לגדול בבית של ארבעה גברים, גורם לך להעריץ את המושג הזה: גבריות (גם כשאישה אחת גדולה מהחיים מנצחת על התזמורת). מאז ומתמיד החברה גרמה לי להרגיש אלפא. הגובה והגודל שלי הטעו את מי שעמד מולי,ג הדיסוננס בין המראה החיצוני ללב שהוא כולו חמאה בארומה של אגוזים, גרם לי לבלוט בשטח.
כילד, הגבריות נתפסת אצלך לפי כוח פיזי, אומץ ואם אתה מצליח לפתוח את הבקבוק בירה שלך עם מצית. מעבר לכך יש את כל הנושא של ניפוח שרירים ודימוי גוף כדי להבליט את כל עניין ה'מאצ׳ואיזם' אצל גברים בשילוב עם הרצון הבלתי נגמר לחיזור וחיזוק האגו מהמין השני. בהשקפה שלי, הגבר המודרני מבין שגבריות יכולה לקבל ביטויים רבים: רגישות, אמפתיה, היכולת לדבר על רגשות, לטפח קשרים אנושיים ואפילו לבכות. היכולת לשלב בתוכך את הצדדים הגבריים והנשיים בלי בושה וחשש מביקורת.
בשבילי גבר מודרני, זה תהליך של למידה והתפתחות אישית. למרוח לק באצבעות או להתלבש בצורה יוצאת דופן הם דוגמא טובה לאיך הגברים של היום מסוגלים לשבור את המוסכמות. אבא שלי לצורך העניין הוא איש של פעם. גבר עם מוסר עבודה גבוה, שכל חייו עבד עם הידיים כדי לפרנס את המשפחה. אני זוכר אותו לובש ג׳ינס, נעלי עבודה, ארגז כלים ביד ויוצא מהבית כשעשן הסיגריה מלווה אותו ביציאה, עם ניחוחות של קפה שחור. לעומת זאת, כשאני נכנס לארוחת שישי עם מכופתרת צבעונית ומכנס בצבעים זוהרים, אני תמיד שיחת הערב. שלא נדבר על הניסיון השבוע לשכנוע של: ״למה עמית צריך להוריד את הלק מהציפורניים".
החשיבה של הדור הישן, לא מאפשרת להם להבין את דרך הביטוי שלנו וההסתכלות שלנו כלפי הגבריות חדשה. את העובדה שזהו, העולם השתנה. היום אחוז הסטייליסטים, מעצבי העל, הספרים והמאפרים אפילו גובר על אחוז הנשים בתעשיות היופי.
כשמדברים על לק בציפורניים למשל, זאת דוגמא מדויקת לאמנות, לביטוי עצמי, לחופש וצבעוניות. זאת דרך לגיטימית ואפילו מרגשת להביע את עצמך ללא קשר למגדר. וואלה כן, בא לי להגיד שאני מתרגש להגיע לתור אצל המניקוריסטית שלי לא פחות מילדה בת 16. אם לוקחים לדוגמא את תעשיית המוזיקה של היום, הראפרים הכי גדולים, שייצגו פעם את שיא הגבריות, שהעיסוק המרכזי בשירים שלהם הוא כסף וטסטוסטרון, כבר מזמן לא חוששים לעשות צבעים בשיער ומבנה אנטומי בציפורניים. גם מהצד ההפוך יש מוזיקאיות שלא יורדות מהסקס אפיל של מילה קוניס, אבל הן לבושות בחליפות וחולצות אוברסייז (ראו ערך: נגה ארז ובילי אייליש). אפשר להגיד מה שרוצים אבל זה מגניב, זה אופי, זה מקורי וזה מכריח אנשים לזכור אותך. שלא נדבר על העובדה שזה מבדיל מהשאר וגורם בעיקר לך, להרגיש מיוחד.
מחוץ למדינה הקטנה שלנו, קיימת תעשייה שלמה של לק לגברים, ואפילו משפיענים מהעולם שמוציאים קולקציות לק לגברים בלבד. בכללי אנחנו אחורה בזמן בכל הנוגע לסטיילינג בארץ. החלק המסכן ונטול הצבע שמספקים לגברים בחנויות בגדים הוא מגוחך. שלא נאמר: בנות לוורוד ובנים השליכו אל היאור. שלא נדבר על מגוון המידות, שגבר בממדים שלי לצורך העניין, יכול לצאת במקסימום עם גרביים וכובע (כחולים כמובן). כן, אני הבן אדם המעצבן הזה שכשאתם שואלים אותו מאיפה המכנס אני עונה "מלונדון", וזה כי אני פשוט לא מוצא את עצמי בארץ, לא בסטייל ולא בגודל.
בואו נדבר על זה, מה ההבדל בין לק בציפורניים לקעקועים על הידיים?
אנחנו בעידן שובר מוסכמות. עידן של התפתחות ושל קבלת השונה. בואו נעיף כבר מהחלון את התבניות הישנות ונאמץ תבניות מודרניות, חדשות מהניילון, עדכניות להיום. בסוף, בשורש, הכל נובע מפחד. מה יגידו עליי? איך זה יצטייר בחברה? אילו דלתות זה יסגור בפניי? מה הבנות יחשבו? אני חושב ההפך. גבר שמרגיש שלם עם עצמו ומסתובב בעולם בתחושת ניצחון ונוחות, משדר בעיניי גבריות מושלמת פי כמה.
לסיכום, אני פונה אליכם גברברי ישראל. אחים שלי, תצבעו עצמכם בצבעים, תתלבשו כאוות נפשכם, תהיו אמיצים, תחייכו לעולם והכי חשוב, תהיו אנשים טובים. עם או בלי לק על הציפורניים. אסיים בציטוט של גדול המשוררים, האבא הרוחני שלי מאיר אריאל: "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם".