מדי פעם אני נוהגת לבקר במה שנקרא "חנויות מתמחות". לראות מה חדש, למצוא את הדבר הבא שאני לא יכולה לחיות בלעדיו או סתם לנשום אוויר פסגות. ממש לא מזמן נכנסתי לחנות המתמחה הסמוכה לביתי, וכרגיל, לבי החל לצהול. המדפים, עמוסים במכשירים משוכללים שאין לי לגמרי מושג למה הם משמשים, שוב הציתו בי את התשוקה לעזוב את כל עיסוקיי וללכת להתייחד איתם במטבח.
בטוחה שאת יודעת מה זה סכין?
הסתובבתי בהיכל הנוצץ, מחליקה על פני סירי נחושת מבהיקים, עד שהגעתי לארונית סכינים עשויה עץ עם דלת זכוכית משוריינת. הדלת הייתה פתוחה, ואני הרמתי סכין, התפעלתי מהלהב האיתן והמנצנץ, ושרקתי לעצמי זמר עליז.
ואז הוא הגיע – המאנפף.
בשקט אך בתקיפות הוא סינן לעברי "סליחה, אני מבקש ממך לא להרים ככה את הסכין. איך אני יכול לעזור לך? מה את מחפשת?". וכל זה תוך שהוא נוטל את הסכין בחלחלה, מנגב אותה, משיבה למקומה ונועל את דלת הזכוכית.
קומתי שחה מעט והזמר העליז דעך, חייכתי לעבר המאנפף ושלחתי מבט אחרון ונוגה לעבר הסכין המתרחקת. "אני מחפשת סכין טובה", הלכתי על השקר הזמין ביותר, "עד 250 שקל". "250?", הפטיר המאנפף הבוז, "בואי איתי, אולי כאן נמצא בשבילך משהו". הוא החל להתרחק מארונית הסכינים והוביל אותי לסלסילה בירכתי החנות. הסלסילה אמנם המתה סכינים, אבל אלה, יותר משהזכירו סכיני שף, הזכירו את המרכולת של חנויות הכל בדולר.
גם המאנפף הזכיר לי מישהו – כן, אין ספק, מדובר בגרסה מעודכנת של מוכר דיסקים מנעוריי, שייעודו עלי אדמות היה לגרום לי להתבייש בעצמי עמוקות ולסייע לי להבין עד כמה אופקיי המוסיקליים צרים ועלובים.
סיר זה זה עם המכסה?
אחרי שנפטרתי מהמאנפף חזרה החדווה לשכון בלב, ואני חזרתי לשייט כחולמת בין האגפים. במרכז שולחן תצוגה ענק ששלט "50% הנחה" תלוי מעליו פגשו עיני סיר פלדה שחורה, גדול אבל לא מדי, מעוצב אך שימושי, שבמכסה הזכוכית שלו מין פטנט, לא מובן אך מבשר טובות. הרמתי אותו, וגיליתי לשמחתי שאפילו אינו כבד מדי. מזמן כבר חשבתי לרכוש לי סיר חדש אבל לא מצאתי את האחד, והנה הוא לפני, ועוד ב-50 אחוז. התאהבתי.
מזווית העין הבחנתי במאנפף צועד לעברי. הייתי חייבת לפעול מהר. נטלתי את הסיר וניגשתי איתו למוכר הצעיר שעמד סמוך לקופות. "תגיד", שאלתי, "אתה יודע אם אפשר להכניס את הסיר הזה לתנור?". "מה זאת אומרת?", הוא ענה, "כל סיר נכנס לתנור, לא? יודעת מה, האמת שאני לא בדיוק מבין בדברים האלה. צחי בוא שנייה", הוא צעק לעבר המאנפף. "לא צריך, תודה", מלמלתי, השארתי את פלא הפלדה השחורה בידיו ונסוגותי במהירות ליציאה.
תנו כבוד
איכשהו, וזה באמת לא צריך להיות ככה, המוכרים בחנויות המתמחות תמיד נעים בין בורות מחרידה ("מה זה סיר אידוי? סיר שמאדים בו? לא נראה לי שיש לנו אבל אני אנסה לחפש לך, רגע") ובין סנוביזם בלתי נסבל ("אם את לא יודעת איך משתמשים בזה אולי עדיף שפשוט לא תיקחי את זה"). והלקוח נשאר תמיד במרחק נגיעה מהשער לעולם המופלא של בישול מאובזר לעילא, או כי אין מי שיראה לו את הדרך לשם, או כי יש – אבל הוא פשוט לא מוכן לעשות את זה.
אז נכון, עדיין כיף שם, והשפע עדיין מסחרר את החושים, אבל באמת, המחירים מספיק שערורייתיים, המינימום שאתם יכולים לעשות זה לתת כבוד לקונים שלכם.
