הסניף הראשון של רשת בתי הקפה קופיקס, שהודיעה שתמכור קפה וגם את שאר המוצרים בחנות ב-5 שקלים בלבד, נפתח אתמול בתל אביב - ומאז התור לא נגמר. השירות, יחסית לעומס, יעיל: בשעה תשע בבוקר חיכיתי פחות מעשר דקות כדי להיכנס לחלל הקטנטן, להצטופף בפנים עם שרה שהזמינה "הפוך רותח" לפניי ואינגה שהזמינה כריך טונה אחרי, להזמין לעצמי קפה, כריך בולגרית ומאפה גבינה מתוק – ולחלץ את עצמי החוצה בזהירות כדי לא לשפוך כלום על הממתינים הבאים בתור.
לא קפה בוטיק, אבל לא ציפינו
אין בקופיקס מקומות ישיבה. נכנסים-מזמינים-לוקחים-יוצאים. בחוץ יש שני שולחנות גבוהים ושלושה כסאות, והזרים שמתיישבים מחליפים ביניהם דברים, כאילו בשורת הקפה בחמישה שקלים טומנת בחובה הבטחה רחבה יותר, חברתית, לשינוי סדרי עולם ולסולידריות של לוגמי ההפוך.
אני מוסיפה לקפה שלי סוכר וטועמת. נו, טעמתי כבר טובים יותר. את הקפה מכינה לרשת חברה מקומית, אבל זה לא שציפיתי לגלות שהוא מיוצר במטחנת בוטיק אירופית. כריך הבולגרית שלי טעים ונחמד – משולש של שתי פרוסות לחם שחור מרוחות בגבינה, עם שתי פרוסות מלפפון חמוץ ופרוסה אחת של גמבה. מאפה הגבינה גדול, טרי ומספק – ודומה לחבריו מאפי הגבינה הנמכרים בשלל בתי המזון האחרים ברחביה של הארץ.
המידות של המנות בקופיקס ממוצעות וסבירות בהחלט. ההפוך מוגש בכוס נייר סטנדרטית, ואילו הקפה הקר או המיצים הסחוטים בכוסות פלסטיק גדולות יותר. המאפים והקרואסונים גדולים למדי, ואילו הכריכים נראים כאילו ברשת הצליחו לפצח את משוואת ה"הכי קטן שיכול להיות לפני שייראה קטן מדי". קשה להתאכזב מהגודל שלהם, כיוון שמחירם חמישה שקלים. המידה שלהם נכונה לקונספט: היא לא נראית נדיבה במיוחד, אבל כלל אינה קטנונית. עניינית.
"הלוואי שישבור את כולם פה"
קופיקס הוא מקום לאנשים שרוצים לשתות קפה ולשלם עבורו חמישה שקלים. הם לא מחפשים חוויית גורמה והם לא פריקים של קפה טוב; גם לרשת החנויות "הכל בדולר", ההצלחה הקודמת של מייסד הקופיקס, לא היית מגיע כדי לחפש עיצובים לבית באיכות של ביתילי. נכנסת לשם כשרצית לקנות צלחת פלסטיק צבעונית לילד או חבילת עטים בשני שקל, כי בלאו הכי הם הרי ייאבדו לפני שהם יתייבשו.
"איך הקפה?" אני שואלת גבר בגיל העמידה הלבוש בחולצה מכופתרת שמסיים את הספל שלו וקם ללכת. "אפשר לסבול אותו", הוא מדייק בתשובתו. "הלוואי שישבור את כולם פה", הוא מוסיף, ומחווה בזרועו על אזור כיכר רבין ההומה בבתי קפה מכל הסוגים, הרשתות והמינים. "זה לא הוא צריך לשבור אותם", מצטרף לשיחה לוגם נוסף, "זה אנחנו". "הרי הוא יצליח, ואז הוא יעלה מחירים", מוסיף שלישי, אבל בעל הבית, שעומד לא רחוק מאיתנו, מראה לי את הספרה 5 העשויה פלדה הקבועה בחזית החנות הקטנה. "זה המחיר, והוא לא ישתנה", הוא אומר. "אמרו לי שהקפה שלי לא הכי טוב בעולם. אני לא מתיימר להיות הכי טוב בעולם, אני מוכר קפה בחמישה שקלים".