כשקבענו עם ניסים זלייט צילומים במטבח שלו, הוא קיבל משימה: להכין מנה אחת שהוא אוהב, כדי שנוכל לתעד אותו בתהליך הבישול. העניין הוא, שניסים פשוט לא יודע לעשות דברים בקטן. אז הוא בנה שולחן ארוך מעץ, התקין טאבון, הכין שני סוגי בצק לפיצה ושני רטבים, מילא את השולחן בתוספות מגוונות ועל הדרך בנה קרש הגשה ארוך, כדי שיוכל להכיל את כל הבלגן הטעים הזה. המשימה הייתה מנה אחת קטנה, אבל הוא הרגיש צורך להרים אירוע - וזה לא הפתיע אותי בכלל, כי כמו הדמות שהכרנו על המסך ב"מאסטר שף", גם במציאות העיקרון שמניע את זלייט הוא אחד ויחיד: נתינה.
כמעט בכל משימה בתוכנית, הראשון להציע עזרה לחבריו לנבחרת היה זלייט. גם בעיצומו של הלחץ, למרות שהוא בשיאה של תחרות, הוא מצא זמן לרוץ, לעזור ולתת למען מתמודדים אחרים. כשמסתכלים עליו במבט ראשון, קל אולי מהמקום של הציניות לשפוט ולחשוב שמדובר במסכה, כי איזה בן אדם יכול להיות כל כך נחמד כל הזמן? אבל כל התמונה מתבהרת, ברגע ששומעים באיזה בית הוא גדל, על איזה ערכים חונך ומי הם ההורים שהקנו לו את הדרך.
הבית בו גדל זלייט, לא היה סטנדרטי בשום מובן. או כמו שהוא הגדיר את זה באודישן הראשון שלו: "גדלתי בבית שאי אפשר לתאר אותו במילים". לאורך השנים הוריו אימצו לחיק המשפחה לא פחות מ-11 ילדי אומנה, זאת בנוסף לחמשת הילדים הביולוגים שלהם. "גדלו איתי במקביל עוד ארבעה ילדי אומנה לכל אורך הילדות שלי. גדלתי בבית שאפשר לכל ילד להיות מה שהוא עד הסוף עם אפס שיפוטיות. לתת מקום לחוזקות לא משנה מה הן, בלי לתעדף אותן לפי מה שנהוג ברחוב. למשל אם אתה אוהב בעלי חיים, יעשו לך פינת חי בבית. בגלל זה כולנו מאוד שונים, כל אחד לקח את האומנות שלו למקום אחר".
זאת אומרת שיש לך עוד ארבעה אחים לכל דבר.
"זה לא בדיוק אותו דבר, יש קצת שוני בין אח ביולוגי לאח מאומץ בכל מיני פרמטרים. צריך להבין שהם הגיעו מבתים לא פשוטים וחיים מאוד מורכבים. אני בקשר עם חלקם הגדול".
היה אירוע שאתה זוכר שהיה לך לא פשוט בתור ילד בהקשר אליהם?
"הלילות הראשונים של כל ילד היו קשים. זה ילד שמנתקים אותו מהמשפחה שלו וגם אם הקרקע שלהם לא יציבה ומאפשרת, זה מה שהם מכירים. להגיד להם שזה נגמר ועכשיו הם בבית אחר, זה טראומטי מאוד. אז הלילות הראשונים היו מורכבים עבורם, עם בכי ולפעמים גם יותר מזה".
בתור מישהו שגדל בבית עם כל כך הרבה ילדי אומנה, לא הרגשת מחסור בתשומת לב?
"מעולם לא. ההורים שלי הם מסוג האנשים שמהבוקר עד הלילה הם בנתינה. היינו ילדים שגדלים במושב, רוב היום היינו בחוץ עם חברים שבאים והולכים, אז לא היינו כל כך סביב תשומת הלב. מעבר לכך, ההורים שלי ידעו במלאכת מחשבת לתת תשומת לב לכל אחד נניח אמא שלי הייתה מבשלת והייתי איתה, אבא שלי מקפל כביסה ואני עונה לו על שאלות במתמטיקה. הם ידעו להנדס את הזמן נכון. זאת עבודה מטורפת, כי הרבה פעמים ילדי אומנה דורשים תשומת לב הרבה יותר גדולה מהילדים הביולוגים, מפאת הנסיבות".
