יונתן רושפלד מאחר וחיים כהן מרים אליו טלפון ונוזף בחום. "הוא שכח", אומר כהן בטון מעט מתנצל. עד שזה יסיים את ענייניו בשוק הכרמל, כהן ואייל שני מתיישבים לצדה של המארחת, מיכל אנסקי, בביתה בנווה צדק, על קערת דובדבנים ענקית. קשה לקחת מהם את הנינוחות שהצליחו ליצור ביניהם עם השנים (לפחות כל עוד רושפלד לא באזור).
הנינוחות הזאת נוצרה כמובן ממספר השעות הלא מבוטל שהם מבלים יחד מדי שנה. לעיתים עוברות עשרים שעות תמימות עד שהם נפרדים אחד מהשני לשלום.
מיכל: "אני בכלל הצעתי שנעבור לגור יחד".
כהן: "יש תכנית כזאת, אפשר לנסות. האולפן של 'האח הגדול' נמצא לא רחוק מהאולפן של מאסטר שף".
הראיון, שמתקיים רגע לפני עונתה החמישית של התכנית שעולה ביום ראשון הקרוב, היה יכול להתקיים בקלות במתכונת החסרה. בסיומה של העונה הקודמת, יצא רושפלד בהכרזה דרמטית בה הודיע כי הוא פורש מכס השיפוט של התכנית, אבל כעבור מספר חודשים חזר בו. "זאת דרך לסחיטה", הוא אומר ספק בצחוק, "מנהל הבנק שלי התקשר ואמר 'אל תצא בינתיים'".
"עשו לי טובה, תחזירו את המפגר הזה" - רושפלד | צילום:
דניאל בראון
"אני חושב שקרו פה שני דברים", מתנדב לסנגר כהן על המהלך המעט תמוה. "יונתן יודע להביע דעה מאוד נחושה, אבל לזכותו ייאמר – בניגוד להרבה אחרים – שהוא גם יודע להתחרט. עשו אודישנים ועשו אותם להרבה מאוד שפים, כמעט לכולם. אבל לא מצאו מישהו רביעי. מה שמשמח אותי בסיפור זה שזה היה הדדי".
אחד מאלה שתמכו בהשבתו של רושפלד למקומו הטבעי, לצד השלושה, היה אייל: "אחרי שנגמרו האודישנים הרמתי טלפון לשלושה אנשים ואמרתי 'עשו לי טובה, תחזירו את המפגר הזה'". וחיים, שהיה אחד מהשלושה, מאשר: "זאת אהבה, ככה היא נראית. חתונה. וזאת חתונת הדמים", הוא צוחק.
רושפלד אולי ידוע כמי שעף על עצמו, אבל הוא לא בוחל גם בלנופף בכנפיו עבור כהן ושני, אחיו למקצוע ולעולם הלא פשוט של השפים: "עם כל הקשקשנות הצעירה, עוד לא נוסף בן אדם שנמצא בחתך הזה ואלה שניסו להגיע לשם ממשיכים ליפול וליפול בדרך כי הם לא עוסקים באמת במטריה של לאהוב לבשל.
"אנחנו התחלנו לפני שהייתה מדיה מצולמת וכתובה ואינטרנטית ואינסטושית והכל. אני מרשה להגיד כל דבר על השלישייה הזאת, אבל העובדה הקיימת היא שכבר שלושה עשורים לא נמצאו לנו תחליפים ראויים. כשהם יימצאו, אנחנו נשמח לפנות את הבמה. וזאת התחלתה של תרבות אוכל".
"קרב על עתיד הטלוויזיה, על עתיד הבישול, לא פחות" - אייל שני | צילום:
דניאל בראון
חמש שנים חלפו מאז החלו צילומי התכנית, ולמרות שנראה כאילו הם כל הזמן שם, עוברים מסיר לסיר וטועמים, בין הצילומים ובייחוד מאז צילומי העונה הקודמת, הרביעייה לא עצרה כמעט לרגע, ודאגה לא לנוח על זרי ההצלחה ולמנף את הפופולריות הרבה בעקבות התכנית לטובת פיתוח עסקיהם: שני פתח שלוחה של אימפריית הפיתות "מזנון" בפריז, כהן עמל בימים אלה על מסעדה חדשה באמסטרדם ואילו אנסקי, מי שאחראית על שוק האיכרים בנמל תל אביב, פותחת מסעדה ראשונה בשכונת נווה צדק ואף מרחיבה את עסקיה לארה"ב.
