צוואר טלה במילוי פריקי וקשיו

כל שנה מחדש יש לי צורך לספר את זה. אני יודעת שיש צמחונים בקהל, שלא לומר טבעונים, שלא לומר נשים בהריון - אבל זו מסורת, ואני מבקשת מכם רגע להטות אוזן, ולא לברוח.

כשמבקשים ממני להכין מנה חגיגית לראש השנה, הדבר היחיד שיעלה לי יהיה שוק/צוואר/כתף טלה צלוי או ממולא, אפשר גם בתבשיל עם ירקות מיוחדים, אולי תמרים, לפעמים סתם מלח ופלפל טובים, אבל תמיד תמיד - טלה. אם זה לא טלה - זה לא חגיגי.

אז נכון, סבתא שלי בעיקר לקחה את הטלה ופירקה אותו לחתיכות וזרקה אותן במה שנקרא בטוניסאית מדוברת דביח'. היא לא מילאה אותו, ולא התחכמה עם קישוטי עשבים או אניס. אבל טלה זה טלה. וטלה זה חגיגי. ועכשיו, אחרי שכבר עברנו קצת ביחד, אני רוצה לספר לכם למה.

מדי ראש שנה, סבתא שלי הייתה יושבת על שרפרף במרפסת הגדולה שלה, מכינה סביבה דליים דליים ומחכה שיגיע השוחט. כשהגיע, היא הייתה פותחת את הצינור על הזרם הכי חזק, מנקה את כל החלקים וממיינת לדליים. חלק היא הייתה מקפיאה, אבל מהרוב היא הכינה לנו מטעמים לחג. כשהשמש הייתה שוקעת היא הייתה מדליקה אש בחצר וקוראת לנו, הילדים. אוזניים צלויות של כבש היו דבר שהיינו מחכים לו כל השנה. את המוח היא עטפה בנייר עיתון וצלתה עבור אבא שלי.

בערב החג היא הייתה מביאה סיר גדול עם ריח מדהים אל השולחן והיינו מתחילים את הטקס: חתיכה קטנה של ריאה - שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה; חתיכה קטנה מהלב - שתפתח ליבנו בתורה; חתיכה קטנה מהראש - שנהיה לראש ולא לזנב, וכן הלאה. כשגדלתי, הבנתי שלא בכל הבתים בישראל נוהגים כך, וקצת הצטערתי בשבילכם. כשגדלתי עוד קצת - כלומר, כשהתחתנתי עם אלון - הוא זרם איתי רצח, אבל ריאה של טלה על קרש החיתוך שלי היה עבורו מחזה מוזר ביותר. שנה אחר כך כבר בלעתי את כל האיברים רק בשביל הסמליות, בשביל המסורת, בשביל הברכה.

השנה אנחנו נוסעים לאיסטנבול לחג, וזו הפעם הראשונה שלא אוכל את הטלה ככה, וזה קצת מעציב אותי כי ככל הנראה לא אעביר לבארי שום דבר מכל זה. וזה מעניין שאני כותבת את זה היום דווקא, כי הבוקר הודיעו לי שדוד משה נפטר, אח של סבתא שלי, השריד האחרון לדור ההוא. האדם האחרון שידע לספר לי איך סבתא הכירה את סבא ואיך עברו עליה חייה עד לרגע שאני הגעתי.

בכל אופן, אני מקווה שלא הורדתי לכם את התיאבון כי לכבוד החג הכנתי לכם מנה חגיגית באמת. הכי פשוטה בעולם, וככה טעימה. את הטכניקה הפשוטה הזו למדתי מנוף עתאמנה אסמעיל, המאסטר שף המוכשרת להפליא, וזה כל כך גאוני שהייתי חייבת לשתף אתכם.

שנה טובה.