"היא פשוט התעוורה בבת אחת. הגידול לחץ על עצב הראייה והאור כבה"
בית כזה, מלא בנתינה, יכול להתנהל רק על ידי אנשים מיוחדים מאוד. לא מעט פעמים במהלך התוכנית הזכיר זלייט את אמו והקשר הקרוב ביניהם וכשהוא מתחיל לדבר עליה, קל מאוד להיסחף אחריו ולהתאהב בדמות שהוא מתאר: "היא לא אדם רגיל. היא הייתה סוג של מלאך בדמות אדם. אין דבר בעולם שלא דיברנו עליו, אם זה פילוסופיות, החיים, בחורות, חברים. היא הייתה מכירה טוב על כל דבר, על כל שנייה בעולם בזה, כל עשב ועשב. היא הייתה רואה את היופי הזה גם בבני אדם. מעולם לא שמעתי מההורים שלי ביקורת שיפוטית כל שהיא, מעולם לא ראיתי אותם רבים האחד עם השנייה. אמא שלי אמרה לנו פעם: 'ברור שאני רבה עם אבא, אבל הוא לא יוצא מהבית בלי לתת לי נשיקה'. היא ראתה אותנו בכל מובן והיא הייתה אגדה בחייה. כל אדם שהגיע אלינו הביתה, קיבל ממנה חיבוק על אמת. בתקופות מורכבות שעברתי בחיים, זה היה יכול להיות גם חיבוק של 3 דקות".
בדומה אלייך, נשמע שהיא אדם שהנתינה אצלו במקום הראשון. אתה לא חושש שזה עלול להפוך לפעמים לוויתור עצמי?
"בתור מי שגדל בבית הזה, תרגמתי את המציאות לא נכון בתור ילד. אמא שלי, שדרכה הגעתי להיות מי שאני בכל הקשור לנתינה, ידעה לתת את זה עם גבולות. בתור ילד ראיתי את זה, אבל לא ידעתי גבולות. היום אני יודע לשים לזה גבול, וזה נותן המון למי שנמצא מולי. למדתי את זה מהתלמידים שלי בתקופה שהייתי מורה, כי הייתי מביא מהבית מלא דברים לכולם וראיתי לאט לאט שזה לא תורם להם. אמא שלי לא ויתרה על עצמה, היא הייתה אומנית, היא יכלה לשבת על יצירה חודש ולהגיד לנו: 'אני צריכה חופש, בשבתות אל תגיעו'".
מתי היא נפטרה?
"לפני חמש וחצי שנים. זה היה קשוח מאוד, כל המחלה והמוות שלה היו מאוד קשים".
במה היא הייתה חולה?
"היה לה גידול במוח. אמא שלי היא אישה של צבעים, היא יכלה לקחת ציור שחור לבן ולהוציא אותו באין סוף צבעים ועדיין הייתה שם הרמוניה. כשהיא גילתה את הגידול במוח, זה היה כי היא פשוט התעוורה בבת אחת, הוא לחץ על עצב הראייה. לכבות לאמא שלי את העיניים, זה היה נורא ואיום, פשוט כבה האור. בערוב ימיה ידעתי שקשה לה להרגיש, אבל לא לראות אותנו. זה גמר אותה. אין לי פעם שאני אוכל, חווה או עושה משהו, ואין בי את הצער שמלווה אותי עד היום. אני אומר: 'יא אללה, אמא שלי'. אבל יש בי הכרת טוב אין סופית על מי שאני היום בזכותה".
