנים. הם תלויים בנו ואנחנו בהם, זה סוג של משפחה, אנחנו נמצאים ביחד כמעט 12 שעות ביום, יותר מאשר עם האישה והילדים. אני מכיר הרבה בעלי עסקים שלא שרדו את התקופה וגם מי שכן, מסתובב עכשיו עם עוד גיבנת של הלוואה שלא הייתה לו קודם".
למה הכי התגעגעתם בתקופה הזו?
״לאקשן, לבלגן, להמולה, אנשים שרבים בתור, מוזיקה, אירוח. יש מיליון מקומות, אבל מה שמבדיל אותנו זה הלב הרחב, הפינוקים והיחס האישי. הייתה תחושה ברחוב של סוף העולם, וזו הייתה הרגשה כבדה ולא נעימה״.
מה הכי הדאיג כשהעסק היה סגור?
״לא סגרנו, המשכנו לעבוד כל הזמן, לא בשבילנו עצמנו אלא בשביל האנשים שעובדים איתנו, שלפחות יביאו משהו הביתה ולא נוריד אותם לאפס משכורת. במצב הזה אין סיכוי להרוויח רק ממשלוחים או טייק אוויי, אבל לפחות יכולנו לתת פרנסה לאנשים שמלווים אותנו״.
האם היה רגע בתקופה הזו שנתן לכם תקווה?
״היו בתקופה הזאת גם דברים טובים, כמו משפחתיות, עצירה לרגע. כולם כל הזמן בטירוף וזה נתן ברקס, אפשר לנו לראות מי באמת מחליט ושאנחנו בעצם כלום ושום דבר בעולם. וגם הלקוחות - אנשים לא הפסיקו לשאול מה קורה, אם אפשר לבוא ולשבת מול המקום, לא הפסיקו להתעניין, לשאול אם אנחנו צריכים עזרה, הייתה המון הדדיות בין ספקים ואפילו בין עסקים מתחרים״.
עכשיו, כשחוזרים לאט לאט לשגרה, מה עובר לך בראש?
״ההתנהלות היא אחרת עכשיו. יש פחד מסוים שזה יכול לחזור ואם עד היום חצי מעסקים לא החזיקו, אז גל שני יהפוך למכת מוות. להרבה עסקים לא תהיה את האופציה להשתקם. אני מניח גם שיהיה מיתון, אנשים יבלו קצת פחות בחוץ וזה ישפיע על כולנו״.
איך היה לפגוש שוב את הלקוחות?
״אנשים בשיגעון, אנשים יוצאים מפה מפוצצים מקניות. כיף לדעת שאתה מבוקש, שאתה מחוזר, אתה מרגיש טוב עם עצמך ושאתה שווה משהו. בסופו של דבר זה לא כסף מטורף, אף אחד לא מתעשר מהמסעדנות, אבל מחזק לשמוע שהתגעגעו לאוכל שלנו״.
מה אתה מאחל לעצמך לתקופה הקרובה?
״שנמשיך להיות חזקים. אנחנו אנשי עבודה, אנחנו חזקים ומאמינים ונתמודד וננצח את זה. רק שנהיה בריאים ושנוכל להמשיך לעבוד, גם אם צריך 14 או 15 שעות ביום״.