תפוחי אדמה ממולאים

כשרק התחילה שנת הלימודים, בהתרגשות כל כך גדולה צעדתי איתו פנימה. בדמיוני הוא חוזר הביתה מבית הספר, נכנס בדלת, מתיישב ליד השולחן, אני מגישה לו תבשיל שזה עתה סיימתי להכין והוא מעדכן אותי בפרטי פרטים במה שלמדו היום בכיתה, בכל מילה שאמרה המורה, ואנחנו יושבים ביחד להכין את שיעורי הבית. בגירסת המציאות זה הולך ככה: אוספת אותו מהצהרון, שואלת "איך היה היום?" והוא עונה "כיף".

שואלת: "מה היה כיף?" והוא עונה "לא יודע".
אני: "מה למדתם היום?"
הוא: "לא זוכר".
אני: "בוא נעלה הביתה להכין שיעורים?"
הוא: "אין שיעורים".
אני: "אז נחזור קצת על החומר?"
הוא: "לא בא לי לחזור על החומר".

ניסיתי בכל זאת, התסכול היה גדול ובצער רב החלטתי להרפות, לתת לו את המרחב. ולפני כמה ימים זה קרה, הוא בא ואמר לי שלא הבין משהו בשיעור חשבון בכיתה. ישר קפצתי בחיוך - הנה הפנטזיה שלי מתגשמת, הזמנתי אותו להכין משהו לאכול ואז לשבת ביחד להכין שיעורים. אתמול כשחזר מבית הספר הוא כבר פתח את המחברת והראה לי מה למדו בכיתה.
יש מצב שהמשבר מאחורינו.