קציצות בקר וחצילים

אחת השאלות שאנשים שואלים אותי הכי הרבה היא איפה למדתי לבשל. אני תמיד שולפת תשובה מהשרוול בסגנון "אמא שלי וסבתא שלי היו בית ספר מעולה לבישול", אבל האמת היא שזה לא ממש מדויק - שתיהן, גם אמא וגם סבתא, מעולם לא נתנו לי להיכנס למטבח ולבשל איתן.

אצלנו בבית יש מסורת עקשנית מאד של אוכל: לכל יום בשבוע, לכל חג, לכל תחילת צום יש אוכל קבוע. אתה יוצא ביום שלישי לעבודה, ויודע שכשתחזור תחכה לך צלחת קוסקוס חמה ומנחמת. בצהריים של ערב פסח כולם יגיעו מרחוק ויתקבצו סביב השולחן הגדול בבית של סבתא, כדי לא לפספס את האורז שמתבשל בסיר אחד עם כבש ופול טרי. ויש את שישי בבוקר - לחם טרי וכפיתות ודביח, ואת חמישי - תבשיל מסורתי של פסטה עם קטניות, ויש את בוקר החג שבו אמא חוזרת מבית הכנסת ומטגנת קציצות בנטז', ובקיצור, אני רק מספרת לכם על זה ומתגעגעת.

בכל השנים בבית הוריי תמיד הייתי מתיישבת אל השולחן לאוכל מוכן. המטבח היה הטריטוריה של אמא בלבד, והכי הרבה שיכולתי לתרום שם היה לשטוף כלים. כל כך הרבה מנות מיוחדות יצאו תחת ידיה הקטנות, ורק כשהתחתנתי התחלתי לדרוש ממנה שתלמד אותי איך היא עושה את זה. היא כמובן הייתה מסבירה לי בסגנון "קצת מזה, קצת מזה, מערבבת, מלח, פפריקה, והופ זה מוכן".

וכמה קילו של סולת זרקתי לפח, וכמה תבשילים שרפתי, וכמה דמעות.

אבל לא ויתרתי, כי היה את אלון, והרגשתי שאני אחראית לבשל לו ארוחת צהריים חמה כל יום, ולא הצלחתי לשבור את המעגל הזה של יום שלישי קוסקוס, יום רביעי עוף בתנור וכו'. ובסוף, אחרי המון שעות מטבח - זה קרה, ואני התאהבתי בעצמי ובחומרי הגלם שישבו לי על השיש, ונהייתי מכורה.

אז ככה למדתי לבשל, ביזע ודמעות, אבל ללא ספק גם בזכות מסורת קולינרית ענפה שפגשתי יום יום בצלחת שלי, בבית של אמא. לאט לאט הצלחתי להשתחרר מכבלי המסורת ומהקנאות לתבשילים שלה, והתחלתי לפתח מתכונים חדשים משל עצמי. אחד מהם, זה המתכון הבא - קציצות בקר מתובלות היטב, אבל השוס האמיתי הוא ברוטב, שמורכב רובו מחצילים, שרופים ומטוגנים. אחרי זמן קצר על הגז - מעבירים את הסיר לתנור, שם הקציצות סופגות את הארומה של החצילים וכל חומרי הגלם בסיר הופכים אחד.