גם בימים העמוסים ביותר, כשסדר היום שלה יכול למלא יומנים של כמה אנשים, מיכל אנסקי לא מוותרת על חמש שיחות לפחות עם אמה, שרי אנסקי. רובן ככולן סביב נושא האוכל, הצד החזק של שתיהן. "מה אכלת? מה בישלת?", כך מתחילה כל שיחה בין השתיים. אובססיה? "לגמרי לא", רושפת אנסקי בבוז. "היחסים ביני לבין אמי מעולם לא היו יחסים של אימא ובת, אלא של הערכה והערצה. אימא שלי ואני זה כמו רות ונעמי. לאן שהיא תלך - אני אחריה. להיות ליד אימא שלי זה להרגיש, זה לחיות, זה תשוקה מטורפת לחיים, אין רגע דל איתה".
מיכל אנסקי | יח``צ:
ינאי יחיאל
- ומה לקחת מאביך, אלכס אנסקי?
"ממנו למדתי לעמוד על במה ולהתנסח. הוא לימד אותי כמה חשוב להקפיד על העברית, להיות אשת ספר, להיות סקרנית ולהסתכל בעיניים של מי שנמצא מולי. אלו כישורים שאני משתמשת בהם בכל מקום שאליו אני מגיעה ובכל עבודה שלי.
"שניהם תמיד היו שם בשבילי, אבל בשנים האחרונות הקשר בינינו נפתח, משהו השתחרר בי, מה שלא היה פעם. היום אני מספרת לאבא שלי דברים שאני לא מספרת אפילו לחברות שלי. אני משתפת אותו ומדברת איתו על הדברים הכי אינטימיים שלי, הוא מאוד עוזר לי. גיליתי מחדש את ההורים שלי והבנתי כמה הם נותנים לי. הם רואים ומרגישים אותי ורואים בי את עצמם בהרבה מובנים".
החיים של אנסקי, 32, נעים סביב אוכל מאז שהיא זוכרת את עצמה. בגיל 17 כבר כתבה מדור על אוכל בעיתון "העיר", ולאחר שהשתחררה מהצבא בגיל 27 כקצינה בקבע ובמילואים, החלה לכתוב ולהגיש פינות היסטוריה ואוכל בטלוויזיה. היא סיימה לימודי היסטוריה וספרות בוונציה ובאוניברסיטה העברית, ויש לה תואר שני מהאוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה באיטליה.
החודש יצא לאור ספר שכתבה על אוכל יהודי, והיא בשלבי סיום של ספר מתכונים לילדים. בקרוב תרצה על תזונה בכנס "טד" בירושלים, במקביל היא משמשת כשופטת בתוכנית "מאסטר שף" וגם מגישה תוכניות רדיו וטלוויזיה יחד עם השף עומר מילר, ומרצה על אוכל בארץ ובעולם. "אני חיה כל הזמן בתוך קונטקסט של הגשמה והתחלות חדשות. התנועה שלי במרחב היא לא שרירותית. אני רצה קדימה בכל ארגון שאני מגיעה אליו. לימדתי את עצמי לפעול כך שתמיד אדע לאן אני הולכת".
- זו לא רק הגשמה, זה מרוץ מכשולים.
"אני יודעת שאני במרוץ מטורף, אבל מבינה שסוד ההצלחה הוא במיקוד. אני לא מחזיקה יחצנים ולא מנפנפת בשמלותיי בפתיחות של אירועים סלבריטאיים. בעיניי, אין ערך לסלבריטאות. מאוד קל להיסחף למקום של פולחן אישיות, אני לא שם. לי חשוב לקדם את האומנות שלי, הדבקות במטרה הזאת עושה את היום שלי לעמוס ומרוכז.
"אני רצה מהר, זה חלק מהאופי שלי, אבל יודעת לאן אני רצה ומתקדמת באופן לינארי. האופי שלי, לעשות גם וגם וגם, מביא אותי לשיאים חדשים בצורה קוהרנטית. אני מאמינה בדברים שאני מקדמת, ובדגלים שאני מחזיקה. אני רואה את עצמי כמי שמובילה מהפכה בתחום הצריכה וההבנה של האוכל. לא פחות מזה. לא באתי לזרוק סיסמאות, אלא לעשות שינוי".
חושבת על מנות מ"מאסטר שף" ומתרגשת. מיכל אנסקי | תמונת AVI:
mako
"פרחיאדה גדולה"
אנסקי גדלה בירושלים, בבית משוחרר, "בית מאוד בוהמייני, שמרכזו היה המטבח. כל יום בשבוע היו מגיעים אלינו אנשים שסבבו את אבא ואימא שלי, והלל, אחי הצעיר ממני בחמש שנים, ואני, ראינו אותם משחר ילדותנו יושבים סביב השולחן, אוכלים ושותים. כל סוף שבוע היינו נוסעים לכפר של רפי נלסון באילת, וגם שם המשיכה התרחשות סביב האוכל. הייתה לי ילדות מאושרת".
