כשמסעדת רפאל של השף רפי כהן נסגרה באופן סופי באפריל של שנה שעברה, האינסטינקט הראשוני שלנו, כמו של רבים אחרים, היה להתאבל על האוכל של כהן, שנעלם באחת מהנוף הקולינרי של תל אביב. לא משנה במה הסתבך וכמה ביקורת חטף מהעובדים לשעבר ומהרשויות - מבחינתנו כהן היה ויישאר אחד השפים המוכשרים שצמחו כאן, ויש לו מקום של כבוד בבניית המטבח הישראלי המודרני שכובש עכשיו את העולם.
בדיוק מהסיבה הזו התלהבנו כשלפני מספר חודשים החלו להגיע לאוזנינו שמועות על חבירתו של כהן לבעלים של עזורה תל אביב, אלרן שרפלר. תחילה שמענו שכהן מגיע לעיתים בשעות הצהריים ומעמיד כמה מהסירים שלו על האש, ללא מחויבות קבועה. עכשיו החליטו השניים ככל הנראה לקחת את הקשר צעד קדימה והחלו להגיש במקום מדי ערב תפריט מעשה ידיו של כהן.
מיותר לציין שאנחנו חשים חיבה רבה לסניף התל אביבי של מסעדת עזורה, שעד עכשיו היה פתוח רק בשעות הצהריים. את האוכל של עזורה אנחנו אוהבים עד מאוד, ותמיד מצטערים שאין אפשרות לאכול אותו אחרי רדת החשכה (לא נכחיש שהסופריטו שלהם הוא אחד המאכלים האהובים עלינו בעיר). השילוב בין כהן לאוכל הזה נשמע כמו שידוך משמיים - ולכן מיהרנו למקום בערב חמישי האחרון, כדי לבדוק את הדברים מקרוב.
אין סופריטו, יש רפי כהן
האווירה בעזורה בשעות הערב, כך גילינו, דומה למדי לזו של שעות הצהריים. החלל המרכזי של המסעדה הוא סוג של סגירת חורף זמנית שכזו, עם מיזוג שלא ממש מצליח להשתלט על החום התל אביבי ושירות מעט מחופף ומפוזר, כיאה למסעדת פועלים שעובדת רק בצהריים. ההפתעה הראשונה הייתה כשקיבלנו את התפריט וגילינו שכולו של כהן, בלי מנות מתפריט הצהריים של המסעדה. תקוותנו לסופריטו בשעות הערב נגוזה.
ההפתעה השנייה הייתה המחירים, שהיו גבוהים בהרבה ממה שציפינו. 75-115 שקלים למנה עיקרית זה לא מעט כשמדובר במסעדת פועלים עם מזגן שלא ממש מתפקד ומלצריות שלא כל כך מכירות את התפריט. אבל בכל זאת, מדובר באוכל של רפי כהן, וזה לא עניין של מה בכך.
פתחנו עם הזמנה מתבקשת של סיגרים ממולאים בחלקי פנים של עגל (65 שקלים), אחת ממנות הדגל של מסעדת רפאל עליה השלום, והם הגיעו יחסית מהר. אם הופתענו מהמחיר שלהם בתפריט, כשקיבלנו צלחת עם שני סיגרים בלבד ההפתעה התעצמה. נכון, הסיגרים טוגנו כמו שצריך, היו פריכים ולא שמנוניים מדי, למילוי היה טעם בשרי עמוק של חלקי פנים והיה כיף לטבול אותם בטחינה המצורפת. הכל היה כמו שצריך, אבל מעל 30 שקלים לסיגר, טעים ככל שיהיה, נשמע לנו כמו מחיר מוגזם למדי כשאנחנו לא יושבים במסעדת רפאל המפוארת על חוף הים. סיגרים, גם הטעימים ביותר, הם בסופו של דבר לא יותר מסיגרים. לא רחוק מכאן, בבינו בפיתה, מגישים את אותם שני סיגרים בפחות מחצי המחיר.
