שוק טלה בקונפי בצל וניוקי כוסברה במחבת

בקיץ שעבר הייתה לנו מחשבה לאגד את כל המתכונים שלנו בקובץ דיגיטלי ולשלוח לכל העוקבים שלנו במייל, מתנה לחג. אלון התיישב לכתוב את המתכונים ואני עמלתי וצילמתי במטבח מנה אחר מנה. לא תכננו לעשות מזה עניין גדול, רק קובץ קטן של כ-12 מתכונים חגיגיים. חשבנו לתומנו שתוך יום-יומיים זה יהיה ערוך ומוכן. אבל בלי ששמנו לב זה תפס תאוצה, ופתאום מצאנו את עצמנו עושים רק את זה מבוקר עד לילה. 12 מתכונים הפכו ל-60, קובץ דיגיטלי הפך לספר ממשי עם כריכה קשה, וגרפיקה, ועריכה לשונית. מפה לשם, קצת לפני חנוכה מצאנו את עצמנו אוחזים בספר הבישול הראשון שלנו!

זה היה רגע מרגש עד מאוד, ששנינו לא חלמנו עליו, בטח לא בשלב הזה של חיינו. והכל התגלגל וקרה רק בזכות העוקבים שלנו, שדחפו אותנו קדימה עוד ועוד, ורצו שזה יקרה לא פחות מאיתנו.

תוך חודשיים כל העותקים של המהדורה הראשונה נמכרו, והיום, רגע לפני פסח, המהדורה השנייה (והמשודרגת) הגיעה! אז לכבוד הרגע המרגש כפליים הזה, אנחנו מביאים לכם פה מתכון חגיגי וסופר טעים למנה שקרתה במקרה ונכנסה היישר לפנתיאון המתכונים שלנו.

ליד כל מתכון בספר אנחנו חולקים אתכם סיפור מהחיים המשותפים שלנו, מהמטבח, מחדר השינה או מארצות רחוקות. אנחנו מביאים לכם פה את המתכון, אחד לאחד, כפי שהוא מופיע בספר, כולל הסיפור:

בילדותי במושב, בכל חג היינו קונים כבש. השוחט היה מגיע ועושה את שלו. אחריו הייתה באה סבתא שלי, אישה גבוהה ומרשימה, חרוצה מאין כמוה. הייתה יושבת על דלי במרפסת, בידה צינור והיא רוחצת ומנקה וממיינת לדליים דליים.

אחר כך, כשירדה השמש, הייתה צולה חלקים קטנים ומחלקת לנו, הילדים.

כשהחשיך הייתה עוטפת את המוח בנייר עיתון וצולה על אש גלויה. מניחה על צלחת לבנה, פלפל ומלח, ומביאה אל אבא שלי שיאכל.

כשסבתא נפטרה הפסקנו לקנות כבשים שלמים. אמא שלי הולכת כמו בן אדם מן השורה אל הסופר ובוחרת נתחים נקיים, ממוינים.

מתוך המסורת של סבתא ומתוך ההיגיון של אמא נולדה המנה הזאת, שהיא מפנקת ומנחמת ויש לה טעמים של מרחקים ושל געגוע.