הבעיות החלו בתיכון. "ירושלים בשבילי היא זיכרונות מקסימים של ילדות צעירה ושל סבל רב בזמן הלימודים בגימנסיה העברית ברחביה, תקופה שהייתה זוועה עבורי. אז גיליתי כמה קשה להתנהל בתוך חברה סגורה בקנאות שלה, באי יכולת קבלת השונה ויוצא הדופן. המשונה הוא שהיום אני נחשבת נון-קונפורמיסטית, אבל בתקופת התיכון רציתי להיות כמו כולם, ולא קיבלו אותי. הייתה שם פרחיאדה גדולה, לא היה שם שום דבר מקורי או יוצר או מעניין. לא נתנו שם מקום לביטוי עצמי.
"ביום שסיימתי את הלימודים ברחתי מירושלים. מאז אני חיה בתל אביב, ולא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר. העשייה שלי בתל אביב, המרחב, החברים, המסעדות, זה המקום שאליו אני שייכת".
- היום את לא מפסיקה לבטא את עצמך, בכל דרך אפשרית.
"אני הולכת במשעול שאני טווה לעצמי. אני חיה מתוך ידיעה שאם חיים רק פעם אחת, אני צריכה לקחת את זה מאוד ברצינות. הצורה שאני חיה היא חיים, וכל צורה אחרת, שיש בה ביטוי לעצלנות, בטלה ואי עשייה, זה לא לחיות. שלא תביני לא נכון, מדי פעם אני לוקחת חופש ואוגרת כוחות, עוד מעט אני נוסעת לחודש לתאילנד, מקום שנותן לי השראה. אבל דחייה, ויתור עצמי וקונפורמיזם, זה לא לחיות".
- קונפורמיזם מפחית עימותים, אבל את לא מפחדת מהם.
"אני רק צריכה שיגידו לי 'לא' על משהו שאני רוצה ומאמינה בו, ותראי איך אני נכנסת באמ-אימא של מי שאומר לי את ה'לא' הזה. לפעמים אני אפילו מחכה שיגידו לי את הלא, אני ממריאה משם. קשה לספור את מספר הפעמים ששמעתי 'לא' בחיים שלי, כמעט על כל דבר שעשיתי או רציתי לקדם".
- איך למדת להתמודד עם ה"לא"?
"הבאתי את עצמי לרגע שבו הבנתי שאני מכירה את כל התחומים שעליהם אני רוצה לדבר, ואז התחלתי לדבר, יותר נכון לצעוק. כשחזרתי לארץ מאיטליה לאחר סיום לימודי התואר השני, התחלתי בצעקות. מאז אני לוקחת את המטרה שלי והולכת איתה עד הסוף. אם יש מכשולים בדרך, אני יודעת שצריך להזיז אותם".
- צורת חיים כפייתית כזאת גובה מחיר.
"בוודאי. בעיקר מחיר חברתי - אני כמעט ולא מבלה וכמעט ולא יוצאת. אין לי חיים חברתיים ענפים. אבל זה לא חסר כשאני מלאה כל כך בעשייה. אני גם יודעת לזרום והחלטות ספונטניות הן חלק מההתנהלות שלי. השבוע, למשל, תכננתי את הערב בצורה אחת, פתאום הגיעה חברה טובה, יצאנו לפאב וכל הערב התגלגל אחרת ממה שתכננתי".
- המרוץ הוא גם נגד הגיל? זה משהו שמפחיד אותך?
"לא מזמן ישבתי בפאב עם חברה שלי, וישב לידנו בחור בן 22. הוא זיהה אותי וניגש אלינו, ופתאום שאל אם אנחנו נשואות. כשענינו שכן הוא אמר, 'יו, אני לא מאמין שאני שואל את השאלה הזאת, כי אני לא מכיר אנשים נשואים'. קלטתי שאני עשר שנים מעליו, זה רגע שבו פתאום מכה בך הגיל.
"אני רואה מסביבי הרבה גברים שעוברים את משבר גיל ה-40, ולאו דווקא בחינניות, ואני אומרת לעצמי שיש לי עשר שנים להתכונן אליו. אני יודעת שאנחנו לא נמצאים פה לנצח, וזה נותן לי מוטיבציה, כי הפחד הגדול שלי הוא לעזוב את העולם הזה בלי להשאיר בו משהו.
"אני יודעת שיש לי עשור אחד לבנות את עצמי, ולכן אני עובדת עכשיו קשה כדי להיות רווחית בשוק ולעשות החלטות נכונות. גם השעון הביולוגי עובד. ילדתי בגיל 30, אני רוצה עוד ילדים, ואני יודעת שלפעמים צריך לוותר על דברים כדי להיות בבית. בסופו של יום, הבית זה המקום שממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת".
"הגדרות זה דבר מסוכן"
הבית הוא המקום שבו אנסקי חיה עם בעלה, האדריכל רועי חמד, והבת המשותפת דניאלה. חיי היומיום שלהם, היא מודה, מלאים תשוקה וסערות - זו הרוח הגבית לכל מה שהיא בוחרת לעשות בחייה.