אחרי הסיגרים הגיעו לשולחן סלט מטבוחה וסלט באבא גנוש. הסלטים עלו 25 שקלים כל אחד - מחיר מתון וטוב - אבל הם הגיעו בקערות כל כך קטנות (שגם הן לא מולאו בנדיבות), שלא יכולנו שלא להרגיש שוב שמדובר בהגזמה. הסלטים הגיעו ככה, כמו שהם, ורק אחרי שביקשנו קיבלנו שתי פיתות, שהיו ביתיות וטעימות במיוחד. הבאבא גנוש היה טעים, עם טעם מודגש של חציל שרוף שהשתלב מעולה עם הטחינה והכמויות הגדולות של הנענע המרעננת. המטבוחה, לעומתו, הייתה פשוט מטבוחה, בלי שום ייחוד או טאץ'. נודה שדי בקלות היינו יכולם להתבלבל ולחשוב שמדובר במטבוחה שיצאה מקופסת פלסטיק, ואפילו אנחנו, שנולדנו הרחק מארץ המוצא של הסלט הזה, מכינים בבית בקלות טעימה ממנה. זו מטבוחה שהיינו מצפים לקבל בתור אחת מ-20 סלטים במסעדת דגים גנרית, לא בארוחה שבישל רפי כהן.
המנה הבאה - במיה בעגבניות עם מיץ לימון ושמן זית - עלתה 55 שקלים, שזה סבבה, אבל במחיר הזה ציפינו שהיא תגיע עם אורז או קוסקוס לצידה, כי בכל זאת קצת מוזר לאכול רק במיה ברוטב עגבניות, בלי שום פחמימה. הבמיה טופלה היטב, הייתה טעימה ולא סבלה מריריות, ורק הרוטב היה מתוק מדי, עם טעם שקצת הזכיר לנו רסק עגבניות. בלי האורז המתבקש המתיקות הזו הורגשה ביתר שאת, עד כדי כך שהתקשינו לסיים את המנה.
עוד הזמנו קוסקוס כתף טלה עם ירקות העונה (115 שקלים), עוד מנה שהייתה מזוהה היטב עם רפאל, והביצוע הפעם היה טוב מאוד: קוסקוס ביתי ורך, רוטב ירקות עשיר וטעים עם גזרים בכמה צבעים, לפת, קישואים וחומוס, ובשר טלה רך וטעים שנפל בקלות מהעצם, שכללה מעט מח עצם נהדר. מנה מצוינת לכל הדעות, אבל שוב - במחיר מוגזם לגמרי למנה במסעדת פועלים, שכמות הבשר בה לא גדולה.
לקינוח הזמנו שניים משלושת הקינוחים בתפריט: מרציפנים ביתיים משקדים ופיסטוק ומרק שבאביה של משמש עם רוזטה ושזיפים (25 שקלים כל אחד). במנת המרציפן הגיעו ארבע קוביות של מרציפן ביתי, שתיים מהן מפיסטוק ושתיים משקדים. המרציפן היה רך מאוד ועמוס מדי בסוכר לטעמנו, מה שטשטש את טעמם של הפיסטוקים והשקדים. ואם כל הסוכר הזה לא מספיק, הוא גם גולגל בסוכר שהוסיף אומנם קראנצ'יות נחמדה אבל הפך אותו למתוק עוד יותר. מרק המשמשים היה טעים, והזכיר לנו דווקא קומפוט אשכנזי למדי, עם חמיצות מודגשת וכיפית מהמשמשים. את הרוזטה והשזיפים לא ממש הצלחנו לזהות ובסופו של דבר היה מדובר בקומפוט ביתי ופשוט בלי שום ייחוד. משני הקינוחים, למרות שהם היו קטנים, השארנו בצלחת, וזה אומר לא מעט.
בשורה התחתונה, מאוד רצינו ליהנות מהארוחה של רפי כהן בעזורה, אבל התקשינו שלא לצאת מאוכזבים. רוב האוכל היה לא רע, ומנות הקוסקוס והסיגרים היו אפילו טובות מאוד, אבל עם חשבון שגירד את ה-400 שקלים לפני שירות וללא אלכוהול, זה פשוט לא היה שווה את זה. ועוד משהו שחשוב להגיד על הגלגול של כהן בעזורה: מי שמצפה למצוא כאן את האוכל המדויק וההילה הזוהרת של כהן מימיו ברפאל צפוי להתאכזב, כי משהו בשילוב הזה פשוט לא עובד טוב. ובמילים אחרות, צר לנו אבל אנחנו נשארים עם הסופריטו של הצהריים.