רושפלד לעומתם, הלך בדרך ההפוכה, כשנפרד לאחרונה, כעבור שמונה שנים של שותפות ממשפחת שטראוס וחמש מסעדות שונות ובחר להתמקד במסעדה אחרת לחלוטין בתל אביב, בה הוא מבשל לצד עודד סיידא, ובקרוב יפתח מסעדת דגים בקונספט דומה.
ארבע עונות "רגילות", עונת ילדים חיננית, עונת VIP ועונה חדשה ומבטיחה בפתח, והרביעייה ממשיכה לנסות ולהבין את תפקידה של התכנית בהוויה הישראלית. "אנחנו כל שנה מדברים בינינו מחדש על מה זה מאסטר שף, במה היא עוסקת?" מספר חיים, "והגענו למסקנה בשיחה משותפת שהיא עוסקת בהזדמנות שנייה. היום, בגיל 50, אנשים יכולים במודע לעזוב משפחה ולהגיד 'אני רוצה להתאהב עוד פעם'. אני חושב שכל אחד מהנבחרת קיבל את ההזדמנות השנייה שלו בעצם זה שהוא שם את עצמו והתפשט מול המצלמה. אנשים שבאו בהתחלה לא ידעו למה הם באים. הם באו כי הם רצו להיות בטלוויזיה. היום הם יודעים שהם רוצים להצליח כי זה יפתח להם משהו".
לכהן, אגב, יש גם קבלות: במהלך השנים הצליחה מאסטר שף לדחוף אל קדמת הבמה לא מעט ממשתתפיה: תום פרנץ הפך למעין שגריר אוכל עבור ישראל, נוף עתמאנה-איסמעיל שקיבלה היתר מה"קורדון בלו" לפתיחת בית ספר לקולינריה, דליה אלחדף שבימים אלה משיקה מסעדה ראשונה, וכמובן ,אבי לוי, זוכה העונה השנייה ובעליה של מסעדת "המוציא" המצליחה בירושלים, שבקרוב יפתח מסעדה נוספת, הפעם בתל אביב.
סיפור החיים הוא הכרחי
אם כבר הזכרנו את לוי, חלק בלתי נפרד ממאסטר שף הוא הסיפור האנושי שמסתתר כמעט אצל כל אחד ואחד מחברי הנבחרת של התכנית, חלק שבא לא פעם על חשבון הצד הקולינרי וחטף לא מעט אש מהביקורת שהופנתה כלפי התכנית בידי המבקרים השונים. השנה, כך לפי השופטים, הסיפור שונה. "הגיעו לנבחרת אנשים שאין להם סיפור כזה גדול, ואין להם איזו אג'נדה - אבל כאלה שיודעים להכין אוכל נפלא", אומרת אנסקי. עם זאת, כשעולה הסברה כי הכניסה לנבחרת קשורה ב"לאטמות" שהחטיפו החיים לאותו מתמודד, הם מתנערים ממנה, שלא לומר, כמעט הופכים שולחן. "אדם נמדד בעקבות סיפור שמטעין את האוכל באנרגיה ובאופי של הבנאדם שהכין את האוכל", רותח שני, "בטח שסיפור החיים קשור! זה לא רק קשור, זה הכרחי".
אם תשאלו את השף הפיוטי, אחד האיומים הגדולים על האנושות בימים אלה הוא השתלטות האוכל המתועש ונטול הנשמה. "אנחנו מאוימים כל הזמן מהרגע הזה שבו יפסיק להיות סיפור בתוך אוכל. שבו מכונות ומפעלים יעשו לנו אוכל שהוא ללא שום כתובת של בן אדם שיצר אותו או כיתב אותו למישהו. זה אחד האיומים הגדולים ביותר שמופעלים על ידי האנושות הזאת. מי שבא ומספר לך סיפורים, והסיפורים האלה עוברים דרך האוכל ומתפשטים לך באדם, בתוך הגוף שלך – לא תחבר את זה?".
