מוסקה של חצילים ותמרים

זו השעה האהובה עליי ביום - אני אחרי הקפה הראשון, מתלבטת מה לבשל לארוחת צהריים לאהובים שלי. אני מנסה לגוון, אבל כל מה שבא לי זה שניצל וצ'יפס. תוך כדי שאני מחפשת פירורי לחם נזכרתי שמאז שנגמר פסח לא עשיתי קניות, ולכן כל מה שיש לי זה בשר וירקות.

קליתי חצילים, הפשרתי בשר, ודמיינתי במוחי הרעב מאפה שכבות עסיסי שבארי יאכל מהתבנית ואלון יעדיף להכניס לפיתה (הכל הוא מכניס לפיתה, אפילו פתיתים).

את העניין הזה של ארוחת צהריים חמה כל יום הבאתי מבית הוריי (שלא לומר סבתי). בילדותי, כל יום הייתי שבה מבית הספר ובטני מקרקרת ומתרגשת לקראת מה שיקרא אליי מתוך הסירים. כמעט אף פעם לא אכלנו בחוץ, כמעט אף פעם לא חיממנו אוכל מהמקרר. עד היום אני כולי מפונקת, ואם נשארו שאריות - אני מחלקת לשכנים ולסטודנטים רעבים.

אבל אתמול העולם השתנה לי מול העיניים.

דיברתי עם אמי בטלפון, ופטפטנו על אוכל. הייתי חצי מרוכזת בשיחה כי תוך כדי בארי טיפס עליי ורצה לדבר עם סבתא. פתאום היא אומרת משהו כמו "מחר זה יום הסנדוויץ'". חמודה שאני, לתומי חשבתי שבבית הספר שבו היא מלמדת מציינים אחת לשנה את יום הסנדוויץ' הבינלאומי - מחווה ללורד סנדוויץ' הגדול. טעיתי.

מפה לשם, את יום הסנדוויץ' הבינלאומי חוגגים בכלל בנובמבר, ואצל אמא שלי במטבח חוגגים אותו בכל יום רביעי. מאז שהבית התרוקן, היא הנהיגה מסורת חדשה - כל יום רביעי אין אוכל חם, יש סנדוויץ'. ומי שצריך זמן הסתגלות, כדאי לו שזה יקרה מהר.

נפלו השמים. קמתי בבהלה והתחלתי להכין מוסקה חמה (חשוב שהיא תהיה חמה, אחרת זה לא נחשב אוכל חם לצהריים). כמובן שבחמש אלון שב הביתה עם שקית פיתות חמות, והכין לכולנו סנדוויצ'ים עם מוסקה קרה.