"ההרדמות הכלליות היו פעם בשבוע, הרגשתי את הילדה הולכת לי לאיבוד בידיים"
המחלה של אמא שלו, הייתה רק אחת מהסיטואציות הקשות שזלייט נאלץ להתמודד איתן במהלך החיים. כשאחת מהבנות שלו הייתה רק בת 3 וחצי, היא פיתחה חום גבוה במיוחד שלא ירד במשך תקופה. "בנוסף לחום, הופיעו כל מיני סימנים כחולים על הגוף. הלכנו לרופאה והיה דיבור על איזה וירוס, פעם אחרת אנטיביוטיקה. אחרי דפיקה על השולחן, נעשתה בדיקת דם ושלחו אותנו באופן בהול לבית החולים. ברגע שהגענו לשם, ידעתי שאני הולך לעזוב את העבודה ולהיות איתה".
איך גילוי הלוקמיה שלה השפיע עלייך באותה התקופה?
"תודה לאל שהייתה לי את התבונה לא להישאב רק לתהומות הנשייה, אלא לדעת לראות שם גם את היופי האין סופי ואת זמן האיכות. המשברים שהיא עברה, אי אפשר לתאר אותם במילים. זה קושי שאני לא רוצה שאף אחד יחווה אותו, דברים קורעי לב כמו לדחוף תרופה ממש בכוח פיזי, או להחזיק את הילדה בתוך סדין עם הידיים כדי שהיא לא תתנגד, או ההרדמות הכלליות שהיו פעם בשבוע בהן הרגשתי את הילדה הולכת לי לאיבוד בידיים. עדיין בתוך זה עשיתי אין סוף צחוק ושיר, שמחה, משחקים, ואהבה. ישנתי איתה במיטה כל התקופה הזאת ואז השכלתי כבר להבין את היום למחרת. לא ראיתי אופציה שהילדה שלי נעלמת לי, באתי להילחם".
לזלייט ארבעה ילדים מהנישואים הראשונים שלו, כשהצעירה מביניהן שניצחה את הסרטן, כבר בת 14 היום. בנישואיו הנוכחיים, הוא הביא לעולם בת נוספת בת שנה ועשרה חודשים. "הילדים שלי מדהימים ברצון שלהם שאני אהיה בשמחה, ובכנות שלהם בשיחות איתי. הם קיבלו את ההחלטה להתחתן מחדש מדהים וגם ידענו לנהל את זה מאוד נכון מולם. יפעת פחות מעירה להם, היא מבינה שהמקום שלה הוא לא להיות אמא שלהם, אלא יותר חברה. אני מניח שהיה קצת קשה, אבל הם מבינים".
איך הקשר שלך עם הילדים הגדולים שלך היום?
"אי אפשר להסביר במילים. הם גם חברים ומתייעצים איתי על כל צעד. זה קשר עמוק מאוד, הם עברו איתי את התהליך עם כל הקושי הזה, כי ידעתי גם לחשוף את עצמי בתור אבא שזה קשה. מידי פעם לשדר שיש זמנים שבהם אתה בלי המגנים שלך. זה מה שמאפשר לילד בעצמו להיפתח איתך".
הם תמכו בבחירה להגיע לתוכנית ולחשוף את עצמך ואת סיפור החיים שלך?
"חד משמעית כן".
"יצאתי מהבית לחוסר ודאות מוחלט אל התופת של הדרום ובלי ללבוש מדים"
ממש כמו שזלייט הוא הראשון לקפוץ כאשר חבריו לנבחרת בתוכנית צריכים עזרה, כך באופן לא מפתיע, הוא היה הראשון לצאת לשטח ברגע שפרצה המלחמה. אמנם "מאסטר שף" צולמה הרבה לפני השבעה לאוקטובר, אך במהלך רוב הזמן שהיא משודרת על המסך, זלייט חי מציאות אחרת לגמרי במילואים. "סיימתי מילואים לפני שלוש שנים כי אני לכאורה מבוגר. קפצתי על דעת עצמי כאזרח, לא כחייל. יצאתי מהבית לחוסר ודאות, אל התופת של הדרום ובלי ללבוש מדים. נשארנו שם עוד כמה חברים, אלה היו ימים של כאוס מוחלט אבל הצבא מיד גייס אותנו. נשארנו בעוטף תקופה של בערך חודשיים עד שהלהבות קצת ירדו, ואז חברתי לגדוד שלי באיו"ש שאיתם שירתי במילואים כל החיים".
אתה מרגיש שהדברים שחווית בתקופה הזו במילואים השפיעו עלייך?
"כשהגעתי לחבר'ה שלי אחרי שיצאתי מהעוטף, כן שמתי לב שאני הרבה יותר דרוך כי באתי ממציאות אחרת. היה לי הרבה אקשן בשירות שלי, ברמה של להחזיק מחבל מתאבד בידיים, אבל אני יודע בדיוק למה אני עושה את זה. עם ישראל זו המשפחה המורחבת שלי, דעות פוליטיות וכל זה לא מעניין. לא חשבתי פעמיים אם לקפוץ, זה לא עבר לי בראש".
אני יודעת שיש לך כלבה ויש לכם קשר מאוד מיוחד. איך קוראים לה?
"אלי".
למה בחרת לקחת אותה איתך למילואים?
"אלי במקור היא כלבת איתור והצלה. בראשית הדרך התחלנו ביחידת כלבים לישראל שהייעוד שלה במצב של נעדרים צבאיים או אזרחים, הוא לאתר אותם. בתחילת הלחימה, כשהיינו בעוטף, הבנתי שאם היא תאתר לי מחבל, פצוע או ניצול היא תנבח מיד. ככלבת הצלה לא אימנתי אותה לנשוך את מי שהיא מוצאת. מיד כשהגעתי לאיו"ש הבנתי שהצורך משתנה, כי אופי הפעילות שם מאוד אחר. אז לימדתי אותה גם תקיפה וגם חיפוש של חומרי נפץ וחבלה. זאת אומרת שאם היא מגיעה לתא שטח שאמור להיות נקי ויש שם מישהו, אין סיבה שהיא לא תנשוך אותו. עשיתי לה שינוי משימה".
לא חששת שעלול לקרות לה משהו במהלך הלחימה?
"אלי היא כמו החבר הכי טוב שלי. כמו שאני יוצא עם חברים לפעילות אני חושש, גם עליה חששתי. אף פעם לא שלחתי אותה לבד, ועדיין בתוך זה הבנתי שאם אנחנו נכנסים כל הכוח לבית ויש שם מחבל שמחכה עם נשק ורוצה לפגוע בנו, מאוד קשה להם לפגוע בה כי הם לא ערוכים אליה. ייתכן מאוד שבנשיכה שלה היא תציל חיי אדם רבים. כשהרגשתי שיש סכנה ברורה ומיידית, הלכתי איתה עם רצועה, לא שיגרתי אותה לבד".
"השופטים אכלו את כל הצלחת והיא הייתה ענקית ומפוצצת"
בזמן שהוא נלחם במילואים, כולנו צפינו בו מבשל על המסך והזלנו ריר בין מנה למנה. מה שכנראה הכי ייחד את זלייט מבין שאר המתמודדים, היא היכולת שלו לקחת מנות קלאסיות ומסורתיות ולתת להם טוויסט משלו, שעושה חשק להכיר אותם מחדש. אם צריך להכתיר אותו תחת איזה כותרת ושם, כנראה שהבחירה הנכונה תהיה האנדרדוג. כמעט בכל פרק הוא מצא את עצמו במשימת הדחה, בעוד שחבריו לחצי הגמר, נשמו לא מעט אוויר פסגות במרפסת.
"אני מגיע ממקום קצת יותר בוגר, אני לא ילד בן 20. אני מבין שחלק מהדבר הזה, הוא סוג של משחק. לפעמים כשכן עליתי למרפסת, הייתה בי שמחה אבל התחשק לי לרדת לבשל", שיתף.
קיבלת עקיצה קטנה מרותי, על כך שהאוכל שלך מתוק מידי. הביקורת פגעה בך?
"עם כל הכבוד ויש לי המון כבוד לשופטים, יש לי את היד שלי ובמהלך התוכנית גם היה אפשר לראות שרותי טועמת את האוכל שלי עם חיוך על הפנים. אני לא מסכים עם זה. השופטים הם לא אלוהים, הם אוטוריטות אוכל מדהימות ויש לי אין סוף מה ללמוד מהם, אבל אם אני אכין את האוכל הזה עכשיו, ייתכן ואשים בו סילאן. יכול להיות ששמתי יותר סוכר במנה אחת, אבל יש מצב שזה גם לא הטעמים שהם רגילים אליהם".
כבר בקרב הראש בראש, האודישן הראשון שלך, אמרת שאתה לא אוהב שמנצחים אותך. איך הרגשת עם ההדחה בחצי הגמר?
"אני באמת באמונה שלכל אחד יש את המקום שלו. הסיבות לא רלוונטיות, גם לא מה השופטים חשבו. זה המקום שלי וזה הכל. אין בי תחושת פספוס, לא כקלישאה".
איך התגובות שאתה מקבל מאנשים ברחוב מאז שאתה על המסך?
"רק עכשיו השתחררתי מהמילואים, עד לא מזמן לא ראיתי אנשים ברחוב. כל האירוע הזה של להיות מוכר פתאום הוא חדש לי. אני מזכיר לעצמי שאני לא מיוחד יותר מאף אחד אחר. אנשים מאוד אוהבים, הצלחתי כנראה לגעת בכל מיני לבבות ואנשים גם כותבים לי את זה בלי סוף".
חשבת כבר על תוכנית ליום שאחרי? יש כוונה להתעסק בתחום האוכל?
"ההרפתקה הזאת שנקראת 'מאסטר שף' הייתה מדהימה. לא הייתי מוריד או מעלה משום דבר שעברתי שם, התהליך הוא מטרה אדירה עבורי. ההפקה מדהימה, האנשים מדהימים וראו אותנו לפרטי פרטים. יש בי הכרת הטוב מאוד גדולה לכולם. יש בי פתאום איזה רצון לקדם את זה קצת, אבל בסוף המהות שלי זה אנשים ולא אוכל. האוכל זו דרך לגעת בבני אדם. היום כשאני חושב לקחת את זה למקום אחר, הייתי רוצה במובנים הקולינריים לפתוח מקום שמבוסס על סדנאות ויפעילו אותו נערים או אוכלוסיות מיוחדות כאלה ואחרות שיגיעו אליי לתהליך טיפולי".
מה הדבר החשוב ביותר שלמדת מההשתתפות בתוכנית?
"לפעמים צריך ללכת בדרך בלי לשאול מה יש מעבר לפינה. 'מאסטר שף' זו מעטפת של חוסר וודאות, אבל אני יודע שהמקום שאני נמצא בו, הוא המדויק שלי ביותר ולדעת לקבל את זה, זה שיעור גדול".
מה אתה מרגיש שהשתנה אצלך אחרי מאסטר שף?
"הדבר הכי גדול שאני לוקח איתי זה האנשים שפגשתי שם. פגשתי אנשים טובים ובסוף מי שאנחנו זה האנשים שאנחנו סוחבים על הגב. יש לי הרבה אנשים חדשים שלמדתי מהם המון".
כשיצאנו מהבית של זלייט, אחרי שטעמנו בערך 6 סוגים שונים של הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים (ואני לא מגזימה), הוא התעקש שכל אחד יצא עם מגש נוסף. הוא הציע לבוא להכין לנו, לעשות סדנאות, להמשיך לדבר, לשלוח מתכונים, בדק שאנחנו בסדר לאורך כל הדרך והפך אותנו למרכז תשומת הלב, למרות שהוא בכלל היה נושא הכתבה. כמו שהוא אמר לא פעם ולא פעמיים, למרות שהוא מדהים בכל מה שקשור לאוכל, אין שום ספק - המהות שלו, זה אנשים.
צלם: עופר חן | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: מיכל אחדות