"אוכל זה דבר שאין לו קול. יש לו רק טעם" - שופטי מאסטר שף | צילום:
דניאל בר און
למרות השנים שחולפות, כולם עדיין מאמינים במותג בכל לבם, נאמנים לו באדיקות וערים להשפעה הגדולה שיש לתוכנית על תרבות האוכל בישראל והשינוי באופן החשיבה על אוכל.
"נראה לי שזה מקום שאנשים אוהבים להגדיר את עצמם באמצעות האוכל", מתרגשת מיכל, "במשך דורות אנשים מבשלים בבתים שלהם. זה לא שסתם מגישים חריימה – החריימה זה הם, והם מגיעים למאסטר שף, ואנחנו מרגישים שלאוכל שלהם יש איזושהי דרך להגיע אלינו, לכשף אותנו, שהוא יותר מהמקום המשפחתי של ראש השנה, של שישי בערב כשמדליקים נרות ואוכלים כתף אל כתף".
"יש לזה כוח וזה כבר הופך להיות שליחות מסוימת, ואנשים שעוברים איתנו את כל המסלול של מאסטר שף, שמסיימים, שמקבלים את התואר הזה – אני רואה בזה תפקיד, שליחות. זה מישהו שאומר משהו על החברה הישראלית, על הקהילה אליה הוא משתייך בתוך החברה הישראלית. ואם הוא מקבל את התואר הזה – כדאי וראוי שהוא יעשה משהו ויפתח את זה לעולם ואת תרבות האוכל שלו, וזה מה שהוא עושה בתכנית".
"שינינו 40% מהתייחסות של הבית הישראלי לאוכל", קובע רושפלד, "הצלחנו לעשות משהו שלא מצליחים לעשות בתכנית אוכל וזה שאנשים בבית מרגישים את הטעם. ההבנה שקרה פה משהו גדול מסך חלקיו, זה שלתכנית הזאת יש חלק גדול מאוד בדבר הזה, בניגוד לכל התכניות האחרות שאני לא מאמין באף אחת מהן. זה לוקח זמן וזה מיומנות, בטח בעונה שהולכת לצאת עכשיו".
"זאת תכנית שאנחנו הולכים הביתה עם כאבי בטן וכאבי ראש, אבל לא מהאוכל. אני מוצא את עצמי לא מבין איך שעתיים קודם רתחתי על מתחרה ועל מה שהוא הגיש".
"אין פה מכות. יש התנגשויות מרתקות"
למרות החיבה הברורה שהוא רוכש לפורמט ולקולגות, רושפלד חושף כי לא תמיד היה לו קל על הסט. למעשה כבר ביום הצילומים הראשון שלו (השף הצטרף לתכנית בעונה 2), ניסה חיים כהן להסביר לו במשפט אחד מה מחכה לו באודישנים: "סיפורים על סרטן וסלמון יבש – וזה היה ככה, אחד לאחד", אומר רושפלד וחושף: "התפטרתי כבר ביום הראשון".
רושפלד מספר על העונה הקודמת: "זה קשה פיזית וזה קשה מנטלית. יום צילום מבטל שלושה ימים קדימה של עבודה: את אותו היום, כשסיימת לעבוד בשתיים בלילה. יום למחרת, כי יש מערכת עיכול שעובדת 24 שעות. זה שלושה ימים לוותר על היכולת של בן אדם לנהל עסק, והיו לי חמישה – אני אומר את זה בצורה פשוטה: אתה לא יכול להתנהל. אתה צריך לבחור על מה לוותר".
חלוקת התפקידים ביניהם, גם אם היא לא בהכרח מקובלת ומוסכמת עליהם, היא כזו: חיים שנמצא על הטיקט של טוב הלב ומיכל שמאירה עיניים לכל מתמודד, נחשבים לשופטים הרכים יותר. אייל נוהג להיתפס למרכיב ולהתפייט עליו מול מגיש המנה, שמרוב מתח מתקשה לעיתים לעקוב אחרי זה העומד מולו. ורושפלד? עם השנים, הפחד והכבוד כלפיו מצד המתמודדים עולים במקביל, זה לצד זה.
"אף אחד מאיתנו לא היה נכנס למקומות האלה אם לא היינו ארבעתנו יחד", מסביר כהן ומתנדב למפות את השוני ביניהם: "אייל הגיע מדף חלק. כלומר, אם יש איזו השפעה לבישול שהוא חווה בבית, היא מאוד קטנה – בטח בהשוואה אליי. הוא פיתח את השפה האישית שלו מהיום הראשון. יונתן, הגיע מדף חלק – לא יודע כמה השפעה של קיבוץ רוחמה יש לו בקולינריה, אבל, הוא בהחלטה הלך, ולמד ואגר מידע אצל כל מיני שפים בארץ ובחו"ל ויש לו ידע מלומד ומדהים. אז השפה האישית שלו לאורך השנים היא יותר ורסטילית, הוא משתמש ביותר מטבחים ומאוד אוהב את זה.
"מיכל", הוא ממשיך, "באה מבית ירושלמי שיש בו אוכל מאוד מאוד מסוים. "היא לקחה את מה שגדלה עליו ולקחה את זה לבית ספר לגסטרונומיה באיטליה, עשתה את השוק, החליטה לבוא לקולינריה מהצד של להביא תוצרת שלהם, ויש לה את הטעם האישי שלה. אני גדלתי אצל אמא שבישלה, גרנו ליד הסבתא, שלוש דודות ועשרים שכנות שכולן האכילו אותי. המטבח שלי מבוסס על זה, אין לי עניין לצאת מזה ובשנים האחרונות אני עוד יותר ויותר בזה. זה השוני. אין פה מכות. יש התנגשויות מרתקות".
צילום: מתוך האינסטגרם של אייל שני
רושפלד, גם הוא, מנסה גם הוא למפות את הדינימיקה בקבוצה: "אני ואייל זה כמו זוג איילים שמתנגשים, אני וחיים זה כמו אבא ובן, ואנחנו ומיכל זה קצת כמו חבורת חרמנים שמסתובבת סביב משהו נורא יפה וחכם. זה גורם לתכנית להיות מאוד סקסית", הוא אומר ומנופף מלמעלה ל"משחקי השף" – "לא סקסית זולה של לבעוט בפחים או לבכות – ואני מרשה לעצמי לומר מאיר אדוני ולא לצייץ כוכבי מישלן – ואני מרשה לעצמי לומר מושיק רוט. יש בה משהו של חבירה שנעשתה יותר איכותית במשך השנים"
מול שלושת הזכרים הדומיננטיים מעניין לבחון את מקומה של אנסקי בתוך הדינמיקה הגברית שנוצרה, והיא מספרת: "בעונה הראשונה הייתי בת 28, אנשים היו עם ניסיון של 20 שנה במטבח. הגעתי עם מה שראיתי כביטחון עצמי אבל כל הזמן נלחמתי על דקות השידור שלי, לדחוף את שני הגרוש שלי. היו מריבות שנבעו רק מהמקום של להשחיל את המילה".
מאז, לדבריה, למדה להתנהל בתוך האנסמבל. "כשאתה מרים את הקול לדחוף את המילה שלך זה רק מחליש. אם יש לך משהו רלוונטי ונכון ומדויק להגיד אז ישמעו אותך. אני לא צריכה להילחם על המקום שלי".
"ישראל זה מקום עצבני, ובמקום עצבני אתה כן צריך מרפקים וזו השפה. כשאתה הולך בשוק אתה לא יכול ללכת כמו ביפן כשיש קו לבן לרכבת וקו צהוב חזרה", אומר רושפלד. "אותו דבר בשוק האנושי. גם אני כשהגעתי הייתי צריך למצוא את המקום שלי. זה בעיקר ללמוד מה זה תקשורת. יש פה יש קבוצה שנותנת את כל הגסטרונומיה, מכל הכיוונים, שבסוף יש לה אחריות על מה שהיא אומרת, וכן, מותר לה להתפרע באינסטגרם עם דברים כיפיים".
הכתבה המלאה תשודר ב"אנשים", ראשון, 18:50
"מאסטר שף" חוזרת, הערב (ראשון), 21:00
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן