הניסיון הראשון נגמר בצורה מרה, או צורבת. במאפיית לנצ'נר התל אביבית ניסו להתחקות אחרי ההמצאה בלי יותר מדי תחכום: הוסיפו חמאה לבצק השמרים של הסופגנייה וחיכו לראות מה יקרה. מה שקרה היא יציקה של בצק מטוגן מאוד, עליו הוסיפו עוד זיגוג סוכר וגם טופינג בטעמים שונים בשביל להמתיק את המתיקות. בגרסה המקורית הקרונאט ממולא, אבל בלנצ'נר ויתרו והשאירו את הכבוד לעוד בצק מטוגן. טאמס לצרבת, מישהו?
אוורירי כמו קרואסון, עגול עם חור כמו דונאט
אני מודה שבשלב הזה חשבתי שיכול להיות שהתקשורת האמריקנית פשוט ניפחה את הסיפור ויצרה עוד מיתוס מטופש. הרי איך אפשר באמת לאחד בין המאכלים הכל-כך שומניים האלה מבלי לגרום לנו להקיא?
אלא שהניסיון השני שלי עם הקרונאט הישראלי כבר נגמר בצורה הרבה יותר מתוקה. אני לא יודעת עד כמה הוא דומה למקור, אבל במאפיית מובינג בתל אביב מציעים משהו שמצידי אפשר לקרוא לו קרונאט.
כאן מדובר בקרואסון אוורירי כמו שקרואסון אמור להיות, ועגול עם חור באמצע, כמו שדונאט אמור להיות. המילוי היחיד המוצע הוא של קרם פטיסייר אמיתי ונהדר. הצרבת נעלמה, הקרואסון היה קליל, המילוי הפך אותו לקליל עוד יותר ו-15 השקלים שגרמו לי להרים גבה בהתחלה התבררו כהשקעה משתלמת.
האגדה מספרת שאנסל עשה עשרות ניסויים במשך חודשיים כדי להגיע למתכון המדויק והוא מייצר כל קרונאט במשך שלושה ימים. אני מניחה שבמובינג הם טורחים פחות שעות על כל מוצר, ולכן עדיין לא משתרכים שם תורים; ובכל זאת, מדובר במאפה שאשוב ואוכל בביקור הבא, בו אשמח גם למצוא עוד אפשרויות שונות למילויים.
מובינג בייקרי, ירמיהו 25, תל אביב
לנצ'נר, שינקין 22, תל אביב