ביום הסביבה העולמי 2005 בסן פרנסיקו הכריזו לראשונה על המונח locavore – שמשמעותו צריכת מזון מקומי בלבד, ולא כזה שיוצא במקומות רחוקים (רק כדי לסבר את האוזן ומעט לזעזע, כל מרכיב במזון של האדם הצפון-אמריקאי הממוצע נוסע כ-2,400 קילומטרים בממוצע עד שהוא מגיע אליו לצלחת). הרעיון הכללי הוא שאכילת מזון מקומי תגביר את המודעות הסביבתית, תקטין את הזיהום הסביבתי וגם תשפר את הבריאות, שכן היא לא תצטרך לעשות שימוש בחומרים משמרים ובשאר מאריכי חיים.
כדי לבחון את הרעיון לעומק פצחו שני מתנדבים קנדיים, עיתונאים במקצועם (סמית ומקינון), למשך שנה תמימה במה שהם כינו "תזונת ה-100 מייל" – כלומר צריכה של מזון שגודל בסביבתם בלבד, ברדיוס של 100 מייל מהבית (שהם כ-160 ק"מ). אחרי אותה שנה הם דיווחו שהיה לא קל, אבל משתלם, מעשיר ומבריא בדרכו.
בינתיים הנושא התפשט אצל קבוצות ירוקות בכל העולם, מילון אוקספורד אף בחר במילה locavore כמילת השנה ל-2007, ובדיוק לקראת פרוץ השנה החדשה הכריזה גם קבוצת תושבים ממחוז פייף בסקוטלנד שהיא מאמצת את עיקרון ה-locavore, ומי שרוצה להתעמק במרכיבי הדיאטה שלהם מוזמן.
ומה איתנו?
התזונה הים תיכונית מלכתחילה מבוססת במידה רבה על מה שגדל במחוזותינו, ותראו מה זה – היא גם נחשבת בריאה במיוחד. להזכירכם, המאפיינים של התזונה הים-תיכוני הם צריכת ירקות ופירות גבוהה, תזונה עשירה בדגים ובאומגה-3, דלה בשומנים רוויים ועשירה בשמן זית. אינספור מחקרים שנערכו עד כה הצביעו על היתרונות הבריאותיים של התזונה הזאת, והשפעותיה הטובות על בריאות הלב ומניעת התפתחות סרטן.
אז כן, יש לנו תזונה טובה ובריאה יחסית – אבל זה רק מחזק את הטענה ששווה גם לנו להרכיב מודל של דיאטה מקומית, שימשיך ויעצים את יתרונותיה. כי באמת, עם כל טוב הארץ שלנו, אנחנו באמת חייבים דווקא את האוכל המיובא?