- את מדברת על תשוקה שמניעה אותך בחיים, אבל לפעמים כשמתמכרים לתשוקה ולא שמים לה גבולות, היא עלולה להרוס.
"הפסיכואנליטיקן ז'אן לאקאן אמר עוד בשנות ה-60 שהתשוקה מתקיימת באיסור, תראי את רומיאו ויוליה. בדרך כלל אתה משתוקק למה שאסור עליך. כמו שאני לא מכניסה את עצמי לספירת קלוריות, כי דווקא אז משמינים, אני לא שמה את חיי הנישואים שלי במסגרת. אני לא קובעת מראש מה מותר ומה אסור, ולא חיה בצורה שעלולה ליצור לי מסגרת של מאבק ומלחמה.
"כשהתחתנתי עם רועי לא אמרתי לעצמי, 'זה הגבר שלי לכל החיים', החיים שלנו הם ממש יום ביומו. זוגיות בתוך כללים מראש היא כמו לפרוט אוכל למספרים ולקלוריות, וזה פוגם. זו הדרך שבה אני חיה. אם אני רעבה, אני אוכלת. אם אני לא רעבה, אני לא אוכלת. ברגע שאשים לעצמי כללים, אנסה לשבור אותם.
"אני מאמינה שאם אתה יוצר לעצמך גבולות, בהכרח תפרוץ אותם ותרגיש רע אם פרצת אותם. בכלל, הגדרות זה דבר מסוכן. לחיות נכון וטוב זה לחיות מול עצמך, בלי קשר להגדרה ציבורית, פשוט לחיות במלוא מובן המילה, כמו שראיתי אצל אימא שלי. זה להגשים, לחלום, ליצור, לתת, לבוא עם בשורות, לא לפחד, להבין שזה מה שאתה רוצה ולהשיג את זה. אלו החומרים שמהם עשויים החיים האמיתיים".
"מצדי שישנאו אותי"
את הפריצה הגדולה לתודעה הציבורית עשתה לפני כשנתיים, כשנבחרה כצלע הנשית של התוכנית "מאסטר שף" לצד חיים כהן, אייל שני ויונתן רושפלד. בעקבות השתתפותה בתוכנית הוזמנה להשתתף כשופטת אורחת בתוכנית "מאסטר שף אמריקה", לצד השף המפורסם בעצביו הרופפים, גורדון רמזי.
"אוכל טעים הוא אוכל שמסעיר אותי, שגורם לי לרצות להסתער עליו שוב ושוב. כשופטת ב'מאסטר שף' אני יכולה לפסול מנה, רק כי היא לא ריגשה או הסעירה אותי. עד היום שוכב לי בפה טעם של מנות שטעמתי בתוכניות השונות, אני חושבת על זה ומתרגשת. אני בן אדם יצרי. אני יכולה לאכול משהו ולהתחיל לבכות או לדפוק על השולחן מרוב שזה טעים לי, ולא נעים להגיד לך כמה שפים וטבחים נישקתי בחיי".
- את באמת אוכלת הכול, או שזו רק הצגה?
"אני אוהבת אוכל, ואוכלת הכול ובלי הפסקה. אנשים שואלים איך אני כל כך רזה, ולא מאמינים לי שאני באמת אוכלת בלי חשבון ובלי לכעוס על עצמי אחרי שאני אוכלת. קורה שאני אוכלת כל כך הרבה עד שאני מתפוצצת ומרגישה רע, אבל אני לא עושה לעצמי חשבון קלורי, זה רחוק ממני. אני אוכלת הכול מהכול, ומצדי שישנאו אותי על זה.
"הייתי ילדה מאוד רזה, ועוד לפני שהגעתי לשיש, כבר הייתי לידו. כשופטת אני מבינה טוב יותר את המשמעות של המטבח בחיי אדם, בעיקר כשאני רואה אצל מתמודדים מה אומר להם חוסר במטבח ביתי. מצד שני, גם חוסר או געגוע לדבר כזה יכול להוות טריגר שיעורר תשוקה למטבח".
- את מתארת את עצמך כיצרית ומלאת רגש, אבל הביקורת עלייך היא דווקא שאת שופטת בצורה אקדמית וקרה.
"לא באמת מזיז לי מה שכתבו. ביום שבו אתחיל לפעול לפי מה שמצפים ממני, אני יכולה להגיד שלום. המצלמה מזהה בשנייה כל דבר שהוא לא אותנטי ואמיתי. הידע שלי הוא חלק מהביטחון שלי, משהו שאני נשענת עליו ועושה אותי זקופה. סיימתי תואר באוניברסיטה היחידה בעולם שנותנת תואר בגסטרונומיה, יצאתי משם עם ארגז כלים ומטען, שבאמצעותם אני שופטת, אבל להגיד עליי שאני באה ממקום קר? אני כולי רגש. את יודעת כמה זה אינטימי, כשאת מכינה לי אוכל ואני אוכלת מהידיים שלך?".
** הראיון המלא - במגזין "ליידי גלובס" המוצע למכירה גם ברשת סטימצקי
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן