מאסטר שף: טור אישי של גל ליבוביץ

ריקודים עם צלחות מעופפות. גל ליבוביץ | צילום: רונן אקרמן

אמא שלי אומרת שאם יש לך כישרון בישול – כשאתה מבשל, אתה נותן חיים. בתכנית "מאסטר שף" למדתי בעצמי מה מהווה האוכל בשבילי.

אני רוצה להתחיל מהסוף. אין דבר שרציתי יותר מאשר לרוץ ולספר להוריי שהתקבלתי לנבחרת ולגרום להם גאווה בכך שאנשי המקצוע המוכשרים בארץ מכירים ביכולת הבישול שלי, אבל אסור היה לי. הדרך חזרה מהצילומים לקחה מבחינתי נצח ובתוכי התנהל משא ומתן מייגע בין קולות מטרידים: "אסור לי לספר! התחייבתי בפני ההפקה!", "להורים בטח מותר, הם הרי לא יספרו לאיש", "הורים, הפקה, הפקה הורים. אולי לחבר הכי טוב שלי לפחות?" - והדרך הביתה התארכה.

את הכישרון לבשל קיבלתי בגנים מסבא דוב מצד אמי ומסבתא מרגלית מצד אבי. הגנים והזיכרונות הם אלו שעזרו לי להיכנס לנבחרת. במשימת "מנת הדגל", אחרי 25 דקות, הבנתי שכבר לא אספיק להכין את המנה שתכננתי. בתוך כל ההמולה וההתרגשות התרחשה מעצמה התכנסות פנימית בה ניסיתי להבין לאיזה כיוון נושאת אותי הרוח. ואז, כמו בהזמנה מראש, הופיע זיכרון של טעם מתוק בפה מבית סבתא. זיכרון על שיא של פשטות, על שיא הטעם: אגוזים, קרמל וטופי. ואז ידעתי.

מאותו רגע קשה לי לשחזר מה היה. אני רק יודע שהמטבח גדול הממדים, המצלמות והמתמודדים היוו תפאורה לרגליים שזזו מעצמן וידיים שעשו את שלהן. המשימה הסתיימה, המנה הייתה על הצלחת ולרגע אחד קטן עמד שם נכד אחד עם טופי וקרמל מרוחים מסביב לפיו.

הסחבקיות הישראלית הרגיעה אותי

לפני האודישן הייתי לחוץ ומצאתי דרך להירגע, אמרתי לעצמי שכאן זה לא אמריקה. אפילו גל וצדי לא מתקרבים לשימוש האימתני במילים של האינקוויזיטור ההוא מאמריקן איידול. אנחנו כאן מתעטפים בסחבקיות הגורמת לכל ביטוי כמו "חרא" להישמע חמוד. בכל זאת, כבר עמדתי בפני שופטים קשים מהם: הבחורה היפה ההיא שכל כך רציתי להרשים כשהכנתי לה ארוחה ראשונה, אחותי בת הארבע עשרה שעושה את הפרצוף המבעית שלה של גיל ההתבגרות כשהיא פותחת את התנור עם הלזניה שעמלתי עליה חצי יום. ידעתי שאני הולך לעמוד מול ענקי המטבח והבישול הישראלי, אבל האוכל הוא המגן שלי.

ואז זה קרה. בהתחלה חילקתי את השופטים לנדיבים ולנדיבים פחות. חשבתי שאולי השף אייל שני והגסטרונומית מיכל אנסקי יתחברו אליי ולא העזתי לשער מה יחשוב ענק הבישול הישראלי, חיים כהן, ואחד המסעדנים הוותיקים והחשובים בישראל, רפי אדר.

>> רוצים להיות שופטים בגמר?

אבל עם הזמן הבנתי שהאוכל הוא שפה. לי ולשופטים יש אוצר מילים משותף: אהבה לאוכל, אהבה למאכלים, אהבה לאוכלים. החרדה מביקורת קטלנית הפכה להבנה שיש אוכל טעים ואוכל לא טעים, ואני הרי מבשל טעים. זה לא אומר שלשונם של השופטים לא הפכה כסכין לרגעים, אך לצד ההתחלקויות הקולינריות היו הרבה רגעים של ריקודים עם צלחות מעופפות.